"ותגיד 'זמן' - והזמן עובר"
(שלום חנוך)
מהרחם עד הקבר, כל מה שיש לנו זה זמן. אבל האם העובדה שאנחנו חשים את הזמן, מודדים אותו וחווים אותו היא הוכחה שהזמן אכן קיים באמת בעולם? אולי החושים מטעים אותנו? זו הרי לא תהיה הפעם הראשונה.
העולם הוא לא תמיד מה שנקלט בחושים ואנחנו בסדר עם זה: עומדים חבוקים בחוף, צופים בשמש היורדת אל מעבר לאופק ושוקעת בים. אנחנו יודעים שהשמש לא יורדת ולא שוקעת ובטח שלא בים, אלא שזה האופק שלנו שעולה והארץ עליה אנחנו עומדים היא כדור פחוס המסתובב על צירו בחלל תוך כדי שהוא מקיף את השמש. ועדיין, הידיעה הזו לא פגעה בפופולריות של השקיעה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
למדנו לחיות בשלום, אפילו בחדווה, בפער שבין העולם שחושינו מאפשרים לנו לחוש ולחוות לבין העולם שהשכל והמדע מאפשר לנו להבין ולמדוד. הפער הזה מופיע שוב ושוב בחיי היומיום; אנחנו גם לא חשים את כדור הארץ מקיף את השמש במהירות של 108 אלף קמ"ש אבל זורמים עם הידיעה. אנחנו לא רואים חיידקים, בטח לא אטומים וחלקיקים קטנים יותר, אבל איש לא מערער על קיומם.
ואם העולם הוא לא רק מה שנקלט בחושים, אי-אפשר לבטל את האפשרות הדרמטית שהחושים מטעים אותנו בתחום נוסף, בסיסי מאין כמותו - הזמן. האם הזמן הוא כמו השקיעה, חוויה מתוצרת עצמית של התודעה להתרחשות בעולם? או שלהבדיל ממנה הזמן קיים באמת, חולף באדישות מהעבר אל העתיד? ואולי הזמן הוא משהו אחר לגמרי, מסתורי יותר מכל מה שנוכל להבין?
אבל רגע, מה זה בכלל זמן? נניח בצד את הזמן שמודד שעון, אותה חלוקה מלאכותית של היממה ליחידות שמקילות על ההתנהלות. עניין חשוב מאוד כמובן, אבל לא מהותי להבנת מהות הזמן: שום דבר אמיתי בטבע ובחוויה לא היה משתנה אם השעונים היו מחלקים את היממה ל-50 יחידות במקום ל-24.
נדבר על שלושה סוגי זמן, שכל אחד מהם מציב בפנינו חידה אחרת. ראשון, הזמן של הפיזיקה - זה שקשור קשר בל יינתק לאור, לחום ולמסה, זה שהתחיל במפץ הגדול, שמאט ככל שאנחנו מתקרבים למהירות האור או למרכז חור שחור, הזמן שהוא הממד הרביעי לצד שלושת הממדים המרחביים (אורך, רוחב, עומק), הזמן שניתן לחלק עוד ועוד ליחידות זעירות מזעיר: יחידת הזמן הקטנה ביותר נקראת זמן פלאנק והיא נמשכת מאה מיליוניות של מיליארדית של מיליארדית של מיליארדית של מיליארדית השנייה, או עשר בחזקת מינוס 44. בגודל הזה כבר אי-אפשר לדבר על מעבר זמן.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הבעיה עם הזמן של הפיזיקה היא שהוא לא חייב ללכת קדימה. המשוואות הבסיסיות של הפיזיקה, ברובן המכריע, לא מחייבות כיוון לזמן, הן עובדות טוב מאוד לשני הכיוונים. דמיינו סרטון של שני כדורי ביליארד פוגעים זה בזה: את הסרטון ניתן להריץ קדימה ואחורה והוא ייראה הגיוני באותה המידה. במשוואות של הפיזיקה אין לזמן כיוון מועדף. וזה עוד לפני שהגענו למכניקת הקוונטים, העוסקת בקנה המידה הקטן של המציאות, בממלכת החלקיקים התת-אטומיים שמרכיבים את היקום - שם הזמן חסר קיום ומשמעות. בעולם הקוונטי אין לפני ואחרי, אין סיבה ותוצאה.
