גור האריות הקטן בחן את האורחים החדשים שהגיעו אליו. הצצה לתוך המתקן המאובטח במרכז הארץ, שם שהה בבידוד כדי להגן עליו, איפשרה להבחין בעיניו החוששות, המבוישות. בשבוע שעבר החליטו המטפלים לאפשר לו לצאת החוצה לחצר החיצונית, אבל בשעות הראשונות של החופש המדומה הוא נותר במבנה החמים שהכינו לו - מעין סוויטה עם כמה חדרים, שטיחים, פינה המדמה ג'ונגל קטן, וצינורות וטבעות שאיתם הוא יכול לשחק. "אחת המטפלות נכנסה אליו וניסתה לשכנע אותו לצאת", מספר הצלם טל שחר, שהגיע למתקן לתעד את הרגעים הנדירים, "אבל הוא השתבלל בפינת התא שלו ונראה מבוהל. קצת ריחמתי עליו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כעבור יומיים אבו-מאלכ כבר קיבל אומץ. מזג האוויר נהיה חמים יותר, והגור שניצל משבי בישראל התחיל לצאת. בהתחלה היסס, אחרי כל התלאות שעבר, אבל המטפלים עודדו אותו, ותוך זמן קצר הרגיש בטוח מספיק כדי לשחק וליהנות משמש ישירה. הוא גור פעלתן ואתלטי, ומשחק ומשתובב בחצר. כל מי שגידל חתול ביתי מכיר את המשחקים החתוליים האלה. הוא מתחבא וקופץ, נצמד לרגלי המטפלים ונהנה לקפוץ להם על הגב, כמו שק קמח. רק שלא מדובר בחתול אלא בכפיר. "הוא מתחיל להיות קצת גדול ואגרסיבי מדי למטפלים האנושיים שלו. לא פשוט לשחק עם גור כזה", אומר ד"ר דודו אשחר, הווטרינר הראשי ומנהל בית החולים לחיות בר בספארי ברמת-גן, שמגיע למתקן כדי לטפל בו. אבו-מאלכ, היום כבר בן כחמישה חודשים, שקל 15 קילו כשהגיע למקום. עכשיו הוא כבר שוקל 35, אבל הממדים הפיזיים הם חלק קטן בסיפור. "היו לו חוסרים חברתיים", מתרשם אשחר. "הוא היה תינוק יונק, שנחטף מאמא שלו בגיל מוקדם מאוד ולא קיבל ממנה את החלב העשיר והבריא עם נוגדנים למחלות. היו לו פחדים וחששות. אריות הם יצורים חברותיים שצריכים לשחק ולהישען על מישהו כמוהם".
השם אבו-מאלכ דבק בגור הקטן כי כך כינו אותו שוביו בסרטוני הטיקטוק שהפיצו והכניסו את רשויות החוק למרדף אחריו. הוא הוחזק בארץ בניגוד לחוק ואותר בחודש פברואר במבנה נטוש, מכוסה פחונים, במרכז הארץ. "אני זוכר את היום הזה", משחזר פקד נתנאל שושנה, קצין המודיעין של ימ"ר מג"ב דרום, שהיה שותף לכוח שפרץ לדירת המסתור שבה הוחזק הגור. "משעות אחר הצהריים התחלנו לקבל אינדיקציות על מקום הימצאו. בלילה התקבלה ידיעת הזהב שהובילה אותנו לדירה עצמה. כשהגענו שמענו נשימות כבדות של בעל חיים, אבל בהתחלה לא הצלחנו לזהות את מקורן. המקום היה חשוך. נכנסנו לחדר פנימי ואז גילינו את הגור קשור בצוואר עם חבל מאולתר שמחובר לוו על הקיר. החבל היה קצר ולא היה לו לאן ללכת. הוא היה מכונס בצד הקיר. יכולתי להבחין סביבו בשאריות מזון שהביאו לו מכל הבא ליד, דברים שלא ראויים למאכל. הייתה שם קערת מים, אבל הוא לא יכול היה להכניס אליה את הראש. בסך הכול תנאים זוועתיים, בטח לא יאים למלך החיות. הוא נראה חלש, תשוש. בהתחלה חשבנו שנתנו לו חומר טשטוש. אבל העייפות, הרעב והקור כנראה עשו את שלהם".
