אי הפסחא - ראפה נוי (Rapa Nui) או "הטבור של העולם" (Te Pito o Te Henua) - הוא אחד המקומות המיושבים המבודדים ביותר בעולם. האי ממוקם בדרום-מזרח האוקיינוס השקט, ומרוחק יותר מ-1,900 ק"מ מזרחית לאי הפולינזי המיושב הקרוב ביותר ו-3,700 ק"מ מערבית לדרום אמריקה.
למרות שהאי, תושביו ותרבותם העשירה נחקרו בהרחבה על ידי ארכאולוגים, אנתרופולוגים וגנטיקאים, שני מרכיבים מרכזיים בהיסטוריה שלו נותרו שנויים במחלוקת עד היום: קריסת אוכלוסיית האי נוכח הרס שטחים גדולים בסביבה הטבעית כתוצאה מפעילות אנושית במאה ה-17, ושאלת האינטראקציה בין הפולינזים תושבי האי לילידי יבשת אמריקה, עוד בטרם הגעתם הראשונה של האירופים לאי באפריל 1722, עם גילויו על ידי מגלה הארצות ההולנדי יאקוב רוחבן בחג הפסחא.
מחקר גנטי שפורסם בכתב העת Nature שופך אור על המחלוקות השונות בנוגע להיסטוריה של אי הפסחא, על ידי בחינת הגנום של 15 אנשים שחיו בו בין השנים 1670 ל-1950. על פי הסיפור ההיסטורי הרווח, מהווה האי דוגמה להשלכות ניצול היתר של הסביבה על ידי האנושות.
לאחר שפולינזים מהמערב אכלסו את האי עד שנת 1250, נופיו השתנו ללא היכר, כשפסלי אבן מתנשאים - מואי (Moai) - נחצבו והוצבו בכל פינות האי, בעוד שהשטחים המיוערים בעצי דקל רבים הצטמצם עד שנעלם כמעט לחלוטין במאה ה-17. על פי תיאוריית ה"אקוסייד" (Ecocide) הזו, אוכלוסייה של למעלה מ-15 אלף תושבי האי גרמה לשינויים שהובילו למחסור במשאבים, רעב, עימותים אלימים ואפילו קניבליזם - מה שהוביל בתורו לקריסה קטסטרופלית של האוכלוסייה.
"אמנם ידוע כי סביבת אי הפסחא הושפעה מפעילות אנתרופוגנית, כגון כריתת יערות, אך לא ידענו אם או כיצד השינויים הללו הובילו להתמוטטות אוכלוסין", אמרה ד"ר אנה-סאפפו מלספינאס מאוניברסיטת לוזאן, שנמנתה על צוות המחקר. החוקרים ציפו לגלות עדות לקריסת האוכלוסייה ולירידה במגוון הגנטי, אך למרבה ההפתעה, ממצאי הניתוח הגנטי שערכו הצביעו על תמונה שונה לגמרי. "הניתוח הגנטי שערכנו מעיד על אוכלוסייה שהתפתחה ביציבות מהמאה ה-13 ועד למגע האירופי במאה ה-18. יציבות זו היא קריטית מכיוון שהיא סותרת את סברת קריסת האוכלוסייה לפני הגעת האירופים", אומרת ברברה סוזה דה מוטה, דוקטורנטית באוניברסיטת לוזאן, שנמנתה על צוות המחקר.
באמצעות הניתוח הגנטי שערכו, סיפקו החוקרים ראיות שפסלו את תיאוריית הקריסה, והדגישו את חוסנה של אוכלוסיית האי, שעמדה בפני אתגרים סביבתיים במשך כמה מאות שנים עד לשיבושים הקולוניאליים שהביא עימו המגע האירופי לאחר שנת 1722.
למרות שהניווט הימי למרחקים ארוכים באמצעות כלי שיט מעץ נעצר ככל הנראה לאחר דילול היערות באי הפסחא, עדויות ארכיאולוגיות וגנטיות מרמזות כי מסעות ליבשת אמריקה אכן התרחשו. יחד עם זאת, מחקרים קודמים שבדקו כמויות קטנות של דנ"א מפולינזים קדומים, דחו את ההשערה כי התרחשו מסעות שחצו את אוקיינוס השקט. לפיכך, ממצאים אלה העמידו בספק את הגעתם של הפולינזים ליבשת אמריקה, והעלו כי המגע המבוסס על נתונים גנטיים של ימינו היה מתווך על ידי פעילות קולוניאלית אירופית לאחר 1722.
על ידי ריצוף גנטי איכותי מ-15 הפרטים ששרידיהם נבחנו באישור הקהילה המקומית שחיה על אי הפסחא כיום, מצאו החוקרים שכעשירית מהמאגר הגנטי מוצאו ביבשת אמריקה, בעוד שמקורו של היתר פולינזי. החוקרים הסיקו ששתי האוכלוסיות נפגשו זו עם זו לפני שהאירופים הגיעו לאי וליבשת אמריקה.
סרטון אל אי הפסחא
"התפלגות זו עולה בקנה אחד עם מגע שהתרחש בין המאה ה-13 למאה ה-15", אומר ד"ר ויקטור מורנו-מאייר מאוניברסיטת קופנהגן, שהיה חלק מצוות המחקר. "למרות שהמחקר שלנו לא יכול להצביע על המיקום בו התרחש המגע הזה, הוא בהחלט מעיד על כך שהפולינזים מאי הפסחא הגיעו ליבשת אמריקה לפני כריסטופר קולומבוס", מוסיפה ד"ר מלספינאס. "רבים חשבו שלתושבי אי הפסחא של ימינו יש מוצא גנטי של ילידי יבשת אמריקה עקב פעילות קולוניאלית אירופית. אבל במקום זאת, הנתונים החדשים מרמזים על כך שאבות האי וילידי אמריקה נפגשו והתערבבו מאות שנים לפני שהאירופים הגיעו לאי הפסחא או ליבשת אמריקה. הממצאים הללו מצביעים על יכולתם המפותחת של תושבי האי להפליג ברחבי האוקיינוס השקט, הרבה יותר ממה שהיה נדמה עד כה", מוסיפה סוזה דה מוטה.