בנוסף, הפיזיקה מתארת את העולם במונחי כוחות וחלקיקים. להבדיל מכוחות ומחלקיקים שקיימים ונמדדים (כמו הכוח האלקטרומגנטי), אין כוח שמעביר את הזמן או חלקיק שמעבר הזמן טמון בו. כמו שאין באמת "ימין" בעולם - אלא רק משהו שמימין למשהו, כך אולי גם אין באמת זמן - אלא רק משהו שתמיד לפני או אחרי משהו אחר?
6 צפייה בגלריה
בעולם הקוונטי אין לפני ואחרי, אין סיבה ותוצאה. מתוך הסרט ''39 המדרגות''
(צילום: יוטיוב)
מוזר, אבל הזמן לא נמצא ביסוד העולם. עם זאת, מתישהו ואיכשהו פתאום בוקע לו חץ הזמן ומתקדם מהעבר אל העתיד: בניגוד לסרטון של כדורי הביליארד, סרטון של ביצה נופלת משולחן ומתנפצת על הרצפה לא ייראה הגיוני בכלל כשנריץ אותו אחורה. יש תהליכים שאינם הפיכים. אם נשפוך לכוס מים חמים קפה, סוכר וחלב ונערבב, החומרים ימהלו זה בזה, אבל גם אם נערבב לנצח בכיוון ההפוך הקפה לא ייפרד לגרגרים, מים סוכר וחלב; העיקרון הזה נקרא בפשטות, "החוק השני של התרמודינמיקה" או אֶנטרופיה. אלה השעונים שמסמנים את כיוון הזמן, מהעבר אל העתיד, והם מתגלים בכל ההיבטים המקרוסקופיים של המציאות. כולנו, החי, הצומח והדומם כפופים לחוקים הנ"ל ולחץ הזמן. כל מה שגדל, נובל. כל מה שנולד, גווע. כל מה שמתחיל, נגמר.
מתי ואיך (ואם בכלל) בוקע חץ הזמן מתוך האין-זמן? זו ככל הנראה אחת משלוש השאלות הגדולות ביותר של הפיזיקה.
הזמן השני הוא הזמן של הפילוסופיה. הזמן שלנו, האנושי, הפרטי, שלא תלוי במשוואות ולא נמדד בשברירים זעירים - הזמן של המחשבה, של היצירה, של האהבה, של המוזיקה, הזמן של החיים. ובחיים, עם כל הכבוד לחוקי הפיזיקה ולחלקיקים היסודיים, כל מה שיש זה זמן שנע קדימה. אנחנו חיים בהווה, זוכרים את העבר ומתכננים את העתיד. אין משפט או מחשבה או פעולה שאינם מתנהלים בזמן: ההתחלה תמיד באה לפני האמצע שתמיד מקדים את הסוף. חוויית הזמן היא החוויה הבסיסית והעמוקה ביותר בחיי האדם. הוא האויב הכי מר והחבר הכי קרוב.
פילוסופים חושבים על הזמן מאז החלה המחשבה, אבל גם הם מתקשים לענות על השאלה הפשוטה: מהו, או כמו מה הוא? הזמן הוא לא כמו נהר, כי אין לו גדות; הוא לא כמו רוח, כי הוא לא מחליף את כיוונו; הוא לא דמיוני, כי אפשר לחוש בו והוא לא אמיתי כי אי-אפשר לאחוז בו. האם הוא התחיל ויסתיים או שהיה ויהיה תמיד? כשמדברים על מושגים כמו טוב ורע אפשר להתבונן בהם מבחוץ, אבל איך אפשר לדבר על זמן מבחוץ. מהו ההווה? הזמן הוא חידה. בנוסף, ההתקדמויות המדעיות מאתגרות את המחשבה ומאלצות אותנו ואת הפילוסופים, לשמחתם הרבה, לחשוב עליו מחדש. בגדול, כמו הפיזיקאים גם הפילוסופים מתלבטים אם הזמן הוא תכונה אמיתית של העולם או שמא נקודת המבט שלנו בלבד.