לפי ההערכות, הגור הוברח לישראל לבדו מירדן דרך אלנבי, אך אנשי מג"ב לא שוללים את האפשרות שהיו לו אח או אחות שעדיין לא אותרו. "האינדיקציות שלנו כיום הן שהיה רק גור אחד, אבל אנחנו כל הזמן בודקים שאנחנו לא מפספסים עוד משהו, בוחנים עוד קצה חוט פה, קצה חוט שם", אומר שושנה.
"אין לנו גור בגילו שאפשר להצמיד אליו. המטפלים הם החברים שלו", אומר הווטרינר ד"ר דודו אשחר. "רק הם מורשים לשחק ולהאכיל אותו, וממלאים חלק מהחסר, אבל זה מתחיל להיות קשה. הוא קורע אותם. שורט ונושך ועושה מה שאריה צעיר צריך לעשות"
גם אחרי השחרור, הסוף הטוב עוד היה רחוק. מיד לאחר ששושנה וצוותו חילצו אותו מהשבי, נלקח הגור לסדרת בדיקות ומשם לבידוד. העובדה שהופרד מאמו בגיל כל כך צעיר וגודל על ידי אנשים שלא מבינים כלום בחיות בר עלולה לעלות ביוקר. "ההשלכות של השבי יכולות להיות רפואיות ופסיכולוגיות", מסביר אשחר, "מבחינה רפואית, גם ככה בטבע אריות רגישים לחוסרים תזונתיים מסוימים. וזה יותר קשה אם הם מוחזקים בשבי, גם במקומות מאוד מסודרים. לכן לא מפתיע שכאשר אבו-מאלכ הובא אלינו זיהינו אצלו סימנים לחוסרים תזונתיים. הוא כנראה עבר מוקדם מדי למזון קשה. הייתה לו בעיה בהליכה. הוא הגיע מתנדנד. והיו לו בעיות בעיניים. הוא גם לא קיבל חיסונים, וחלק מהמחלות שאליהן הוא עלול להיחשף הן קטלניות".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ומבחינה נפשית, מה גיליתם?
"יש לו חסך מבחינת ביטחון, שאריות מקבלים מהתכרבלות לצד גוף חם. אין לו עם מי לשחק וממי לקבל ביטחון אישי. אנחנו מקווים שהוא יוכל בעתיד להתחבר לאריות אחרים. כרגע הוא בטראומה. הוא צריך ללמוד מצד אחד לא לפחד מבני אדם, ומצד שני לדעת להסתדר עם אריות".
איך ממלאים עבורו את החסכים האלה?
"מהסרטונים שרצו ברשת אנחנו משערים שייתכן שהיו בהתחלה שני גורים. לצערנו אנחנו לא יודעים מה קרה לגור השני. קיווינו שימצאו אותו, כי זה יכול להיות חשוב מאוד אם נציל את שניהם ונשמור על החברות. בינתיים זה לא קרה. ואין לנו גור בגילו שאפשר להצמיד אליו. המטפלים הם החברים שלו. יש לנו קבוצה מצומצמת של מטפלים במתקן שרק הם מורשים לשחק ולהאכיל אותו, והם ממלאים חלק מהחסר. אבל זה מתחיל להיות קשה. הוא קורע אותם. שורט ונושך ועושה מה שאריה צעיר צריך לעשות. הם יוצאים שרוטים וחבולים, אבל עושים את זה כל יום כי זה חשוב".
בשעה שאבו-מאלכ התחזק, ברשות הטבע והגנים חיפשו לו בית. ברשות קיבלו הצעות רבות לקלוט את האריה, אך בסופו של דבר הם צימצמו את האפשרויות לשני מקלטים בדרום-אפריקה. אחד מהם של Warriors of Wildlife (לוחמי חיות הבר) השוכן בסימבונגה והשני של ארגון Panthera Africa, עמותה שנותנת מקלט לאוכלוסיית החתולים הגדולים שגדלה בשבי. מדובר בארגון אקולוגי, מעין גן עדן מקומי מלא בעצים ובמעיין טבעי.
