מחקר ישראלי מעיד על יכולות גבוהות של בני אדם קדומים כבר לפני 170 אלף שנה: בני האדם הקדומים ששהו במערה השכילו למקם את המדורה בנקודה אופטימלית, שאפשרה ניצול מירבי של האש לצורכיהם לצד שאיפת עשן מינימלית. כך עולה ממחקר שערכו חוקרי ארכאולוגיה פרהיסטורית באוניברסיטת תל אביב. את המחקר הובילה הדוקטורנטית יפית קידר יחד עם פרופ' רן ברקאי וד"ר גיל קידר מהחוג לארכאולוגיה ולתרבויות המזרח הקדום. המאמר פורסם בכתב העת Scientific Reports.
יפית קידר הסבירה כי בין חוקרי הפרהיסטוריה בעולם מתנהל כבר שנים רבות דיון בנושא השימוש באש על ידי בני אדם קדומים - באיזה שלב באבולוציה למד האדם לשלוט באש, ולהדליק אותה כשחפץ בכך? מתי הוא החל להשתמש באש באופן יזום ויומיומי? על פי מה נקבעה חלוקת המרחב באתרי מערה? לדבריה, מוסכם כי יכולות אלה היו נחלתם של בני אדם מודרניים, אך אין הסכמה אם בני אדם קדומים יותר היו בעלי כישורים דומים.
לגבי המחקר נושא עצמו, אמרה יפית קידר: "אחד הנושאים העומדים במוקד הדיון הוא מיקומן של מדורות במערות שבהן שהו בני אדם קדומים לאורך זמן. במערות רבות נמצאו מדורות רב-שכבתיות - כלומר מדורות שהובערו באותה נקודה במערה לאורך תקופות ארוכות. במחקרים קודמים, בעזרת מודל ממוחשב של סירקולציה של אוויר במערות ותוכנה המדמה פיזור עשן בתוך מרחב סגור, מצאנו שבכל הנוגע לשאיפה מינימלית של עשן בעונת החורף המיקום האופטימלי של המוקד הוא בקצה האחורי של המערה. המיקום הפחות מוצלח הוא בפתח המערה".
במחקר הנוכחי החוקרים ביקשו לבחון את הממצאים הללו מול המציאות בשטח - כלומר מול מדורה ממערת לזארט שבדרום מערב צרפת, שבה חיו בני אדם קדומים לפני 170-150 אלף שנה. קידר: "על פי המודל שפיתחנו על סמך מחקרים קודמים, המדורה אמורה הייתה להיות בקצה האחורי של המערה כדי לצמצם למינימום את צפיפות העשן ברחבי המערה ולאפשר סירקולציה של עשן אל מחוץ למערה בסמוך לתקרה. אך המדורה בשכבה שבדקנו הייתה ממוקמת במרכז המערה. לכן ניסינו להבין מדוע מיקמו בני האדם הקדומים את המדורה בנקודה זו ולבדוק אם התפזרות עשן המדורה באוויר היוותה שיקול משמעותי בחלוקה המרחבית של האתר לאזורי פעילות שונים".
כדי לבחון את הסוגיה ביצעו החוקרים מגוון סימולציות ממוחשבות של פיזור עשן עבור 16 מדורות אפשריות במערה, ששטחה הכולל 290 מ"ר. עבור כל מדורה נבדקה צפיפות העשן ברחבי המערה באמצעות אלפי חיישנים וירטואליים שפוזרו בחלל מהרצפה ועד לגובה של 1.5 מטר, במרחק של חצי מטר זה מזה. כדי להבין את המשמעות הבריאותית של שאיפת העשן, הושוו המדידות למדדים המומלצים של חשיפה לעשן שפרסם ארגון הבריאות העולמי. כך מופו במערה 4 אזורים עבור כל מוקד: אזור אדום, שבו לא מומלץ לשהות כלל בשל צפיפות גבוהה של עשן; אזור צהוב, שבו ניתן לשהות לטווח זמן קצר; אזור ירוק, שבו ניתן לשהות מספר שעות ואף ימים ללא הגבלה; ואזור כחול שהוא נקי מעשן.
יפית קידר וד"ר גיל קידר סיפרו על הממצאים: "גילינו שממוצע צפיפות העשן, על פי מדד של חלקיקים במרחב, הוא אכן מינימלי כשהמדורה ממוקמת ליד הקיר האחורי - כפי שקבע המודל שלנו. אך מצאנו גם שבמצב זה האזור בעל צפיפות עשן נמוכה, המתאים לשהייה ולפעילות ממושכת, מרוחק יחסית מהמדורה עצמה. לכן, בני האדם הקדומים היו זקוקים לאיזון: מדורה שבקרבתה הם יכולים לעבוד, לבשל, לאכול, לישון, להיפגש, להתחמם, וכדומה, ועם זאת לשאוף כמות מינימלית של עשן. התברר שכאשר מביאים בחשבון את כל צרכי האדם - הפעילות היומיומית מול נזקי שאיפת עשן - המדורה מוקמה בנקודה האופטימלית במערה".
על פי ממצאי המחקר, ישנו במערה זו מרחב אופטימלי של 25 מ"ר שבו כדאי למקם את המדורה על מנת ליהנות מצד אחד מיתרונותיה, אך מצד שני לא לשאוף עשן. במחקר גילו החוקרים שבני האדם הקדומים אכן מיקמו את המוקד באזור זה – הן בשכבה העיקרית שנבחנה, והן בשכבות ארכאולוגיות אחרות.
פרופ' ברקאי סיכם: "המחקר שלנו מראה שבני אדם קדומים השכילו, גם ללא סימולציות וחיישנים, למקם את המדורות שלהם ולנהל את מרחב המערה באופן מושלם כבר בתקופה קדומה מאוד, לפני כ-170 אלף שנה – זמן רב לפני הופעתו של האדם המודרני באירופה. יכולת זו משקפת תבונה, ניסיון, וכושר תכנון, וכן מודעות לנזק הבריאותי הכרוך בשאיפת עשן. בנוסף, מודל ההדמיה שפיתחנו עשוי לסייע לחוקרי פרהיסטוריה, בבואם לחפור אתר חדש, לחפש את המדורות ואזורי הפעילות במיקומים האופטימליים." במחקרי המשך ייעזרו החוקרים במודל שפיתחו כדי לבחון את השפעתם של חומרי בעירה שונים על פיזור העשן, שימוש במערה בעונות שונות של השנה במקביל למדורה פעילה, שימוש במספר מדורות בו-זמנית, ועוד".