בין שני הזמנים האלה, ואולי בבסיסם, נמצא הזמן הפיזיולוגי: הדרך והצורה שבהן התודעה שלנו, המוח, תופסת ובונה את חוויית הזמן. יש שיאמרו שדווקא זה הזמן הכי חשוב. מדעני המוח לא צריכים להתלבט אם הזמן קיים או לא קיים בעולם - במוח הוא קיים ועוד איך. חידת הזמן הפיזיולוגי נעוצה בעובדה שבניגוד לחושים אחרים שנסמכים על איברי חישה, עיניים לראייה ואוזניים לשמיעה, שקולטים מידע המגיע מבחוץ, אין לאדם, ככל הידוע (וידוע לנו מעט מאוד), איבר או מנגנון שחש זמן, ובכל זאת אנחנו חשים אותו עובר. איך הזמן עובר במוח? איך זה שהוא עובר על כל אחת ואחד מאיתנו בצורה שונה? איך המוח יודע מה הרגע הנכון להרים את היד ולתפוס כדור שנמסר לכיווננו, או לזוז כשקורקינט חשמלי מתקרב. מה מהות הזמן שעובר עלינו בתוכנו, ומה הקשר שלו (אם יש כזה) לזמן שעובר בעולם?
הזמן הוא מה שמונע מכל הדברים לקרות בבת אחת
(ריי קאמינגס)
האם שלושת הזמנים שלעיל קשורים זה בזה, יוצרים זה את זה, או שהזמן של הפיזיקאי והזמן של הפילוסוף לא ייפגשו לעולם? האם המוח בונה עבורנו את המציאות או מגיב לה?
הפילוסופים של המדע, פרופ' אורלי שנקר מהאוניברסיטה העברית ופרופ' מאיר חמו מאוניברסיטת חיפה, חוקרים, כותבים ומציגים כבר שנים את אחת הגישות הרדיקליות והמרתקות לסוגיה. לאחרונה היא התפרסמה כמאמר בגיליון החדש (סתיו 22') של "עיון", כתב העת הפילוסופי המרכזי בישראל, בכותרת: "הפיזיקה של חֵץ הזמן הפסיכולוגי". המאמר מנסה ליישב בין הסימטריה בזמן במשוואות הפיזיקה היסודית לבין עולמנו המוכר שבו חץ הזמן נע רק קדימה. לטענתם, הזמן נע קדימה רק בתודעה שלנו, והיא שגורמת לעולם שלנו להיראות כאילו יש בו זמן. "החץ הפסיכולוגי הוא הבסיס לכל שאר חיצי הזמן, בתוך הפיזיקה ומחוצה לה", הם כותבים במאמר, "השלכה זו", כלומר התודעה, "מייצרת אצלנו את האשליה, שיש חץ זמן בעולם החיצון, כאשר העובדה היא כי חץ כזה לא קיים מחוץ למוח".
פרופ' שנקר: "חץ הזמן זו ההתנסות הכי דומיננטית בחיים. זה מה שאנחנו מרגישים, זה מה שאנחנו. האינטואיציה הזו היא עובדה לגבינו, וקשה מאוד לוותר עליה, אבל זה לא אומר שהיא אמיתית או משקפת את החוץ. הפיזיקה לא יודעת להסביר את הכיווניות של חץ הזמן"
לאחרונה תורגם לעברית הספר "סדר הזמן" (כתר 2022, תירגמה: שירלי פינצי לב) מאת הפיזיקאי-סלבריטי קרלו רובלי, שמציג גם הוא - ובכישרון גדול - תפיסה השוללת את הזמן, אבל בעיניי, הטענה של שנקר וחמו עקבית וחזקה יותר. שלושתנו יושבים בבית קפה בתל-אביב. סביבנו עובר הזמן כרגיל; משקאות חמים מתקררים ואנשים באים והולכים מפה לשם, רבים מהם מבזבזים את זמנם על דברים שאינם פילוסופיה.