אורי ליניאל, ראש תחום אחזקת חיות בר בשבייה ברשות הטבע והגנים, והצוות שלו ערכו טבלאות וכתבו את היתרונות והחסרונות בכל מקלט, המקום שבו הוא צפוי לבלות את שארית חייו. לבסוף, החליטו על המקלט של Warriors of Wildlife שיש לו ניסיון בשיקום וקליטה של חיות בר. בעקבות המלחמה באוקראינה, הארגון הציל 9 אריות מגן החיות באודסה. בהיעדר מבקרים הבעלים לא יכלו יותר להחזיק אותם וההפצצות התכופות היוו סכנה.
אנשי Warriors of Wildlife, או WW, כבר מנוסים. WW כבר הציל וסייע בהעברתם של 37 אריות סך הכול ונמר אחד מכל אוקראינה לדרום-אפריקה, וגם הציל שני אריות לבנים. המקלט עצמו לא פתוח לציבור וניתן לראות את האריות רק בתיאום מראש. "הוא חיה מוכתמת", מסביר ליניאל. "הוא לא יודע שהוא אריה. הוא צריך לעבור תהליך שיקום ממושך שבו ילמד להיות אריה, וזו מומחיות של מקלטים ופחות של גני חיות". במקלט מחכה לאבו-מאלכ גור אריות בגילו, ובישראל מקווים שהם יוכלו להתחבר וללמוד זה מזה. "היה לנו חשוב מאוד שאבו-מאלכ יגיע למקלט שבו יהיו שטחים טבעיים", אומר ליניאל. "שהוא לא יוחזק בכלוב, שמדובר יותר במקלט מאשר גן חיות עם תצוגה לציבור. רצינו שהוא יהיה במקום שבו יש לו סיכוי להשתקם ולהתחבר לגורים בני גילו. זה הסיכוי היחיד שלו".
נקודת אור אחת בסיפור העצוב הזה היא באנשים הרבים שהתגייסו כדי לסייע לגור הקטן הזה. "קיבלנו המון פניות מאנשים מקסימים", מספר ליניאל. "חלקם עם אג'נדות שאנחנו פחות מתחברים אליהן, כי הם רוצים להפוך אותו לחיית מחמד, ושיחיה בחברת בני אדם ויחד עם חיות נוספות שהם מצילים. אנחנו מתחברים לגישה שבה ננסה להפוך אותו לחיה שחיה בין בני מינה, במדינה שבה המין קיים באפריקה, בתנאים טבעיים עד כמה שאפשר. הגיעו אלינו לא מעט פניות. 12 מהן היו רלוונטיות, עם מתקנים רציניים שיכלו לדאוג לו לעתיד טוב. קיבלנו פניות מאירופה, מאפריקה, דרום-אפריקה, קניה, סנגל, וגם מירדן, שם יש ארגון בינלאומי שעזרנו לו בזמנו".
ליניאל מתכוון לארגון Four Paws, שסייע בעבר בחילוץ חיות בר מרצועת עזה דרך ישראל. בשנת 2019 הם חילצו 47 חיות מגן החיות בעזה, בהם 5 אריות. שניים מהאריות, מותן ופיזה, הועברו למקלט בדרום-אפריקה. "המתקן בירדן מצוין, אבל לא היינו בטוחים שזה המקום הנכון לגור הספציפי הזה. מה שהכריע היה האפשרות לחיבור לגור הנוסף".
"רצינו להעביר אותו לקניה, אבל זה לא צלח", מגלה יתיר שמיר, ראש חטיבת אכיפה ברט"ג. "חיפשנו באירופה, שם יש מקלט בהולנד שמתעסק בזה. בדקנו גם בארצות-הברית. אבל בסוף חשבנו שדרום-אפריקה היא המקום הנכון. אני רוצה להדגיש שאבו-מאלכ זה רק קצה הקרחון. זה אירוע שמדבר אל אנשים, אבל זה רק אחד מיני רבים. הסחר הלא חוקי בחיות בר פופולרי יותר בעופות וזוחלים ושם ההיקפים יותר גדולים. והסחר הזה מממן טרור עולמי. זה הסחר הלא חוקי השלישי בגודלו בעולם".
