שאול גולדשטיין נכנס אל תפקיד מנכ"ל רשות הטבע והגנים כשעדר של סימני שאלה רודף אותו. לא משום מעשיו, חלילה, אלא בשל עמדותיו. בכל זאת, איש ימין, המחנה הלאומי, מה לו ולירוק ולסביבה. אבל אחרי כעשור בתפקיד, לקראת פרישתו, כבר אין ספק לגבי המחויבות שלו לשמירה על הסביבה, הטבע והמורשת של כולנו. כן יש לו השגות שונות על אופן התחממות כדור הארץ ועל שרים שהגנת הסביבה לא עניינה אותם, והוא גם מסביר מדוע לדעתו רחצה נפרדת באתרים השונים היא צודקת.
גולדשטיין סופר תחילה לא מעט שרים להגנת הסביבה שעבד מולם, ויש לו הרבה מה להגיד עליהם, לא תמיד בהקשרים חיוביים. "תמר זנדברג למשל מאוד קשורה לסביבה", הוא מספר, "גם גלעד ארדן וזאב אלקין. חברי הכנסת דב חנין ובצלאל סמוטריץ' תמכו בי. אבי גבאי רצה להעיף אותי (גבאי בתגובה: "אין לי עניין להגיב על דברים כאלה"). היו גם שרים שתיעבו טבע. פשוט שנאו אותו. היו כאלה שרק השם שלהם עניין אותם. הפרסום בעיתון. והיו שרים שלא חתמו על שום דבר. לא היה להם אומץ באופן כללי. חלק מהשרים גם לא אהבו אותי. אחד אמר שאין לו אמון בי ורצה לפטר אותי. היום דיברתי איתו. רצה שאעזור לו במשהו. הגלגל מסתובב. פעם באתי אל אחד השרים בממשלה ואמרתי שצריך לשמור על הנגב ולא לבנות עליו. הוא אמר שאני היחיד שמאוהב במדבר הצחיח הזה, שאין בו שום דבר חוץ מקוצים ודרדרים".
המנכ"ל הפורש מתקשה להפגין אופטימיות לגבי עתיד הסביבה. מודעות זה חשוב, אבל עדיין שם המשחק הוא כסף, השקעות. "משבר האקלים הוא הדת החדשה", הוא אומר, "אנשים עמדו בוועידת גלזגו והכריזו הכרזות. אבל זה לא באמת בא לידי ביטוי בתקציבים. נאבקנו על כל שקל. לדוגמה פרויקט ה-500 (בזמן מגפת הקורונה הרשות גייסה, בתמיכת משרד האוצר, 500 מובטלים והעסיקה אותם במשימות שונות – א"ק). הצגתי בזום את התוכנית בפני מקבילים שלי בעולם. הם התלהבו, אמרו שזה יפה, אבל גם ציינו שאצלם יש פרויקטים דומים בסדר גודל של פי עשרה או 20. אנחנו רחוקים מאוד מלומר שהטבע בידיים בטוחות, ושהעתיד שלנו יהיה יותר טוב מההווה. זה לא המצב בכלל".
גולדשטיין החל את תפקידו בשנת 2012, כאשר מלווים אותו רינונים על מינוי פוליטי, שכן מדובר כאמור במתנחל שכיהן בין היתר כראש מועצה אזורית גוש עציון. רשות הטבע והגנים הוא גוף חשוב, שאחראי על שמירת האתרים והמורשת של ישראל. אחרי עשור אפשר לקבוע שמדובר באוהב טבע, במנוע של הרשות. "הארגון שלנו מעורב כמעט בכל מה שקורה בארץ", הוא מספר, "אנשים מסורים שמשקיעים הכל בעבודה, למרות השכר הנמוך".
בכל זאת, רשות הטבע והגנים זה גם פוליטיקה.
"אני לא חושב. הצלחנו לשים את הערכים בפרונט. אגב, מי שתרם להארכת הקדנציה שלי היה דב חנין, ואף אחד לא חשב שאני והוא מסכימים בנושאים פוליטיים. הוא ראה שאני עושה עבודה טובה, ולא הפריע לו שיש לי כיפה על הראש ושאני גר בהתנחלות. אני ממלכתי. נבחרתי כדי לנהל את הטבע ואת אתרי המורשת בישראל. הייתה מישהי שטענה אחרי שמוניתי שהתקציבים יופנו ליהודה ושומרון. זה לא קרה. כמובן שלא הזנחתי את יהודה ושומרון, לא הפליתי לרעה, אבל גם לא שפכתי הכל שם. טענו שאסגור אתרים בשבת. לא סגרתי. אני מבין שהציבור צריך את זה. אני לא כופה את אורח חיי על אחרים".