אז אין דבר כזה זמן?
חמו: "בוא נתחיל מההתחלה. אנחנו מנסים להבין ולהצדיק את הרעיון שנקרא פיזיקליזם: כלומר, הכול פיזיקלי ואת הכול, כולל הניסיון שלנו, יש להסביר מתוך החוקים היסודיים של הפיזיקה העכשווית. הבעיה: במשוואות היסוד של הפיזיקה אין משמעות לכיוון הזמן. אם נהפוך את כיוון הזמן, המשוואות לא ירגישו. מצד שני, יש לנו בבירור תחושה של כיוון זמן. עולה השאלה כיצד אפשר להסביר את תחושת כיוון הזמן שלנו על בסיס הפיזיקה. אם אנחנו צודקים בהסבר שלנו, המסקנה היא שאנחנו 'מלבישים' את כיווניות הזמן לתוך התהליך. הכיוון לא נמצא בתהליך אלא בראש שלנו. תרתי משמע".
שנקר: "חץ הזמן זו ההתנסות הכי דומיננטית בחיים. זה מה שאנחנו מרגישים, זה מה שאנחנו. האינטואיציה הזו היא עובדה לגבינו, וקשה מאוד לוותר עליה, אבל זה לא אומר שהיא אמיתית או משקפת את החוץ. הפיזיקה לא יודעת להסביר את הכיווניות של חץ הזמן מתוך העקרונות היסודיים שלה. הפתרון הוא להכיר בכך שכיווניות הזמן זו תחושה, לא עובדה".
"בפילוסופיה ובמדע יש שתי שאלות יסוד ענקיות: מהו הזמן, ומהי הנפש? ולשתיהן אין תשובה", אומרת שנקר. "אנחנו מצאנו חיבור ביניהן וחושבים שדווקא דרך הסיטואציה של חץ הזמן אפשר להבין משהו על התודעה ובאמצעות התודעה להבין משהו על הזמן".
חמו: "אם אנחנו אומרים שהכול פיזיקלי - ההסבר של הנפש צריך להיות חלק מהמטרה של הפיזיקה".
ומה עם האנטרופיה והחוק השני של התרמודינמיקה, שמצביעים על כיוון זמן? הקפה מתקרר בעולם, לא במוח שלנו.
חמו: "לטענתנו, חץ הזמן הפסיכולוגי הוא החץ היסודי, והוא זה שקובע את הכיוון של כל חצי הזמן האחרים בפיזיקה (כמו החץ הקוסמולוגי), ומחוץ לפיזיקה (החץ הביולוגי)".
שנקר: "אכן, אין לנו תופעות מקרוסקופיות, יומיומיות, שאין בהן כיוון זמן. אין. לכן זה כל כך מפליא שבפיזיקה היסודית זה לא קיים. אלה תופעות בעולם שאנחנו רואים וחווים, ולא בעולם הקוונטי, הבסיסי. עבור הפיזיקאי מספיק שתוסיף עיקרון האומר שהדברים נעים בכיוון כזה ולא אחר, והכול מסתדר. אבל כפילוסופים זה לא מספיק לנו".
חמו: "נקודת המבט שלנו שונה לגמרי מהמיינסטרים אבל התשובה שאנחנו נותנים לגמרי מתיישבת עם חוקי הפיזיקה: יש עובדה לא זמנית שאופיינית למוח שלנו שבזכותה יש לנו את תחושת כיווניות הזמן".
שנקר: "נכון שבחלל אין למטה ולמעלה, אבל על כדור הארץ יש לך תחושה של למטה ולמעלה? אנחנו חושבים על הזמן בצורה דומה: יש בנו את המבנה הספציפי, שמייצר את הכיווניות בחוויית הזמן, למרות שאין כיווניות כזו בעולם".
אז כל מה שאנחנו יודעים על היקום - סיפור שיש לו התחלה, מפץ גדול שממנו נוצר היקום ובקע האור וחץ הזמן יצא לדרכו בכיוון אחד, מהעבר אל העתיד - לא נכון?
