ביונדאי לבנה, שנעצרת באיזו נקודת ציון מדברית העונה לשם הקוד K20, לא רחוק מהנקודה K19, נפתחת דלת. בחור בטי-שירט וכובע אדידס נחפז ממנה. אל גבעה משמאלו. הופ, שכח משהו. חוזר, סוחב חצובה ומשקפת גדולה, שוב מטפס. ואחריו שניים.
הבחור הוא כליל צייטלין. כולה 18, המסי של עולם הצפרים. תנו לו רבע ציוץ מקילומטר, יגיד לכם את הזן של הציפור ובעד מי הייתה ב"רוקדים עם כוכבים". השניים שאחריו זה אבא שלו אבנר, ואחיו הגדול אסף. הם בעיקר עוזרים לו.
לילה ללא שינה מאחוריהם. ועוד 12 שעות של אמוק לפניהם. המטרה היא לאתר כמה שיותר סוגי ציפורים ולתת בראש למתחרים. אתמול, בחצות, כשהתחרות יצאה לדרך, נועם וייס, בן 51 מבאר-אורה, שהרים קבוצה לפנתיאון - הוא, שני חוקרים פינלנדיים, איזה גרמני אחד - ביזבז חצי לילה על תשבוחות לכליל, שמדריך במרכז הצפרות שהוא מנהל באילת. כליל פה, וכליל שם, ואינטליגנציה בלתי נתפשת, ו"הכל אצלו מתויג בראש. הוא יודע כל רגע מה יעשה עד מחר בחצות. יודע שהוא צריך להיות שש דקות בפינה של אגם ירוחם. שלוש דקות הליכה לפינה הבאה. נסיעה לשדה-בוקר עוד 17 דקות. ברור לו איפה יעמוד, וכמה ייקח לו למצוא כל מין של ציפור". רק שבאיזשהו שלב התשבוחות גלשו למחוזות המנחוס. לא נהרוג את עצמנו לנצח, וכליל לוקח, ואין מה לעשות, ואכלנו אותה. כאלה.
על הגבעה, בכל אופן, כליל עכשיו דרוך. מחכה לאווז לבן. אתמול נצפה אחד באזור. יש בכל פינת חי, אני מעיר. "הטבע זה לא פינת חי", כליל בינתיים סבלני. מחכים טיפונת והנה משהו אחר מופיע. עד עכשיו הם זיהו 105 מינים. תנו כפיים ל-106. "אסף", כליל מסמן לאחיו בן ה-22, שיהיה ערני עם המצלמה, "שתי חסידות לבנות".
אני מסתכל לאופק שמרוח ברישול בתכלת. לא רואה כלום. מקסימום נקודה רחוקה כזאת. יכולה להיות גם שקית שעפה ברוח. אבל כליל בטון. "אני מתעסק בציפורים מגיל חמש. בתחרות הזו הרבה מהזיהוי הוא לפי הקול. שמעת מהשיחים? אתה ממשיך. לא מתעכב על לראות. יש 'ויש־ויש', ויש 'ויייישט'", כליל מדגים, "הבדלים מאוד קטנים. ואתה צריך שיהיה לך בראש את כל הקולות".
אנחנו נוסעים אחריהם זמן מה. על כביש 90. האוטו יורד בפתאומיות לשוליים, מצלמות ומשקפות נשלפות מהחלון. טק-טק צילום, חזרה לדרך. ואז קיבוץ סמר, 35 קילומטר צפונית לאילת. אמורה להיות פה חמריה שחורה. ציפור שיר עם זנב ליגה. האבא מסמן שלא נצטרף. זה קטע רגיש. החמריה בעונת קינון או משהו. הם מדלגים בין חצרות בתים, ואז פוסעים בזהירות, ואז דופקים ספרינט חזרה לאוטו. "עמדה, עשתה לנו נפנוף בזנב, וברחה", האבא מתאר תוך כדי.
מאחורי יטבתה מתגלגלים באזור שכולו שבילי עפר, אל שדות הדלעת. ואז, תוך חיפוש אחרי שרקרקים ירוקים, הצייטלינים נזכרים במבצע שהיה להם פעם על הארבל. כשחיפשו ציפור שיר נדירה בשם כותלי, ששוכנת בעיקר במצוקים. איך התפצלו על ההר לשלוש. ואיך האב פתאום זיהה את הכותלי שני מטרים ממנו, כנפיים ורודות, משהו לבכות. ואיך ניסה לקרוא לכליל, אבל לא היה יכול לצעוק, כי הציפור תברח. ואיך "בסוף נפנפנתי לו עם הידיים, והוא מצא אותה".
