בין רעשי המלחמה, בין אזעקה ליירוט ובאיחור של כמה שבועות, להקת עגורים ראשונה המורכבת מכמה משפחות, הגיעה אתמול לפנות בוקר (יום ב') לאגמון החולה-קק"ל.
להקת עגורים ראשונה באגמון החולה
(צילום: מצלמות השטח באגמון החולה-קק"ל)
בסוף החודש שעבר נצפתה בשטחי בריכות האגמון משפחה ראשונה של בעלי הכנף האפורים הנודדים ובה ארבעה פרטים. לילה לאחר מכן הגיעו זוג עגורים. אך מאז קול הצרחות שלהם לא נשמע במרחב. הדבר הטריד מאוד את עינבר שלומית רובין, מנהלת השטח באגמון החולה, שמתארת כי זכתה השבוע ל"רגע של חסד".
"הם הגיעו ממש מאוחר השנה, אין לי מושג למה. יש המון ניחושים" היא אמרה. לדבריה, "בדרך כלל יש מאות אם לא אלפי עגורים בשלב זה והפעם כלום. אפילו בלילה אנחנו לא שומעים אותם חולפים מעלינו. אתמול היו 60 עגורים ואני מקווה שבערב ובלילה יגיעו עוד".
בשנה שעברה עם תחילת עונת הנדידה, העגורים הגיעו ארצה בצל המלחמה שפרצה באותה העת גם בצפון. אך הפעם הם פוגשים פה במציאות "רועשת" יותר עם העלייה בעצימות הלחימה בלבנון וירי מחבלי חיזבאללה לשטחנו. "מלחמה היא לא מרחב בטוח וטוב לבני אדם ובטח שלא לטבע שלנו, לבעלי חיים וציפורים", הסבירה רובין בכאב.
לדבריה, "אולי עדיף בכלל שהעגורים לא יהיו פה עכשיו וימשיכו הלאה בלי לעצור פה ולנוח או להישאר לחורף. אולי גם אני לא צריכה להישאר פה, אבל זה הבית שלי ואין לי לאן ללכת ולכן אני בוחרת להישאר".
רובין מתארת רגשות מעורבבים. בכל שנה כ-50 אלף עגורים נשארים באגמון ומביאים בעקבותיהם מאות אלפי מבקרים ותיירים, שבאים לחזות ולשמוע את קריאות השמחה של בעלי הכנף האפורים שהפכו לסמל הגליל העליון. מרכז המבקרים נותר שומם מעל שנה: "בשנה שעברה עם תחילת המלחמה העגורים נשארו כאן למרות הבומים והירי, אבל עכשיו אנחנו במציאות אחרת. אני רוצה שהם יהיו במקום שהכי בטוח להם וסומכת עליהם שהם יעשו את מה שטוב בשבילם".