שנקר: "רעיון המפץ הגדול אמונם מושתת על תצפיות, אבל יש גם קשיים בתיאוריה הזו, זו לא אקסיומה פיזיקלית שהיה חייב להיות מפץ גדול. אפשר להניח שתיאוריית המפץ הגדול התקבלה בהקלה יחסית לרעיון ששלט אז, שהיקום היה קיים ויהיה קיים לנצח, עם תופעות מקומיות ואקראיות של אנטרופיה. יותר קל לנו לחשוב על מושג של מפץ גדול, של התחלה, זה מתיישב עם האינטואיציה - אנחנו נולדנו, אז בטח גם היקום נולד".
בואו ננסה לדמיין יחד את היקום שאתם מציעים, יקום בלי חץ זמן. מה קורה? איך החיים שם? על מה חושבים, ואיך? מה יש מלבד תנודות ואינטראקציות קוונטיות בלתי פוסקות?
שנקר: "אנחנו לא מנסים להמציא דברים. התפיסה שלנו אומרת, בואו נלך לשאול את הפיזיקה. אנחנו חושבים שיש נימוקים מתודולוגיים, ואפילו אני מעיזה לומר רוחניים, לפנות אל המדע כתפיסת עולם. אחת החוזקות של המדע היא שלא פוחדים מהאי-ידיעה, אלא מתמודדים איתה: אומרים, אני לא יודעת את התשובה, בואו נעבוד. במדע אתה לא חייב להסכים עם האינטואיציה ולומר - 'אני לא מבין את הזמן, אבל ככה זה'. לנו נראה לא סביר ולא הוגן לפנות למדע כשבא לך, וכשמגיע משהו שלא מסתדר לך, ללכת למקום אחר. כשאתה משתמש בתורת הקוונטים בשביל לבנות טלפון סלולרי אתה מקבל את המדע, אבל בסוגיית הזמן אתה מרשה לעצמך להתעלם ממנו? זה פשוט לא רציני".
אז אני סך כל האטומים, התנודות והזרמים שמקיימים ביניהם אינטראקציות שיוצרת קונפיגורציה רגעית חמושה בתודעה - אך תחומה בתחושת זמן כוזבת ותו לא? עזרו לי לגבש מהתפיסה שלכם מסקנה רוחנית שתעזור לי לחיות נכון.
שנקר: "פיזיקה היא גם תפיסת עולם רוחנית. אנחנו אוסף של חלקיקים עם אינטראקציות שמייצרות את הגוף ואת הנפש שלנו, כולל התודעה, ההתנסות והמחשבות שלנו. אבל לפני שנולדנו החלקיקים האלה היו חלק ממשהו אחר, ואחרי מותנו הם שוב יהיו חלק ממשהו אחר. הפיזיקליזם אומר, בעצם, שאין נשמה שמייחדת אותנו. אנחנו חלק מהטבע, חלק מהיקום".
הזמן הוא רופא טוב, אבל
קוסמטיקאי גרוע
(לוסיל הארפר)
אני מוצא יופי, אפילו נחמה, בתיאוריה הפיזיקליסטית הקשוחה משהו של חמו ושנקר, אבל למרות אהבתי לפיזיקה ולכל הפליאה והקסם שהיא מביאה, משהו בי מתמרד וזועק: לא יכול להיות שכל מה שיש זה כוחות וחלקיקים ושדות וחוקים וחישובים ומשוואות, לא! איפה הנפש, הרוח, התודעה, היצירה, האני?
אני פונה אל הפילוסופים. הפילוסוף ד"ר ירון סנדרוביץ', ראש התוכנית לתודעה וקוגניציה באוניברסיטת תל-אביב, כבר כתב שני ספרים על זמן, "פנומנולוגיה של הזמן" (רסלינג, 2017) ו"זמן - תשע שיחות פילוסופיות", עם פרופ' חגי כנען (רסלינג, 2022), כך שהוא נשמע לי כמו כתובת טובה. סנדרוביץ' לא חולק על הטענה שבמשוואות הפיזיקה אין חץ זמן, אבל טוען בתוקף - ואם יורשה לי, גם ברגש - שאין בכך די כדי לדחות את הטענה בדבר קיומו של הזמן.
