דיון ראשון בבקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד רותם אמפרט, בעקבות זיהום נחל צין, התקיים היום (ג') בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. לקראת הדיון הגישה רותם אמפרט חוות דעת של ד"ר שלמה אלמוג, לפיו אין סיכון בריאותי בחשיפה למי עין צין. בחוות הדעת של המומחה נטען כי שטיפת הגוף במים וסבון מסירה את שאריות החומר הרדיואקטיבי, שנשאר צמוד על העור.
בשנת 2020 הוגשה בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד חברת רותם אמפרט ו-ICL (כימיקלים לישראל) ונושאי משרה בכירים בחברה, בגין זיהום מים, פגיעה בערך קבע מוגן, זיהום על ידי קרינה רדיואקטיבית ועוד. סכום התביעה אינו ניתן להערכה, אך כל עלויות הטיפול בשפכים ושיקום וניטור עומדים על מעל 200 מיליון שקלים, הפגיעה אקולוגית בנחל צין והנזק לכלל הציבור מוערך ב-515 מיליון שקלים ופיצוי לתושבי האזור עומד על כ-20 מיליון שקלים.
בנוסף, מבקשים מגישי הבקשה תביעה להשיב את רווחי המפעל והכנסות נושאי המשרה בסוכם של כ-3.4 מיליארד שקלים. התביעה הוגשה על ידי עו"ד צבי לוינסון ואלי בן ארי מארגון "אדם טבע ודין", בשם כלל הציבור בישראל, ציבור המבקרים בנחל צין שנחשפו למפגעים סביבתיים, תושבי האזור ועוד.
היום התקיים דיון בעניין אישור התובענה בפני השופט גד גדעון, שפתח בגילוי נאות וסיפר, בין היתר, כי היה חניך בחברה להגנת הטבע בשנות ה-80. עוד ציין כי התקשה לקבל את חלק מהטענות של החברה, לאחר שטענו כי המוות של עצי דקל הוא דבר מתחלף. "היכולת לשנות באופן מלאכותי את הטבע היא לא המטרה של מי שרוצה שמירת טבע, כולל המדינה. עם הטענה הזו די קשה לי. זה שהדקלים חלקם מתים זו עובדה. מה הסיבה אני לא יודע". השופט התייחס גם להפגנה של אנשי החברה להגנת הטבע, מחוץ למבנה בית המשפט: "אני שומע את המפגינים בחוץ. הם צועקים 'להציל את הצין'. צריך להקשיב להם".
בחוות הדעת של התובעים נטען כי קיים סיכון לבריאות האדם במגע על מי נחל עין צין, והסיכון העיקרי הינו חשיפה למזהמים רדיואקטיביים ומתכות כבדות. "מדובר באתר טבע מרוחק אליו מגיעים מטיילים מזדמנים. הדרך אליו היא דרך עפר שאינה מתאימה לכל רכב. מי המעיין אינם משמשים לשתיית אדם. מקווה המים העילי של המעיין משתרע על שטח קטן. הוא רדוד מאוד וברובו עומקו אינו עולה על 30 ס"מ. הוא אינו מתאים לשחייה אלא לכל היותר לשכשוך ולטבילה במים לצורך צינון הגוף".
ד"ר אלמוג, שכתב את חוות הדעת עבור רותם אמפרט, ציין כי המים אינם מי שתייה ולכן תקני מי השתייה לא רלוונטיים להם. "מי השתייה בעין צין סובלים, על פי טענת התובעים, מצבע וריח דוחים. גם אם נניח כי מטייל מזדמן נכנס לטבול במי המעיין והוא בלע 25 סמ"ק מים, אין לכך כל משמעות בריאותית".
בנוסף קבע המומחה כי "רובם המכריע של המתכות ומלחיהם חודרים מעט מאוד, אם בכלל, דרך העור. משום כך טבילה או שכשוך במים תורם תרומה מזערית לחשיפה". עוד נכתב בחוות הדעת כי "אורניום מופרש דרך הכליות בשתן בתוך מספר ימים... שטיפת הגוף במים וסבון מסירה את שאריות החומר הרדיואקטיבי שנשאר צמוד על השכבה החיצונית של העור". המומחה ציין כי חדירה של מתכות בסביבה מימית אל העור בגוף האדם היא מזערית, אם בכלל. "החדירה עשויה להיות משמעותית יותר רק באם קיימות אי-רציפויות בעור בשל פצעים או חתכים פתוחים... כ-99% מכמות האורניות במזון מופרשת דרך הצואה".
עוד קבע כי "טבילה מזדמנת במי-נחל אינה כרוכה בסיכון בריאותי כלשהו כתוצאה מחשיפה חיצונית. לעומת זאת חשיפה פנימית לקרינה הנפלטת מחומרים רדיואקטיביים כתוצאה מבליעה של המים או במגע עם פצעים וחתכים בעור, עשויה בפוטנציה לגרום לנזק בריאותי לרקמה הבאה שאיתה במגע הדוק. אולם הסבירות שאירוע כזה יקרה מהשימוש המזדמן והשכיח והסביר במי עין-צין הינה זניחה ואינה מעוררת דאגה".