זה באמת סיפור יפה. כזה שעושה חשק לחיבוק משפחתי איתם. רק שהלב כרגע עם האח אסף. מקודם, כשהאוטו עצר ליד מקבץ עצים, וכליל ואבא רצו עם משקפות, לחפש קטות הודיות, אסף שנשרך מאחור ניצל את ההזדמנות כדי לפתוח.
"שלוש פעמים ביקשתי אישור לשירותים ולא קיבלתי", דיווח על המתרחש ביונדאי, במה שנשמע כמו קריאה לעזרה. "גם ארוחת בוקר עוד לא הרשו לי. כליל לא הסכים כי אז אין לי יד פנויה למשקפת. וגם טלפון. אבא התקשר לאמא, וכליל התעצבן, כי בזמן השיחה עברה ציפור שלא ראינו. הוא ביקש מאמא שתגיד לו שלא יתקשר אליה".
8 צפייה בגלריה
כליל צייטלין (מימין) עם אביו אבנר ואחיו אסף. מנסים לתעד כמה שיותר ציפורים
(צילום: אביב הברון)
בינתיים, ליד שדות הדלעת, בזמן שאני שוקל להציע לאסף מקלט מדיני אצלנו באוטו, שומעים צוויצים מאיפשהו, ואסף קורא לכליל כדי שיקשיב. עפרונן קצר אצבעות, כליל קובע, ומסמן שחייבים להמשיך.
מה שהסופה סחפה
כמה מילים על מה שהולך פה.
יש אנשים בעולם שאוהבים ציפורים. החליטו לעשות תחרות ביניהם. אמרו להם, תתחלקו לקבוצות, קחו 24 שעות, יש לכם את כל אזור הדרום, משולש שקצוותיו בשדה־בוקר, ניצנה ואילת, תמצאו כמה שיותר מיני ציפורים. צאו לדרך.
עכשיו, הכי טריוויאלי בתחרות כזאת לעגל פינות. כאילו בקטנה. אתה אומר, הרגע עברו פה בז נצנצים מחובק עם ינשוף סיליקון החזה, מה לא ראיתם? זה היה בשמים. חבל, כבר נדדו. רושם בצורה מכובדת בדף. מתקדם.
בשביל זה האנשים מהחברה להגנת הטבע, שאירגנו בשבוע שעבר את "אלופי הנדידה 2022", מתחרויות הצפרות הגדולות בעולם, יותר מ-30 קבוצות משתתפות, קבעו כל מיני חוקים. למשל, אסור להשמיע קולות ציפורים מוקלטות שימשכו אחרות. או אסור להאיר ולהפריע לציפורים בלילה. אה, ואם ראית משהו נדיר, כדאי הוכחות. תמונות, הקלטות קול, עדויות של עוד חברים מהקבוצה.
צריך לפגוש את הטיפוסים שפה כדי להבין שאף אחד לא הולך לעקוץ על תוכי. הנה למשל סיפור מיונתן (ג'וני) מירב, צפר בכיר בחברה להגנת הטבע ואחד ממארגני התחרות. רק כדי להדגים את עומק השריטה.
לפני איזה שנתיים התפשטה ידיעה על משהו לבן חזה שמסתובב באילת. ציפור לפנים, נדירה ממש. שתיים בלילה, התניע לאילת. והוא גר בשילת, שליד מודיעין. בינתיים הציפור יכלה לעוף. זה הרי מה שציפורים עושות. בכל אופן, ההתרחשות הזאת נפלה על יום ההולדת של אחת הבנות שלו. מפה לשם, אשתו פתחה עליו. "די כבר ונמאס", הוא משחזר, "אמרתי לה, את יודעת עם מי התחתנת. מאז שאני ילד. לא את, לא הילדים, לא כלום, מעוררים בי את האש הזאת. בקיצור, שבוע לא דיברנו".