ד"ר סנדרוביץ': "הטענה המרכזית שלי היא שוודאי שיש זמן. חוויית הזמן זה משהו שאיתו אנחנו מתחילים לחשוב על כל הדברים - וגם על הזמן. בזה אי–אפשר להטיל ספק. אם נכחיש את זה, נכחיש שאנחנו קיימים - וממש לא נראה לי אפשרי, או מפתה, להכחיש את הקיום שלי"
"הטענה המרכזית שלי היא שוודאי שיש זמן. חוויית הזמן היא משהו שאיתו אנחנו מתחילים לחשוב על כל הדברים - וגם על הזמן. בזה אי-אפשר להטיל ספק. אם נכחיש את זה, נכחיש שאנחנו קיימים - וממש לא נראה לי אפשרי, או מפתה, להכחיש את הקיום שלי. זה מה שאנחנו, יצורים שחיים בזמן. בסופו של דבר", אומר סנדרוביץ', "המדע צומח מתוך החיים והעולם שלנו. הכחשה כזו של הזמן מובילה לאבסורד. אם הטיעון מוביל להכחשת דבר שאי-אפשר להכחיש, סימן שמשהו לא בסדר בטיעון".
אבל הפיזיקה…
"אנחנו משוכנעים שהפיזיקה היא הדבר הכי חשוב ומוצלח שהעולם יצר. היא חשובה. אך יש עוד כמה דברים מוצלחים, כמו שירה וספרות וקולנוע ומוזיקה. האם אפשר להבין מהי מוזיקה בלי לחשוב על זמן? על קצב? חוויית הזמן היא בלב ליבן של כל האמנויות. איך אפשר לומר שאין זמן כשאפילו ההכחשה מתקיימת בזמן? אני רוצה להציל אותנו מאובדן עצמנו".
אני אוהב אמנות כמו כל אחד, אבל המדע מרפא לנו מחלות ושולח אותנו לחלל.
"יש קומון סנס", אומר סנדרוביץ', "והוא לא מדע מוחלש; הוא היסוד. אם אתה הורס אותו, הכול נהרס. אנחנו לא יכולים להתעלם מהעובדה שאנשים מתים ונולדים - וכל השינויים האלה משורגים בתוך מה שאנחנו קוראים לו משמעות. להכחיש את זה, זה להיות ניהיליסט. האינטואיציה האנושית היא לא רק אוסף של טעויות. יש בה גם אמת".
לא במקרה של השקיעה.
"אנחנו חווים את התנועה, את השינוי. זה לא שגוי".
אז אולי יש כמה סוגי זמן שלא נפגשים: הזמן של הפיזיקה שאין לו כיוון, הזמן הביולוגי שיש לו כיוון ברור והזמן הגמיש והמסתורי של החוויה האנושית.
"אני מוכן לקבל שיש סוגים שונים של זמן ואפילו שיש מתח ביניהם. אך אני לא רואה אותם כנפרדים, לדעתי אין סתירה ביניהם, אלא הם פרספקטיבות על אותו דבר. זו תפיסה שונה לגמרי מהגישה הפיזיקליסטית שמפרקת את האדם לזרמים חשמליים ותגובות כימיות. הזמן שלנו - כלומר, הזמן של החוויה, הפרשנות וכו' – לא ניתן לרדוקציה לזמן הפיזיקלי, והפיזיקליסטים טוענים שאם הוא לא ניתן להכפפה לתורות הפיזיקליות, הוא לא קיים. בעיניי אם זו המסקנה, היא לא סבירה. הרי אני קיים ואני לא ניתן להבנה בלי הזמן של החוויה".
מה פילוסופיית הזמן שלך?
