מחקר חדש מספק ראיות חד-משמעיות לנוכחות המוקדמת של הזאב האתיופי (הזאב החבשי) הקדום ביבשת אפריקה כבר לפני 1.5 מיליון שנה, זאת בניגוד לטענות קודמות לפיהן הזאב הגיע מאירו-אסיה לאתיופיה (ולאפריקה בכלל) רק לפני כ-20 אלף שנה. המחקר, שאותו ערכו חוקרים מטעם האוניברסיטה העברית, פורסם בכתב העת Communications Biology.
4 צפייה בגלריה
החלק שהתגלה לצד איור של זאב אתיופי
(צילום: טגנו גוסה, בינבנידו מרטינז-נאווארו, C. J. Sharp; distributed under CC BY-SA 4.0)
בחפירות שנערכו בשנת 2017 באתר הארכיאולוגי מלקה וואקנה, הנמצא ברמות הגבוהות של דרום מזרח אתיופיה, בהובלת פרופ' אראלה חוברס וד״ר טגנו גוסה מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, נמצא מאובן (חציה הימני של הלסת התחתונה) ממשפחת הכלביים שתוארך לגיל של כ-1.5 מיליון שנים. את המאובן גילה צוות חוקרים מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. הממצא זוהה על ידי צוות פליאונטולוגים ספרדים ואיטלקים, בראשותו של פרופ׳ ביינבנידו מרטינז-נאוורו מהמכון לחקר האבולוציה האנושית בטאראגונה בספרד כממצא הראשון אי-פעם של הזאב האתיופי.
הזאב האתיופי (Canis Simenis), הינו אחד ממיני בעלי החיים הנמצאים בסכנת הכחדה מיידית. גודלו בינוני (משקלו 18-12 ק"ג) והוא מצוי אך ורק באתיופיה, בין היתר, בשל התאמתו האקולוגית הצרה והייחודית שמאפשרת לו להתקיים רק באזורים שגובהם מעל 3,000 מטרים מעל פני הים ובהם האקלים קר יחסית במשך מספר רב של ימות השנה. כיום חיים רק כ-500 פרטים של הזאב האתיופי, והם מפוזרים במספר אוכלוסיות מבודדות בעיקר בהרי הבאלה (Bale) ובהרי הסימיין (Simien) שבדרום וצפון המדינה, בהתאמה.
על מנת לזהות את המאובן הייחודי השתמשו החוקרים במדידות פליאונטולוגיות מקובלות, בשילוב עם שיטות סטטיסטיות מתוחכמות. בשלב השני של המחקר נעשה שימוש נרחב באלגוריתמים ביו-אקלימיים מותאמים - מודלים של שינויי הסביבה לאורך תקופת קיומו של המין והשפעת התנאים האקלימיים על בתי הגידול ההכרחיים לקיומו של הזאב בהרי אתיופיה הגבוהים.
פרופ' חוברס הסבירה: "העבודה מראה שהזאב האתיופי היה על סף הכחדה מספר פעמים לאורך מיליון וחצי שנותיו באתיופיה, כתוצאה מהתחממות האקלים אשר צמצמה את תחומי המחייה שלו לאזורים הגבוהים ביותר, בהם עדיין שררו התנאים ההכרחיים לקיומם. אזורים אלו היו מנותקים גיאוגרפית, ולכן נוצרו מחסומי רבייה, שהעמידו את המשך קיומו של הזאב האתיופי בסכנה. חזרתם של תנאים קרים הביאה להתאוששות של המערכת האקולוגית ההכרחית לקיומו של המין ואפשרו לפרטים לשוב לאזורים הנמוכים יותר, באופן שהגדיל את הטריטריות. הגדלת טריטוריות המחיה וקישוריות בין האוכלוסיות הם שאפשרו לאוכלוסיות הזאב האתיופי להתאושש בכל פעם. הממצא ממלקה וואקנה, בגובה 2,300 מטר בלבד, מייצג ככל הנראה תקופה כזו של התאוששות".
4 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: ביינבנידו מרטינז-נאווארו (אוחז בממצא), אראלה חוברס וטגנו גוסה
(צילום: אדוארדו פייסאו)
לדברי החוקרים, המודלים הביו-אקלימיים הנבנים על בסיס ממצאי העבר מאפשרים גם ניבוי שינויי האקלים העתידיים ושל עוצמתם, כמו גם את ההשפעה הצפויה שלהם על אזורי המחיה היחודיים של הזאב האתיופי. התוצאות הדגישו עד כמה דחוף הצורך לנקוט פעולה ולשמר את בתי הגידול האקולוגיים על מנת להבטיח את הישרדות המין בעתיד. ״כולנו היינו מודעים לסכנת ההכחדה של הזאב האתיופי לפני קיום המחקר, אבל הניבויים הכמותניים הטרידו מאוד. מצאנו שההתחממות הגלובלית, בשילוב עם הרחבת שטחים חקלאיים, יביאו לכך שכבר בשנת 2080 התנאים ההכרחיים להישרדותו המין לא יתקיימו יותר בשני שלישים מהשטח שבו מתקיימות האוכלוסיות הללו, שכבר היום הן קטנות ומבודדות, וזו התחזית האופטימית ביותר״, הוסיפה פרופ׳ חוברס. "התאריך הקדום של המאובן מראה כי מדובר בבעל-חיים שהוא חלק ממורשת ביולוגית עתיקה. אנו מקוים שהמחקר יעורר תשומת-לב נוספת לדחיפות השימור של בתי הגידול שלו״.
החוקרים מהאוניברסיטה העברית הדגישו כי לממצא ממלקה וואקנה יש חשיבות גם לחקר הפרהיסטוריה האנושית. מרבית המחקר בתחום זה במזרח אפריקה מתמקד בעמק השבר הגדול, שבו יש ארכיב עשיר של מאובנים אנושיים ואתרים ארכאולוגיים בני מיליוני שנים. ממצאי המחקר עולה כי יש צורך לחקור סביבות גיאולוגיות ואקולוגיות נוספות על מנת להבין את הרקע הסביבתי של התפתחות האדם באפריקה.
4 צפייה בגלריה
משמאל - צילום של אזור הממצא (קרדיט: טגנו גוסה); מימין: עמודת השכבות הגיאולוגיות וגיליהן במליוני שנה (קרדיט: אספאווסן אסרט)
הפרויקט במלקה וואקנה באתיופיה מומן על-ידי קרנות מחקר בינלאומיות והתקיים תחת רישיון מחקר, שהוענק על-ידי הרשות לשימור מורשת באתיופיה ובשיתוף פעולה עם אנשי הקהילות המקומיות המתגוררות בקרבת האתר. המחקר הנוכחי נערך בשיתוף פעולה עם עמיתים מאוניברסיטאות באתיופיה, איטליה, ספרד וארצות הברית.