את הציפור הנדירה ההיא הוא בסוף ראה, אבל זה לא שהבנאדם למד לקח. עכשיו, בשיחה, הוא מאיים שאם פתאום תבוא ציפור מיוחדת, הוא ינטוש את התחרות שהוא אחראי עליה. ועל הדרך מספר שמתועדים אצלו קרוב ל־900 ימים רצופים שבהם יצא לצפות בציפורים. ושהוא אוהב כל כך ציפורים נדירות, כי הן מופיעות בגלל טעות. "או איזושהי טעות בניווט. או שאיזו סופה סחפה אותן. בראש יש לי את כל התמונה של למה היא פה", הוא מסביר.
ואז, יוצא לו: "יש כפייתיות מסוימת בעניין הזה". ספרו את זה לאשתו.
דו־קיום שמימי
אני לא סגור מי נורמלי.
אלה שפה או העולם שסביבם. זו שאלה באמת מורכבת. קצת פילוסופית אפילו. כי העולם הקודח שלנו, שמישהו ישים לו מגבות רטובות על המצח, הוא לא מאה. וגם לא שבעים. באוקראינה טבח. ברחובות ישראל תתי־מקלע. והקורונה עוד מסתובבת.
ומנגד יש את שלומית ליפשיץ שתקועה פה, באיזו נקודה צחיחה, עם כמה בריכות מלח. ממול שרשרת הרים שקועים עד הצוואר באובך. אתה מרגיש את היובש שלהם בפה. והיא, עם טלסקופ, עיניים באי שם, מחפשת ציפורים. ועל הדרך כאילו שוכחת מכל מה שמתחת לפני השמים. שהוא הרבה פחות ידידותי. וצייצני. וכמוה, כל עשרות הצפרים שסביבה. "ברור שאנחנו השפויים, ולא כל מי שמחפש מה החרדה הבאה שצריך להיזהר ממנה", היא אומרת.
היא בת 69. שלוש בנות, שישה נכדים. המתחרה הכי מבוגרת פה. והאמת, היא אומרת, שהעיניים לא כמו פעם. אבל יש לה הרבה ניסיון, שאולי מחפה.
איפשהו ממול מסתובב עכשיו כחל, או אולי בעצם בולבול. שלומית לא סגורה. "כל מין שווה", היא מבהירה. את מדברת על ציפורים או על בני אדם. שלומית צוחקת.
הקבוצה שלה "החוחיות" היא מעורבת - יהודיה, יהודי, ושתי דרוזיות - ואמורה, על הדרך, לשאת מסר של דו־קיום. למרות שחולוד עזאם אומרת שהיא לא מתה על הדיבור הזה, דו־קיום.
בכל מקרה, בבריכות המלח שטים עשרות פלמינגואים לבנים, ועוד אחד שחור, נדיר מאוד, עם קרם שיזוף וכובעי קש והכל. "אלוהים בשיא שיאו", תגיד תכף ציירת מנתיבות, אסתי חדד, שתעבור במקרה. אבל עכשיו, סמוך לעץ שיטה, שצל זה לא החלק החזק שלו, עומדת חולוד עם פנקס. רשומים בו סוגי ציפורים שהם ראו. היא מקריאה: "חנקן נובי, קוקיה מצויצת, חצוצרן שחור מקור, עיט חורש, צוקית בודדת".
חלק המצאת עכשיו, אני אומר, כאילו בצחוק. "כולם ממציאים פה", היא משועשעת, "אם אני אראה ציפור ואהיה בטוחה שזה איקס, מישהו אחר יגיד וויי. ככה זה בעולם הציפורים. כל עוד אין מישהו שאומר שזה משהו אחר, מצבך טוב".
אל חולוד, מאבו סנאן, מצטרפת דוריס שאהין עסאקלה, ממע'אר. "כשהתחלתי עם זה, לפני חמש־שש שנים, זה היה בדיחה במשפחה. מה, ציפורים? עכשיו כולם שולחים לי תמונות, תזהי לנו", דוריס מספרת.
"תחום קצת הזוי. יש כאלה שאומרים לי איזה כיף. ויש כאלה שאומרים שאנחנו משוגעים", חולוד מוסיפה, "אנשים חושבים, אלה מחבקי עצים. זה לא תחביב שנתפש. אנשים לא מבינים שלציפורים יש חשיבות אדירה במערכת האקולוגית".
הן לא מכירות עוד צפריות דרוזיות. יש פה עניין של מודעות. וגם קושי חברתי. של מה יגידו אלה שסביבן. חולוד: "להתניע רכב, לצאת בארבע בבוקר, ללכת לציפורים, זה לא משהו שמקובל. אז עושים את זה במינימום רעש. שאנשים לא יתעוררו. אני דואגת שבעלי יבוא איתי עד לרכב להגיד לי להתראות. שלא יחשבו שאני מבריזה בלילה".