"מעניין אותי להבין איך אנחנו תופסים זמן. יחסים של מוקדם ומאוחר תמיד מתקיימים כשיש זמן - התחלת שיחתנו מוקדמת לשלב הזה בה, וכן הלאה, אך תפיסה של זמן לא מבוססת רק על יחסים של מוקדם ומאוחר. כשאני מביט בתנועה של יד, אני תופס את התנועה כרצף של התחלפות של מצבים. מה מאפשר את זה? מעניין אותי גם הקשר בין זמן וזיכרון; לא רק האישי. הרי העבר הוא לא רק מה שהיה ואיננו, הוא נתון לשינוי ולפרשנות בלתי פוסקים. העתיד נפתח מתוך ההווה, שהוא אופן ההבנה-מחדש שלנו את העבר. מעניין לשאול: אם יש תנועה רציפה ובלתי פוסקת מההווה אל העבר, מהעתיד אל ההווה - איזה מין מבנה יש לזמן? הזמנים השונים מצויים במערכת של השפעה הדדית והם משנים זה את זה בלי הפסקה".
כיף לחשוב על הזמן! כמו לנסות לתפוס את הרוח בידיים.
"גם בעיניי. זה נוגע להכול. שאלת טבעה של חוויית הזמן וההתנסות בו מהדהדת את בעיית הגוף והנפש וקרובה לשאלה הכי חשובה: מהי משמעות הקיום, סלח לי על הבומבסטיות".
את החיים ניתן להבין רק לאחור, ולחיות רק קדימה
(סרן קירקגור)
הגיע הזמן לחפש את הזמן בתוכנו, במוח. כאמור, בניגוד לחושים כמו ראייה, ריח או שמיעה, אין לאדם איבר ספציפי שחש את הזמן. ובכל זאת - את תפיסת הזמן שלנו אי-אפשר להכחיש.
פרופ' איילת לנדאו מהחוג למדעי הקוגניציה והמוח באוניברסיטה העברית, העומדת בראש המעבדה לחקר קשב וזמן, חוקרת את המנגנונים שמאפשרים לנו לתפוס זמן. "תפיסת זמן במונחים יומיומיים היא לדוגמה השאלה איך אנחנו מחליטים מתי עבר מספיק זמן מה'פופ' האחרון כדי להוריד סיר פופקורן מהכיריים?" היא אומרת. "להעריך משך זמן זו מצד אחד עשייה אינסטינקטיבית ולא מודעת, למשל לדעת מתי הזמן לתפוס כדור שנזרק אליך. מנגד, ישנם מקרים שבהם תפיסת הזמן מובחנת ומודעת יותר, כמו בהאזנה למשכי זמן של צלילים".
מה דעתך על ההשקפה האומרת שאין בכלל זמן בעולם?
"השאלה קצת מלחיצה אותי (צוחקת). אני מנסה להבין את האופן שבו אנחנו צוברים מידע על העולם, וחוקרת זמן תפיסתי נורא קצר: את הזמן המיידי, הרגע, שהוא שניות וחלקי שניות".
איפה במוח מתרחשת תפיסת הזמן?
"סביר להניח שכל אזור במוח שבו נקלט גירוי ומתרחש עיבוד של מידע משתתף בתהליך. יש לנו ארבעה מועמדים בולטים שיהיה מעניין להבין מה ההבדל ביניהם. אולי כל אחד בודק חתיכות זמן אחרות, ברזולוציות אחרות".
אפשר בכלל לדבר על תודעה או על תהליך מחשבתי בלי זמן?
"קשה מאוד לדבר על תודעה בלי זמן. תפיסת זמן וייצוג בזמן הם דברים שמחוברים בצורה קרובה מאוד לתודעה שלנו. אנחנו מסוגלים לתת לחוויה תפיסה של מֶשֶך. זה ממד בסיסי שמסדר את התפיסות והחוויות, מארגן את הזיכרונות ובונה את התוכניות. הזמן עצמו הוא ממד חשוב לפעילות מוחית. המוח הוא מכונה שמנסה לעשות היגיון בעולם. ואם צריך לעוות את הזמן לטובת ההיגיון, יש למוח מנגנונים שיכולים לעשות את זה. דמיין ילד מכדרר כדור; מראה פגיעת הכדור ברצפה מגיע אלינו הרבה לפני הקול של הפגיעה, והמוח שלנו עושה עריכה של האירועים לתמונה קוהרנטית".