ההליך הבירוקרטי הוא משוכה נוספת שצריך לעבור. מדובר בעיקר בהמון אישורים. "בגלל שהאריה הוא חיה מוגנת, באמנות בינלאומיות התהליך מוקפד יותר. אם הכול ילך חלק, תוך שבועיים-שלושה אנחנו אמורים לקבל היתר מהצד השני ולסגור טיסה. אחד הדברים שעמדנו עליהם הוא חוזה והתחייבות מטעמם ארגון WW שקובע שהוא לא ישמש חס וחלילה לסחר או רבייה, ויקבל תנאים טובים. הם לרגע לא היססו להפיק לנו חוזה כזה. אנחנו רוצים ללוות את הגור הזה ולראות שהוא מגיע למקום טוב".
כאשר יגיע למקלט ויתחבר לגור הנוסף יתחיל האתגר האמיתי.
"כשמחברים אותו לגורי אריות בגילו, הם מלמדים אחד את השני את הגבולות, מה מותר ומה אסור", מסביר אשחר, "בדיוק כמו עם בני אדם, שיש להם חוקים משלהם. אריות בגילו, בני 5-4 חודשים, הם כבר אריות רציניים, כמו מתבגרים עם המון המון כוח. וצריך שמישהו ילמד אותם איך להתנהג בחברה ולשלוט בכוח הזה, מתי לשחק ומתי לאיים. לעיתים אנחנו רואים גורים שלא מכירים את הגבולות האלה, והם עלולים לראות בכל אריה אחר איום. ואז ישר יש מלחמה. ומצד שני הם לא יודעים להתגונן, לא יודעים איך להתנהג בקבוצה. אנחנו רוצים שיגיע לבית שבו יישאר כל חייו, שלא חס וחלילה יעבירו אותו הלאה. לרוב שניים מאותו גודל מצליחים להתחבר אחרי תקופת אקלום".
אשחר מבהיר כי המטפלים מנסים לא להיקשר אל הגור. "אנחנו לא קוראים לו אבו-אלכ. גם אם מישהו המציא לו שם הוא שומר אותו לעצמו. הוא לא חיית המחמד שלנו. הוא אורח די עצוב לצערנו, שהגיע בלי שהוא או אנחנו ביקשנו. כעת מטפלים בו ומנסים לעזור לו להגיע לבית טוב. כשיקבל את הבית הזה יבחרו לו סופית את השם. אנחנו לא הבעלים שלו. רק המטפלים והרופאים שלו. וזה מה שהוא צריך כרגע". ובכל זאת, למרות כל הניסיונות לא להיקשר, המטפלים בחרו כבר השבוע, בשיתוף עם המטפלים החדשים שלו מדרום-אפריקה, בשם חדש: זאיון/Zion (ציון, בעצם).
תמיד יש מכשולים כשמדובר באריה. "ההליך עוד לא נגמר", אומר ליניאל. "אין לנו אישורים סופיים מדרום-אפריקה וגם אין לנו חברת תעופה שהסכימה להטיס אותו. כל דבר פה הוא קשה. כבר בנינו ארגז מיוחד כדי שנוכל להעביר את הגור למקום הקבע שלו". הכללים לחברת התעופה עבור העברת הכפיר מוגדרים היטב, לפי החלטות ארגונים בינלאומיים: בארגז צריך להיות מספיק מקום להכניס אוכל ולפנות צואה. "יש לנו ניסיון ארוך שנים בהובלת בעלי חיים", אומר ליניאל. "זה די יקר כי הארגז צריך להיות עם חיזוקים ומעץ טוב, אבל זו לא בנייה מורכבת. הוא לא יורדם בטיסה, שכן לא מובילים חיית בר מורדמת. זה מאוד מסוכן. אם משהו מסתבך בזמן שהוא ישן צריך וטרינר צמוד. מקובל לתת מעט חומרי טשטוש, עדיף במינון נמוך".
לסיכום, אומר ליניאל, "ההעברה עצמה מורכבת. אבל אני מרשה לעצמי להיות קצת אופטימי, כי האנשים מהמקלט שעובדים איתנו נהדרים. הם שאלו אותי אם יהיה לנו אכפת אם הם ישנו את שמו מאבו-מאלכ. הם אמרו שישמחו לתת לו שם שייצג את המקום שממנו הגיע. אמרתי שלא רק שלא אכפת לנו - אלא שאפילו נשמח. וכך שינינו את שמו לזאיון". מה שבטוח, אבו-מאלכ/זאיון יזכה למשהו חדש אחד נוסף: בית.