מצד שני, הרשות מקדמת רחצה נפרדת.
"נכון. כי אני חושב שיש אפליה הפוכה. חרדים וחרדיות – ולי יש משפחה חרדית – לא יכולים ליהנות ממשאב שהוא לאומי, להגיע למעיין ולהיכנס למים. אותו דבר מוסלמים. 90% מהחרדים לא טסים לחו"ל. הם במעמד סוציו-אקונומי נמוך ולא מחפשים לנסוע לשם. רובם מעולם לא יצאו מהארץ ולא רוצים לצאת. הם רוצים לבוא לסחנה, למשל, ולא יכולים. בעין פשח'ה יש בריכות באזורים לא מבוקשים. זה לא מפריע לאף אחד. אבל הליברליזם זה חיה ואל תיתן לחיות. קחי את השעות שהמדינה נותנת לציבור הרחב באתרים השונים, מה שאני רציתי להקצות להפרדה מגדרית בטל בשישים. מפחדים מכפייה דתית. ל־99.9% מהציבור אין בעיה עם זה. מקבלים את ההפרדה. יש כמה שעושים דווקא. רוחצים דווקא שם. מי שלא מאפשר הפרדה מגדרית, הוא החשוך בעיניי. צריך להיפתח לכל המגזרים".
גולדשטיין הצליח לחמוק מכל טענה שהוא עובד עבור מגזר כזה או אחר, כאמור פרט לרחצה הנפרדת. הוא מדבר פה בכנות ובפתיחות, אבל הגוף שהוא עמד בראשו לא מצטיין בשקיפות יתר. קשה לדעת למשל מה קורה בישיבות מליאת הרשות. פרוטוקולים? אין על מה לדבר. "זו דרישה מופרכת ולא הגיונית", הוא טוען.
למה?
"אני אומר שכאשר הכל כביכול פתוח ושקוף – אין באמת דיון. כשהכל פתוח אתה מדבר פוליטיקלי קורקט. אם אתה יודע שהכל יוצא לציבור, אתה לא מגלה את הדעה האמיתית שלך. ההחלטות עצמן – וזה מה שחשוב – פתוחות לציבור. יש דברים שלדעתי אסור לגלות. ולא משום שמדובר בסודות מדינה. מי שיחקור לעומק ימצא את זה".
גולדשטיין, כאמור, מנסה להתמקד בהצלחות שלו. מבחינתו העובדה שכיום שיקולים סביבתיים הם חלק מהליך קבלת ההחלטות במדינה היא הישג גדול. "מתחשבים ברשות", הוא אומר בסיפוק, "זה גוף שמשפיע מאוד. בעבר הוא היה חלש יותר בקרב מקבלי ההחלטות. גם מבחינת תקציבים. עכשיו כשמתכננים יישוב חדש, מתחשבים ברשות הטבע והגנים. שואלים את דעתנו".
איך באמת משבר האקלים תופס אתכם?
"אני לא רוצה להתעסק עם זה אישית. אם יש משבר אקלים או לא. זה קצת גדול עליי להגיד שיש משבר היסטורי בצורה שמנסים לתאר אותו. אני מבין מה המדענים אומרים. אני קורא דוחות ושומע פודקאסטים בנושא. זה בכלל לא משנה בעיניי אם יש משבר אקלים או התחממות גלובלית. מה שבטוח הוא שהאדם צריך להפחית את הצריכה ולהפסיק להתייחס לכדור הארץ כמשאב שלא מתכלה. הרבה מדענים אומרים שהנזקים מפעולות יומיומיות של האדם הרבה יותר גדולים מאשר מה שקוראים לו התחממות גלובלית. אם בונים שכונה או מסילת רכבת לאילת, או אם שמים טורבינות רוח בנתיב הנדידה של ציפורים, הנזק לטבע הוא לאין שיעור יותר גדול".
כדור הארץ מתחמם. זה לא במחלוקת. גם לא במחלוקת שאנחנו גורמים לזה.