6 צפייה בגלריה
''אנחנו מייצרים קצבים פנימיים בלתי פוסקים שמייצרים את תחושת הזמן שלנו''
(הדמיה: shutterstock)
השאלה עדיין פתוחה, אבל התיאוריות המקובלות להבנת הזמן במוח מתבססות על דימוי של שעון חול. כדאי לשים לב שמודל שעון החול לא מכיל את הזרימה המתמשכת של הזמן, אם כבר הוא מזכיר יותר שמירה על קצב.
מקריאת המחקרים שלך נדמה שהמוח שלנו, יותר משהוא מכונת זמן - הוא מכונת קצב.
"יש לנו שלל קצבים במוח. לדוגמה: המוח שלנו סורק את הסביבה שמונה פעמים בשנייה. אוכלוסיות שונות של נוירונים מייצרות פעילות חשמלית שמתאפיינת בקצב. אזורים במוח עם קצבים שונים יכולים להסתנכרן ביניהם. ממד הזמן הוא קריטי כדי לבצע פעולות מורכבות וקצב הוא שיטה מצוינת לעשות את זה. כשאתה לוקח תזמורת סימפונית ורוצה ליצור משהו שהוא בר־שמיעה, ברור שממד הזמן הוא הדרך העדיפה".
אז במוח זמן זה קצב, קצב זה זמן, ולכל אחת ואחד מאיתנו יש את הקצב האישי שלו וממילא גם את הזמן הפרטי שלו. המוח שלנו הוא די-ג'יי. במעבדה של לנדאו חוקרים - כמה מלהיב - את הקצבים שהופכים אותנו למה שאנחנו. במחקר שעומד להתפרסם, הראתה הדוקטורנטית לאה סנפירי שלכל אדם יש קצב ספונטני יציב שבו הוא הולך, מתופף, מדבר. אנחנו בעצם מייצרים שורה של קצבים פנימיים בלתי פוסקים שמייצרים את תחושת הזמן שלנו.
"הקצב שלי נשאר איתי", כך לנדאו, "והוא משפיע על האופן שבו אנחנו מסתנכרנים לקצבים במשימות יומיומיות".
איך הקצב האישי משפיע על חוויית הזמן?
"זו שאלה שאנחנו מעוניינים לחקור", אומרת לנדאו. "יש הבדלים בין אישיים בקצב שיכולים לנבא את האפקט של קצב מבחוץ עלינו. אחד הגירויים הכי חשובים שמייצרים אצלנו קצב זה אנשים אחרים. מה זה אומר כשאני פוגשת מישהו עם קצב שדומה לשלי? אפילו כשאנחנו רוקדים יחד ומצליחים להסנתכרן זה לזה אנחנו עדיין מתאפיינים בקצב האישי שלנו".
אז אולי לעולם כולו יש קצב - כלומר זמן - שאנחנו מרגישים ומגיבים אליו?
"שאלה מאוד מעניינת. אנחנו עוד לא חוקרים יותר משני אנשים שפועלים יחד, אבל ברור שלקבוצות גדולות יותר, כמו גם לקהילות ולעיר, יש קצבים משלהם. ייתכן שהמנגנונים שאני מאפיינת בחקר קוגניציה ומוח יכולים להאיר מבנים אנושיים גלובליים יותר".
המחר של האתמול הוא
האתמול של המחר
(דרור פויר)
קיים או לא קיים, נובע מהתודעה, מגיח לפתע מתוך הערפל הקוונטי או זורם מאז ומתמיד; הזמן הוא ספר הדקדוק הפנימי של כל מה שקרה, קורה ויקרה. קִראו לזה "תופעה" כמו הפיזיקאים או "חוויה" כמו הפילוסופים - בסוף הכול זמני, במובן הכי עמוק ואמיתי שיש. אין דבר שאינו זמני. אולי טוב לדעת שיש דבר אחד שלעולם לא נבין עד הסוף וכל שיש לנו זה לראות אותו מתרחק מאיתנו כמו שובל קצף מאחורי הסירה. עד שגם הזמן שלנו ייגמר. בינתיים, אפשר לנסות להתייחס אליו קצת יותר בכבוד.
