נניח שאתם מתכוננים לצאת לטיול קצר. בחוץ השמש זורחת בחוזקה, אבל התחזית אומרת שיש סיכוי שירד גשם. מה תקחו בתיק? כובע מצחייה? מטרייה? את שניהם?
כולנו מחליטים החלטות כאלו - וגם גורליות קצת יותר - כל יום. כדי לעשות זאת, אנחנו נאלצים להתמודד עם העובדה שאנחנו לא תמיד יודעים מה יקרה בעתיד, ולהביא בחשבון כמה תרחישים שונים, שאולי יתממשו ואולי לא. גם בעלי חיים אחרים צריכים לקבל החלטות, לעתים על סמך מידע חסר. טורפים, למשל, צריכים להחליט היכן לארוב לטרף שלהם, בלי שידעו מראש אם הוא ינוע לכיוונם או לכיוון אחר. אותו טרף צריך להחליט לאן ללכת, בלי לדעת אם טורף אורב לו שם או לא.
בהתחשב בכך, היינו מצפים שהיכולת להתכונן לכמה תרחישים אפשריים תהיה נפוצה למדי בעולם החי. אך מחקרים הראו שחיות, וגם ילדים צעירים מאוד, מתקשים בכך. במחקר חדש, חוקרים מארצות הברית ומאירופה בחנו את היכולת הזו אצל שימפנזים. הם תכננו את הניסוי שלהם בצורה שונה מזו של מחקרים קודמים, והוסיפו לו ממד תחרותי: קופי האדם יכלו להשיג פרס טעים, כל עוד הם מנעו מהאדם שהתחרה בהם לקחת אותו. התוצאות הראו שרוב השימפנזים הצליחו להתכונן כראוי לשני תרחישים אפשריים.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
שינוי גנטי קטן לחיים ארוכים יותר
חלון חדש לאסטרונומיה כבידתית
הדרך לסוף הדרך
מוכנים לכל מקרה
המחקר נערך במקלט לשימפנזים באוגנדה. החוקרים הציבו בפני 15 שימפנזים מתקן המורכב מצינור, שעומד מעל משטח לא יציב: כאשר פוגע בו משהו, הוא נוטה על צידו. על המשטח הונח הפרס - אוכל טעים. החוקרים הראו לשימפנזים שכאשר הם מפילים אבן דרך הצינור על המשטח, היא גורמת לו לנטות הצידה והאוכל נופל, הרחק מהישג ידם. בסיום הניסוי השימפנזים קיבלו את האוכל שנמצא על המשטח, אך החוקרים לקחו לעצמם את האוכל שנפל. קופי האדם יכלו לשלוח יד ולייצב את המשטח, כך שהאוכל נשאר עליו גם כאשר האבן פגעה בו. כשהיו מולם שני משטחים, כל השימפנזים ידעו לייצב רק את המשטח שמעליו היה הצינור, כי השני לא היה בסכנה.
כאן אנחנו מגיעים לחלק החשוב ביותר. החוקרים הציבו מול השימפנזים שני משטחים, ומעליהם צינור בצורת Y הפוך, עם פתח אחד למעלה ושניים למטה, אחד מעל כל משטח. הפעם כשחוקר הפיל אבן דרך הצינור, היא יכלה לצאת מכל אחד מהפתחים. אלו היו שני התרחישים האפשריים שאותם השימפנזים היו צריכים לשקול: האבן יכולה ליפול על המשטח השמאלי, או על הימני.
2 צפייה בגלריה
השימפנזה צריכה לדעת איזה משטח עליה לייצב. מערך הניסוי, עם צינור בצורת Y (מימין) ועם צינור ישר
( איור: Jan Engelmann, מתוך המחקר)
13 מתוך 15 השימפנזים הבינו זאת, ועשו את המקבילה של לקחת כובע ומטרייה: הם ייצבו את שני המשטחים גם יחד, אחד בכל יד. "למיטב ידיעתי, זו הפעם הראשונה שחיה הצליחה במשימה שדורשת ייצוג של אפשרויות חלופיות", אמר יאן אנגלמן (Engelmann), שהוביל את המחקר, לאתר New Scientist.
יתרון התחרותיות
מה העניין הגדול פה? במבט ראשון, זה נראה הישג מפוקפק למדי. הגיוני שלשימפנזים, בעלי חיים חכמים בסך הכל, לא יהיה קשה להבין שהאבן יכולה לפגוע בכל אחד משני המשטחים, ולייצב את שניהם. אולם במחקרים קודמים, שהשתמשו בשיטה דומה מאוד, שימפנזים לא הראו את ההבנה הזו. במחקר אחד היה עליהם לשים את ידיהם מתחת לפתח הצינור עצמו כדי לתפוס את הפרס, ולרוב הם לא הצליחו להבין שכשמדובר בצינור Y הפוך, הם צריכים לכסות את שני הפתחים. גם ילדים בני שנתיים התקשו בכך, אך ילדים בני ארבע כבר עשו זאת בקלות.
מדוע נראה שהשימפנזים מבינים את רעיון התרחישים החלופיים במחקר אחד, ובמחקר דומה לא מצליחים לתפוס אותו? ייתכן שההבדל טמון במבנה הניסוי, ובעובדה שהשימפנזים מתחרים בחוקר - אם האוכל נופל למטה, הוא לוקח אותו, ואם הוא נשאר על המשטח הוא מגיע אליהם. מחקרים הראו בעבר שתחרות נוטה להוציא מהשימפנזים את המיטב: הם מראים יכולות קוגניטיביות מפותחות יותר כשהם מתחרים באחרים.
אפשרות אחרת היא שהתנועה שהשימפנזים נדרשו לעשות במחקר הקודם, לכסות כל אחד מהפתחים עם יד אחרת, אינה טבעית להם. "אני עובד עם שימפנזים כבר 12 שנה, ואף פעם לא ראיתי אותם מבצעים פעולה כזו", אמר אנגלמן. במחקר הנוכחי החוקרים בדקו וראו שלקופי האדם אין כל בעיה לייצב את שני המשטחים בו זמנית.
אם כך, השימפנזים, כמו כמה חיות אחרות, מסוגלים לצפות לעתיד, ויותר מכך, הם מסוגלים להבין שהוא עשוי להתרחש בכמה דרכים שונות – לפחות כשמדובר באפשרויות פשוטות ובינאריות, כמו מאיזה פתח תצא האבן. האם הם ניחנים ביכולת כללית להבין תרחישים אפשריים ולדמיין את תוצאותיהם, גם כשמדובר במספר גדול יותר של אפשרויות ובעתיד רחוק יותר, בעוד שעות או ימים? את זה אנחנו עדיין לא יודעים. חוקרים יצטרכו לתכנן ניסויים מתוחכמים נוספים כדי לנסות ולענות על שאלות אלו, ולדאוג לתכנן אותם כך שיתאימו להתנהגות הטבעית של החיות הנחקרות, ולא למה שנראה טבעי לבני אדם.
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
