קצת יותר מ-50 שנים חלפו מאז התגלו שרידי שלד בני כ-3 מיליון שנים באתר ארכאולוגי הנמצא בעמק נהר האוואש (Awash) התחתון שבמשולש אפאר (Afar) באתיופיה. משלחת המחקר שגילתה את השרידים ב-24 בנובמבר 1974, בראשות הפלאואנתרופולוג האמריקני פרופ' דונלד ג'והנסון, גילתה כי מדובר בנקבת המין אוסטרלופיתקוס אפרנסיס (Australopithecus afarensis) - אחד המינים הקדומים של סוג ההומינין הנכחד אוסטרלופיתקוס.
3 צפייה בגלריה
הדמיית ביצועי הריצה של לוסי, נקבת המין אוסטרלופיתקוס אפרנסיס
(איור: Current Biology (2024). DOI: 10.1016/j.cub.2024.11.025)
מכיוון שברקע התנגן אחד משיריה האייקונים של להקת הביטלס - Lucy in the Sky With Diamonds - הוחלט להעניק לה את השם "לוסי". כעת, בציון דרך של קצת יותר מיובל שנים מאז אותה תגלית מרשימה, צוות מחקר בריטי-הולנדי ערך מספר סימולציות שהצביעו על כך שללוסי הייתה את היכולת לרוץ בזקיפות, אך במהירות איטית ממהירות הריצה הממוצעת של בני האדם המודרניים.
גילוי שרידיה של לוסי במזרח אפריקה היה פורץ דרך, שכן עד אז נמצאו שרידי אוסטרלופיתקוס רק בדרום היבשת. גובהה של לוסי 1.10 מטר, משקלה כ-29 ק"ג, אך למרות נפח מוחה הקטן, עצמות הרגליים שלה דומות מאוד לאלו של האדם הנבון, מה שמצביע בסבירות גבוהה על כך שהיא ובני מינה הלכו בקומה זקופה.
הדבר דרש התאמות פיזיולוגיות משמעותיות במגוון איברים, מאצבעות הרגליים ועד עצמות האגן שנשאו את משקל הגוף. לוסי הפכה למפרסמת מכל ההומינינים הקדומים, הן בגלל השתמרות השלד שלה, והן בגלל ההוכחה לכך שבני האדם התפתחו מיצורים פחות מתוחכמים.
3 צפייה בגלריה
האבולוציה של אנטומיית התנועה וביצועי הריצה בקרב הומינינים
(איור: Current Biology (2024). DOI: 10.1016/j.cub.2024.11.025)
במחקר החדש, שפורסם בכתב העת Current Biology, תהה צוות המחקר שהורכב ממומחי שרירים ושלד, חוקרי טבע וביולוגיה אבולוציונית, האם היה ביכולתה של לוסי לא רק להלך על שתי רגליים (זאת בנוסף לכישורי טיפוס על עצים), אלא גם לרוץ, ואם כן, באיזו מהירות.
לדברי החוקרים, עדויות לריצה שכזו עשויות לשפוך אור על התהליך האבולוציוני שהוביל לכך שבני האדם המודרניים הפכו לרצים טובים כל כך למרחקים קצרים וארוכים כאחד. כדי לקבוע האם לוסי יכולה הייתה לרוץ בזקיפות, השתמשו החוקרים בסימולטור שפותח לאורך זמן למטרת ניתוח תנועה בבני אדם ובבעלי חיים אחרים. הממצאים שהתגלו בסימולטור הצביעו על כך שלוסי אכן יכולה הייתה לרוץ בזקיפות, למרות היעדר גיד האכילס שהתפתח אצל בני האדם - גיד חזק וגדול הממוקם באזור האחורי של מפגש השוק והקרסול, שמאפשר את תנועת הכיפוף של מפרק הקרסול ואת הובלת מרכז הגוף קדימה בעת הליכה וריצה - וכן סיבי השריר הקצרים ברגליים, שמחקרי עבר הוכיחו את יעילותם לסייע בריצת סיבולת.
שחזור של לוסי שחיה לפני 3.2 מיליון שנים
הסימולציה גם הראתה שלוסי לא יכולה הייתה לרוץ מהר כמו בני אדם מודרניים, שכן מהירות הריצה המרבית אליה הגיעה הייתה 5 מטרים לשנייה בלבד. כלומר היא הייתה מסיימת ריצה של 100 מטר ב-20 שניות לכל הפחות.
החוקרים גילו שגודל הגוף לא שיחק תפקיד במהירות הריצה של לוסי, לעומת זו של האדם המודרני. החוקרים בדקו בנוסף את ההוצאה האנרגטית של לוסי, וגילה כי הריצה הכבידה עליה, מה שמרמז על כך שהיא השתמשה ביכולת הזו רק בשעת הצורך ולא באופן תדיר. לדברי החוקרים, הדבר מעיד על כך שההתאמה של גיד האכילס וסיבי השריר איפשרה ככל הנראה לבני אדם המוקדמים לרוץ רחוק יותר ככל שהם התפתחו. על כן, גם בחלוף קצת יותר מ-50 שנים מאז גילויה של לוסי, נראה כי היא ממשיכה לקבוע נקודות ציון חשובות בחקר האבולוציה של האדם.
