השבוע נפתחה בבאקו שבאזרבייג'ן ועידת האקלים ה-29 של האו"ם (COP-29). כבר שנים שהוועידה הזו לא מביאה בשורה אמיתית, כשמדינות העולם לא מצליחות להגיע להחלטות ממשיות ומהותיות בנוגע להפחתת פליטות גזי חממה, ובעיקר לא מצליחות לממש את ההחלטות שלהן עצמן. ואם כל זה לא מספיק, אז נדמה שהבחירה של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב - מכחיש אקלים קולני ואגרסיבי במיוחד, מבשרת ואולי מסמנת לאן העולם יצעד בשנים הקרובות. לכן הנסיעה לפסגת האקלים היא לא יותר מגרינווש אחד גדול.
המשלחת הישראלית לוועידה מתמקדת, כמו בכל שנה בשנים האחרונות, בחדשנות אקלימית. הביתן הישראלי מציג טכנולוגיות קלינטק פורצות דרך במגוון תחומים, כגון חקלאות חכמה, מערכות אנרגיה נקייה ותחבורה בת-קיימא. אבל הפתרונות הללו, שמדינת ישראל מבקשת לשווק לעולם כולו מבלי שהיא טורחת אפילו ליישמם, לא יכולים להחליף מדיניות להפחתת פליטות גזי חממה ואת הצורך לעבור מדלקים מאובנים לאנרגיה מתחדשת עם אגירה ולקדם תחבורה ציבורית וחשמלית.
יתרה מכך, רק עכשיו המדינה קיצצה באופן חד את תקציבי המחקר והפיתוח, והיא גם מבקשת להשקיע את הרווחים מקרן העושר (הקרן לאזרחי ישראל), שנצברים מהכנסות מתמלוגי השימוש באוצרות הטבע שלנו ובעיקר מהפקה של גז מחצבים, לטובת תוכניות בינוי ועוד, ולא באנרגיות מתחדשות, כמתחייב בהגדרות הקרן.
אנחנו שוב נוסעים לפסגה, במשלחת של שרים ופקידות ממשלתית בכירה, שלא כל כך ברור איפה ההתלהבות והמחויבות שלהם לנושא ביום יום ובפעילות של משרדם. השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, לא מצליחה להעביר חוק אקלים, ובכלל החוק שעל הפרק כל כך מחורר ויש בו אפילו מנגנון השמדה עצמית, על פיו המדינה יכולה בכל עת לשנות את היעדים, שעדיף לא להעבירו.
ישראל לא עומדת ביעדי המעבר לאנרגיה סולארית או פיתוח תחבורה ציבורית ותשתית לתחבורה חשמלית, שהיא עצמה קבעה. אבל זה לא מפריע לבכירי משרדי האנרגיה והתחבורה לטוס לוועידה.
פליטות גזי החממה לנפש בישראל גבוהות מאוד וכמעט ולא משתנות בשנים האחרונות. המדינה גם לא ערוכה לשינויי האקלים, למרות שיש החלטות ממשלה בתחום, ורוב משרדי הממשלה הכינו תוכניות כלליות ומצומצמות בתחום, אם בכלל. כי אצלנו אולי לא מכחישים את משבר האקלים על השלכותיו, אבל ללא ספק מתכחשים לו.
אם כל זה לא מספיק, אז גם נשיא המדינה ויו"ר פורום האקלים הישראלי, יצחק הרצוג, צפוי לטוס בשבוע הבא לבאקו. אבל הגיע הזמן לומר בקול שהנשיא לא הצליח להזיז כמעט דבר בנושא. אי אפשר להמשיך וליפות את הדברים. פורום האקלים של כבוד הנשיא, שהוקם לפני כשלוש שנים בקול תרועה עם מטרת על לצמצם את הפערים בין יעדים אקלימיים עולמיים לבין אלה שנקבעו בישראל, לא הצליח במשימה. נהפוך הוא, בעוד שמדינות מפותחות רבות מרחיבות את יעדי הפחתת פליטות גזי החממה והיישום של אנרגיות מתחדשות, ישראל מתווכחת על קביעה של יעדים נפסדים, שגם אותם אין שום מאמץ ליישם.
נכון, הייתה קורונה ומהפכה משפטית ועוד יש מלחמה, והכוונות של הרצוג טובות, אולי אפילו מעט תמימות, אבל מלכתחילה לא היה ברור כיצד גוף ללא סמכויות וללא תקציבים יכול להוביל שינוי. הבעיה היא שלא מדובר רק בפארסה אחת גדולה אלא גם בכסות ירוקה להמשך התנהלות לאומית אנטי אקלימית.
ביום ראשון הקרוב תתכנס בכנסת ועדת הפנים והגנת הסביבה כדי להכין במהירות את חוק האקלים לקריאה שנייה ושלישית ולאשר אותו בכנסת מיד אחר כך. כל זאת לקראת הטיסה של הנשיא לוועידה וכדי שהרצוג יוכל להכריז בפני כל העולם על הפייק חוק החדש ולהצדיק, כביכול, את הנסיעה שלו ושל המשלחת כולה.
לכן, הדרך הטובה ביותר של כבוד הנשיא להוביל שינוי בתחום היא לא לטוס לאזרבייג'ן ולומר קבל עם ועדה שמשבר האקלים לא מעניין את ממשלת ישראל. דרך אגב, אם הרצוג יבטל את נסיעתו, הוא יחסוך פליטות גזי חממה מיותרות מהטיסה הלוך חזור לפסגה בכנף ציון, ששוות לפליטות גזי חממה יומיות מצריכת חשמל של 3,650 בתי אב ממוצעים בישראל.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןמשבר האקלים לא מחכה לנו והוא מכה בעולם כולו ובישראל ביתר שאת. על פי השירות המטאורולוגי הישראלי בין שנת 2021 לשנת 2030 צפויה עליה של מעלה וחצי בטמפרטורה הממוצעת בישראל (יום ולילה, קיץ וחורף, צפון ודרום), והיא תביא עמה תדירות גבוה יותר של גלי חום ושרפות וגם סופות והצפות.
לצד אלו צפויה ירידה של כ-24-10% בכמות המשקעים השנתית באזורים שונים בארץ, כשפיזור הגשמים בזמן ובמקום ישתנה ויהיה קיצוני יותר. במקום לבזבז זמן וכסף ולהרבות בפליטות גזי חממה, עדיף שממשלת ישראל תתחיל לעבוד כדי שנוכל להשאיר לדורות הבאים אחרינו תקווה ולא ארץ חרבה.
פרופ' עדי וולפסון הוא ראש המסלול לתואר שני בהנדסה ירוקה במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספרים "המשבר הגדול – עידן האדם: בין מבט מקרוסקופי למבט מיקרוסקופי" (פרדס, 2023) ו"צריך לקיים – אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
