ניתוחים תלת-ממדיים מיוחדים ללסתותיהם ושיניהם של דובי מערות ודובים חומים, שחיו בו-זמנית באתר המאובנים שבמערות גויה (Goyet) וטרו דה נוטונס (Trou des Nutons) בבלגיה, הראו כיצד נבדלו שני המינים האחד מהשני באופן תזונתם. במחקר נמצא שתזונתם של דובים חומים שחיו לפני כ-30 אלף שנה, שונה רק במעט מזה של קרוביהם החיים בצפון אמריקה כיום.
הדוב החום (Ursus arctos) שחי כיום - מטורפי היבשה הגדולים ביותר, קטן רק מדוב הקוטב - הוא קרוב משפחתו החי הקרוב ביותר של דוב המערות (Ursus spelaeus), שחי באירופה ובאסיה בתקופת הפליסטוקן, אך נכחד לפני כ-25 אלף שנה, כשהסיבות להכחדתו נקשרות להצטמצמות היערות ואזור המחייה שלו בסוף עידן הקרח, כמו גם לציד מגמתי והשתלטות על מערותיו מצד בני האדם.
דובים חומים ודובי מערות חיו זה לצד זה באותם אזורים, כולל במחוז נאמור בבלגיה, לפני 1.3 מיליון עד 25 אלף שנה, כשיש הטוענים כי שני המינים התחרו זה בזה על השגת מזון צמחי.
במחקר חדש, שממצאיו פורסמו בכתב העת Boreas, ד"ר אנקי ואן הטרן, אוצרת יונקים באוסף מדינת בוואריה לזואולוגיה, ועמיתתה הפלאונטולוגית והארכיאוזולוגית ד"ר מיטייה חרמונפר מהמכון הבלגי המלכותי למדעי הטבע, הראו ששני מיני הדובים הללו ניזונו בצורה שונה האחד מהשני.
דוב המערות התבסס בתזונתו על מזונות צמחיים לגמרי, בעוד שהדוב החום התבסס עוד באותה העת - כפי שקורה כיום – על סוגי מזון מרובים מסביבתו, ביו היתר שורשים שהוא חופר, פירות שונים, בלוטים, פטריות, דבש, נבלות, חרקים, ביצי עופות, דגי נהרות, בעלי חיים קטנים שהוא נתקל בהם וגורי איילים, ביזונים או כבשי מושק.
לממצא הזה הגיעו החוקרות לאחר שבחנו את הצורה והביומכניקה של לסתותיהם ושיניהם של שני מיני הדובים, שכאמור הציגו שונות רבה ומשמעותית. יחד עם זאת, החוקרות הצליחו לזהות בנוסף גם הבדלים מינוריים בלסתותיהם של הדובים החומים המאובנים בהשוואה לבני מינם החיים כיום. "הדובים החומים המאובנים, ששרידיהם אותרו במערות גויה וטרו דה נוטונס בבלגיה, ניזונו ככל הנראה מכמות קצת יותר גדולה של מזון צמחי ביחס לדובים החומים שחיים כיום בצפון אמריקה", אמרה ד"ר ואן הטרן.
שתי החוקרות ניתחו בנוסף לא רק ממצאים של דובי מערה בוגרים, אלא גם של פרטים צעירים יותר, מה שהראה כי הלסתות של גורי הדובים פחות התאימו ללעיסת מזון מוצק, זאת בשונה מלסתותיהם של דובי מערות בוגרים. "יש להניח שהדובים הצעירים ניזונו מחלב שינקו מאימהותיהם באותם ימים, עד אשר התפתחו בשלב מאוחר יותר עם צמיחת השיניים, מה שאפשר להם לאכול מזונות מוצקים יותר", הוסיפה ד"ר ואן הטרן.
ההבדלים הביומכניים בלסתות הדובים ניכרים במיוחד בזוויות הלוע שלהם בעת לעיסת המזון. החוקרות מגרמניה ומבלגיה השתמשו במה שמכונה מורפומטריה גיאומטרית לטובת המחקר, כשמדובר למעשה במדידה של חלקי שלד בעזרת נקודות מדידה (ציוני דרך). השיטה אפשרה להן לדמות את עצמות הלסת של שני מיני הדובים בתלת-ממד ובכך להצליח להשוות ביניהם באמצעות שיטות סטטיסטיות.
לממצאי מחקר זה יש השלכות חשובות על הבנת התחרות על מזון בממלכת החיות. שתי החוקרות הגיעו למסקנה לפיה אפילו מינים קרובים עשויים להתחרות על אותם משאבים, כשהבדלים במורפולוגיה של לסתותיהם ושיניהם יכולים להיות גורם חשוב בקביעת התזונה של כל אחד מהם ומכך גם של מידת התחרות ביניהם.
