השר לאיכות הסביבה של פפואה ניו-גינאה ישב אתמול במרכז הביתן הלאומי של המדינה בוועידת האקלים, מוקף בפמליה. וורה מורי היה נעים, ישיר וגם חסר סבלנות. אפשר לוותר על הוועידה הבאה, הוא אמר, אם לא יעשו מה שצריך בוועידה הזו. הפפואים לצידו תלו בו עיניים בשתיקה. לא הרבה זמן אחר כך החל נשיא ארה"ב ביידן לדבר. הוא דיקלם את נאומו מהפרומפטר באורח מכני, אבל המסר היה ברור: ארה"ב מגויסת לבלימת שינוי האקלים ותשנה את הכלכלה שלה בהתאם.
ביידן: "אנחנו עדיין לא עומדים ביעד"
(צילום: רויטרס)
"God bless you all and god save the planet", סיים ביידן את נאומו, והיה משהו מעט מדכדך בכך, בתקווה הזו. הרי הסינים וההודים, שתי המדינות האחראיות לפליטות הרבות ביותר, לבד מארה"ב, כבר הבהירו שיוכלו לעמוד ביעדים מאוד צנועים, אם בכלל.
כמו שציין ראש הממשלה בנט בנאומו, חלק מהבעיה היא שכולם מודים שכדי להפחית פליטות גזי חממה באורח כה דרמטי יש צורך בטכנולוגיות שלא הומצאו עדיין. אנשי העסקים שוטטו בין הדוכנים בוועידה וחיפשו אותן. בכלל, ביתנים הם עיקר הוועידה, לא הנאומים עם ההבטחות הידועות של מנהיגי המדינות. כאן מתערבבים פעילי סביבה מרכז-אמריקניים בבגדים מסורתיים, ארגוני מחאה נגד תעשיות מזהמות עתירות פליטות גזי חממה, תאגידים שמנסים לקבל תעודת כשרות ירוקה לנזקים האדירים שגרמו, ממשלות ויזמים שרוצים חלק בתעשיות הירוקות החדשות. המארגנים הבריטים גבו סכומי עתק עבור הביתנים, שחלקם שייכים למדינות ממש - סעודיה, צרפת, אבל גם סיירה ליאון - ואחרים של ארגוני סביבה למיניהם, בדרך כלל במימון של חברת ענק; נניח אמזון, או פייסבוק.
מורי, השר מפפואה, אמר מיד שלום כששמע שאנחנו ישראלים. "אנחנו, רעייתי ואני, תורמים לארגון עלייה". הוא השתמש במילה "עלייה" בעברית. "אשתי הייתה בישראל פעמיים, היא מסייעת לקליטה של יהודים מאתיופיה". רעייתו הינהנה מאחורה. השיחה לא עסקה בישראל, אלא בתסכול האדיר של אומות עניות ומתפתחות מחוסר הפעולה הגמור של המדינות המתועשות, אלה שאחראיות לרוב הפליטות ולנזק שנגרם כתוצאה מהן.
אנחנו פחות מאחוז משטח העולם היבשתי, אמר השר מורי, אבל 7% ממגוון היצורים החיים על פני האדמה נמצאים אצלנו. הוא כיוון בעיקר למגוון הביולוגי ביערות הגשם של מדינתו, שהולכים ונכרתים, וגם לשוניות האלמוגים סביב האיים שמרכיבים את המדינה - שוניות שעוברות תהליך של הלבנה ותמותה כתוצאה מחומציות וטמפרטורה גוברים של האוקיינוסים. אין מדינה בעולם עם חלק גדול יותר בדיג טונה צהובת וכחולת סנפיר; ספינות דיג ענקיות מחסלות גם אותה והן נעלמות מחופיה.
"כולם מדברים על להגיע לאפס פליטות, אנחנו תורמים יותר: יש לנו פחות פליטות מכמות הפחמן שהיערות הטרופיים שלנו סופחים", אמר מורי. "אבל עם השינוי האקלימי יש לנו דפוסי מזג אוויר קיצוניים. הכל משתנה. יותר עונה רטובה ויותר עונה יבשה. השיטפונות הורסים את הכבישים והתשתיות בקצב גבוה. גלי הים גבוהים יותר והורסים לנו מזחים, והמדינה בנויה על הקשרים בין איים שונים. יש לנו שחיקת חופים. אנחנו הכי מושפעים משינוי האקלים, יחד עם מדינות איים אחרות". מה אתה אומר, שאלנו. "אנחנו הודענו שנפסיק לגמרי לכרות את היערות שלנו. אבל זו תעשייה של מיליארד דולר בשנה. אנחנו מבקשים את המיליארד דולר האלה מהעולם. העולם התחייב לקרן של 100 מיליארד דולר, בדיוק לדברים האלה".
מורי מעלה נושא כאוב: הקרן הזו היא הבטחה שלא מומשה עד כה. "ההחלטה שלנו להפסיק לכרות עצים לא נובעת מהפיצוי", הוא מבהיר, "אלא מזה שהיער הוא הסופרמרקט הטבעי שלנו. 85% מהאזרחים שלנו חיים באזורי כפר. הם הולכים ליער עבור מזון". הוא אמר בצורה הכי פשוטה - "הקרן הזו חייבת להיות המציאות. מה הטעם לבוא לכאן? שמענו הבטחות על הבטחות ב־25 הוועידות הקודמות. המצב מחמיר. אם הם באים לכאן רק כדי להרגיש טוב עם עצמם", אמר מורי על נציגי המערב, "נישאר בפעם הבאה בפפואה ניו-גינאה".
אם זה ייכשל, כנראה כולם יוכלו להישאר בבית בפעם הבאה; זה גם יהיה המעשה הסביבתי לעשות ממילא.