"המשאבים מוגבלים. ישראל גדלה בצורה מאוד מהירה ואנחנו לא מצליחים לשמור על מסדרונות אקולוגיים. למשל המסדרון ליד כפר-סבא, הרוחב שלו היום הוא כמה מאות מטרים ורוצים לבנות שם עוד משהו ומסילת רכבת. המסדרון יצטמצם ככה ל־50 מטר. יש מסדרון של 200 מטר ליד נתיב העשרה בדרום ושמים שם חממות. זו בדיחה. במסדרון ליד שדה התעופה רמון באילת שמו גדר ועוד גדר ופרוז'קטורים, מה שמבטל את היכולת של חלק מבעלי החיים לעבור במקום. הנה נזק ישיר מהפעולות שלנו. או הרעלת נשרים. בעוד מאה שנה תהיה התחממות של מעלה וחצי או שתיים. ומה קורה עכשיו? בואו נטפל קודם בהרעלות של נשרים. בנזקים שהאדם עושה היום, ואחרי זה בנזק שנעשה מחרתיים".
אתה חושש שמשבר האקלים יסיט אליו משאבים מהשמירה על הטבע?
"חד-משמעית כן. אומרים, בואו נעשה אנרגיה ירוקה. לתחנות כוח גרעיניות יש יחסי ציבור גרועים, אבל מבחינת הטבע, אם אתה רוצה אנרגיה נקייה באמת, זה גרעין. הכורים של היום זה לא צ'רנוביל. הם בטוחים מאוד ומייצרים חשמל נקי. אין שום פליטות. אבל כל אחד צועק ואף אחד לא מקשיב. ועכשיו יש לנו טורבינות רוח, כשהפגיעה בחיות הבר היא בערך פי מאה ממה שחשבנו. אמרתי לפני חודשיים שטורבינות רוח יהרסו את הגולן. הכל ירושת בקווי חשמל וטורבינות שטוחנות ציפורים. פוגעים בטבע – ומשתיקים אותנו".
האיש על הבורג
הצלחות בשמירה על הטבע הן תמיד זמניות. את הכישלונות בשמירה עליו לא רק אנחנו נרגיש, אלא גם הדורות הבאים. בעיני גולדשטיין, הכישלון הכי גדול הוא בכך שהרשות לא הצליחה לגעת מספיק בציבור. "לא התחברנו מספיק ללבבות", הוא מודה, "לא התחברנו מספיק לעם ישראל. הרשות צריכה לעבוד כל הזמן על הלגיטימציה שלה".
נושא רגיש במיוחד שעימו התמודד לאחרונה הוא ההסכם בין קצא"א (חברת קו צינור אילת-אשקלון) לחברת מד-רד לשינוע נפט מאיחוד האמירויות דרך מפרץ אילת. "הסטטיסטיקה לא משקרת, יש היסטוריה של תקלות", אומר גולדשטיין, ששימש בעבר כמהנדס פיתוח בחיל האוויר במשך עשור. "תקלות קורות. כשיש 300 אוניות בשנה, תהיה תקלה פעם בשנה. התקלות בעברונה ובצין גרמו נזק אדיר. נזק בים עלול להיות פי עשרה יותר קשה. יכול להיות להם הציוד הכי משוכלל בעולם, בסוף יש אדם שלוחץ על הכפתור הלא-נכון, או לא סגר את הבורג עד הסוף. זה יחסל את מפרץ אילת. הציבור לא ינקה את המפרץ. כולם יצעקו אבל המפרץ יישאר מלוכלך. אסון הנפט שהיה לאחרונה בחופי ישראל – לא ניקינו הכל, ניקינו רק את החופים שבני האדם מתרחצים בהם. עובדי הרשות עבדו עם מזלגות וסכינים כדי לנקות את הזפת. כבר התייאשנו".
תגובת קצא"א: "קצא"א היא חברה ממשלתית, מפוקחת ומבוקרת, הפועלת בכפוף להנחיות גורמי המדינה הרלוונטיים, ולפעילותה חשיבות אסטרטגית־לאומית למשק האנרגיה ולתפקודו הרציף. החברה עומדת בכל דרישות התקנים המחמירים ביותר, כולל תקנים בין־לאומיים, וכן נבדקת באופן שוטף על ידי גורמים מקצועיים. החברה מצוידת באמצעי בטיחות, מניעה ובקרה מהחדישים ביותר בתחום, ועובדיה עוברים באופן תדיר הכשרות תקופתיות ותרגולים.
"מימוש ההסכם מבטיח את ביטחונה ועצמאותה האנרגטית של מדינת ישראל, מחזק את הקשרים הגיאופוליטיים שלה, שובר לראשונה את חרם הנפט הערבי, מגדיל את ההיצע המיידי של דלק גולמי ובכך מוזיל את עלויות הדלק שאותם משלמים אזרחי ישראל. את נמל אילת המסחרי פוקדות כ-130 אוניות בשנה, ואת שכנתנו עקבה פוקדות כ-220 מכליות בשנה ועוד כ-1,900 אוניות רגילות"
