בשיתוף רשות הטבע והגנים
רשות הטבע והגנים
(צילום: ירון שרון)
הרבה בתים, הרבה כבישים, הרבה אנשים – אבל שמיים נקיים מנשרים. זה החזון העצוב שפורש בפנינו יגאל מילר, המנהל המיתולוגי של גרעין הרבייה וההשבה, כשאנחנו מגיעים לשמורת החי-בר בכרמל. לא סתם זכה מילר לכינוי "האמא של הנשרים" - את מפעל חייו הוא הקדיש להצלת הנשרים, הנתונים בסכנת הכחדה. בזכות המאמצים שלו ושל שותפיו בפרויקט "פורשים כנף", ששם לו למטרה להגן ולבסס את אוכלוסיית הנשרים והעופות הדורסים בישראל - מסתמנת באזור הכרמל מגמת שיפור מסוימת. אבל המצב בארץ מדאיג: תוך 20 שנה מכ-100 קיני נשרים נותרנו עם 40 בלבד. "אנחנו יורים לעצמנו ברגל", מבהיר מילר רגע לפני שהוא פורש ומותיר לדור ההמשך מפעל חיים.
"כשהנשרים נעלמים, עולה כמות אוכלי הנבלות האחרים כמו: זאבים, תנים וכלביים משוטטים, וכשיש הרבה מזון היכולת שלהם לגדל יותר צאצאים עולה, ואז גם עולה כמות הטורפים והכלבת - וזה פוגע באדם חזרה", מסביר מילר את ההשפעה של הכחדת מלך העופות עלינו.
האיום המרכזי על הנשרים הן הרעלות. חקלאים, גם אם בודדים, שמבקשים להגן על העדרים שלהם מטריפות מפזרים פיתיונות רעל בשטח, הנשרים שאינם יכולים להריח את הרעל עטים על המזון המורעל. "מדובר בנשרים רבים שמגיעים לפגר אחד, לא דורס שבא תופס את הפגר ובורח איתו", מתאר מילר. "אם הם לא מתים במקום הם גם מעבירים את זה לגוזלים שלהם בקן, ואז גם הגוזלים מתים – ויש כאן שרשרת". עשרות נשרים מצאו את מותם בדרך זו בשנים האחרונות.
"המדינה צריכה להיכנס בזה חזק יותר ולהעניש יותר", קורא האיש שהנשרים בליבו, "כי היום מי שמרעיל גם אם יתפסו אותו הקנס הוא לא רציני. צריך לחזק את האכיפה ולהגדיל את הקנסות". ולא די בכך. פעולות הסניטציה הן אחד המאמצים המרכזיים שברשות הטבע והגנים מסמנים כפתרון לבעיה. "לא זורקים את החיות המתות לשטח – מוציאים אותן החוצה", מסביר מילר את המושג. "לפי החוק כל דבר שמת צריכים לפנות אותו למפעלים מיוחדים (מטעמי תברואה)".
לדברי מילר, יש סיבה נוספת שמייצרת הרעלות והיא השימוש בתרופות וטרינריות. מדובר בתרופות מקבוצת נוגדי הדלקות שאינם סטרואידים, כגון 'דיקלופנק' (וולטרן) המשמשת לטיפול בחום, כאבים ודלקות בבעלי חיים - ובעקיפין פוגעת בנשרים שמאוד רגישים לה. "ברגע שמזריקים את זה לחיה והיא מתה (לאחר הטיפול) ונשארת בשטח – הנשר מת מזה", הוא מסביר. סניטציה והוצאת הפגרים מהשטח יכלה לצמצם את הבעיה.
פרויקט "פורשים כנף", הפועם בליבו של החי-בר, עוסק גם ברבייה והשבה לטבע של עופות דורסים, וכשאוכלוסיית הנשרים בסכנת הכחדה מדובר בלא פחות מעבודת קודש. רק ביצה אחת מטיל נשר בשנה והדאגה להטלת ביצי נשרים, שימורן, גידול הגוזלים ושחרורם לחיים בטבע – מגדילים את הסיכויים לשרידותה של אוכלוסייה זו.
6 צפייה בגלריה
גרעיניי הרבייה מגבירים את הסיכויים לשרידות הנשרים. גוזל נשר בוקע מביצה
(רשות הטבע והגנים)
"משדכים זכר ונקבה, מקווים שתהיה ביצה פורייה וגוזל שבוקע מהביצה אחרי 57 יום", מספר יגאל על התהליך. "אם יש לו הורים מאמצים שיושבים על הביצה, או ביצת דמה, אז אני אכניס את זה לגידול הורי, אותו אנחנו מעדיפים. אם יש לנו מזל והצלחנו להוציא יותר ביצים (על ידי כך שלקחנו להם את הביצה הראשונה), אז יש 'גידול יד' – אך ללא מגע אדם. לפני הרבה שנים כשרק התחלתי לעבוד, היינו מאכילים את הגוזלים עם מסכות, ואז אמרתי: 'משהו פה לא מסתדר לי'. במקום בניתי כלוב מחומם, שהגוזל יושב בפנים ומאכילים אותו עם פוחלץ (בדמות נשר) דרך זכוכית חד כיוונית. בצד השני יש חלון ושם שמים נשרים בוגרים שהגוזלים יכולים לראות אותם, וככה אנחנו מגדלים אותם עד גיל שהם מתחילים לעמוד לבד ולקרוע את המזון. בערך בגיל 120 יום הם עוברים לכלוב תעופה. בגיל שנתיים אנחנו משחררים אותם חזרה לטבע". מדובר בעבודה שמתבססת על ניסיון ומחקר של שנים ומשמשת מודל לחיקוי לפרויקטים דומים ברחבי העולם.
מילר, "האמא של הנשרים", יסיים בקרוב את עבודת הקודש שלו ברשות הטבע והגנים וייצא לגמלאות. כשמדברים איתו על זה לחלוחית נקווית בעיניו. "אני ברשות כבר 20 ומשהו שנה ויש לי גאווה. זה כבוד לעבוד כאן, יש פה אנשים מיוחדים. אני גידלתי ושחררתי ודור ההמשך צריך לשמור, אני מקווה שהם ימשיכו בזה ולא יתייאשו כי זו לפעמים עבודה דון קישוטית".