דוריס: "גם בעלי מלווה אותי".
חולוד: "וכשמסיימים מאוחר, אנחנו לרוב ישנות אצל חברות ולא חוזרות הביתה. שלא ישאלו איפה הייתה. בשנתיים האחרונות זה יותר טוב, כי יודעים מה אני עושה".
באוטו המעורב שלהן, בכל אופן, יש ים צחוקים. הן נותנות דוגמה. "רצינו לראות ציפור שנקראת רץ מדבר. באזור קבר בן גוריון ראינו אישה רצה, אז צחקנו שמצאנו", חולוד מספרת.
טוב, זה לא חומר לאדיר מילר. מהמים נראה לי שאיזה פלמינגו מכחכח בגרון. אז אני חוזר לפוליטיקה. פוליטיקות של ציפורים. "יש תחרות ביניהן", חולוד מסכמת, "אבל בסוף הם מסתדרים יחד, יותר טוב מאיתנו. ויש כוח לנקבות, הן יותר חזקות"
שחורי הכיפה הירוקים
הרב דייטש על הקו.
זה קורה במקום צחיח שלא מובן מאליו שיש בו קליטה. איפשהו בדרום הערבה, שני קילומטר מאליפז, קצת אחרי חווה של פאנלים סולריים, בקטע שיש בו בעיקר חולות ורוחות, ופה ושם דרדרים, או זרדים שעפים ברוח. כמו במערבונים.
"שתזכה להקים בית בישראל", הרב דייטש מאחל. אתמול בערב היה אירוע. מויישי גלזר התארס. המשפחות נפגשו בבני־ברק, בבית הכלה, סגרו על החתונה. ואז, אזור שבע וחצי, כשכולם עוד יושבים, מויישי קם, אמר סליחה, מתנצל. לקח תיק, ודרומה. רכבת ואז אוטובוס ועכשיו אופניים. את הקטע הזה סביר שעשה אחרי שלחצו ידיים על החתונה. "אנשים זורמים ברוך השם", מויישי, תושב ירושלים, לא מודאג.
עכשיו, בכל אופן, הוא פה עם החברים משה זינגר, בן 22 מבית"ר עילית, ולוי גרוס, בן 17 מירושלים. שלושה צפרים חרדים, שלמדו באותה מדרשה חסידית בבית"ר עילית, ועכשיו מתגלגלים על אופניים, 80 קילומטר בחמסין אילתי, בעקבות ציפורים. "גם אם לא ננצח, אנחנו מוכיחים משהו שנחשב לבלתי־אפשרי", מסביר זינגר, מנהיג החבורה, "כל הקבוצות אמרו לנו, אתם תמותו בדרך".
הם סופרים גם ציפורים לא כשרות, בדקתי. ועדיין "שחורי הכיפה", ככה נקראת הקבוצה שלהם, קצת חריגים בנוף הצפרים שכאן. ולא רק בגלל הפאות והאופניים. לא נראה שהם לחוצים על ניצחון. למרות שמובטח להם תואר הקבוצה הירוקה של התחרות. "אנחנו לא הקלאסי הרגיל שיש פה", לוי מסכים, "אני נגנב מהאהדה שיש כאן כלפינו. אנשים מאוד אוהבים אותנו".
זינגר: "אנחנו נציגים של מגזר שלם, שלצערי למרות הסקרנות, פחות מודע לנושאי שמירה על טבע. ואנחנו משנים את זה. זה תחום שמתפתח בציבור החרדי. אנחנו חיים פה, נהנים מהטבע, מבעלי החיים. מי שלא שומר על הטבע, שמספק לו את האפשרות לחיות, הוא כפוי טובה".
12:00 בצהריים עכשיו, ולגרוס את זינגר את גלזר יש בינתיים 50 ומשהו מינים שמצאו. הם הציבו יעד של בין 120 ל־130. את התחרות יסיימו עם כ־30 פחות. אבל בינתיים הם מבסוטים על נחליאלי לימוני ובז מדברי, שני סוגים שמצאו.
אתמול, קרוב לחצות, רגע לפני שהתחרות הוזנקה, והם התארגנו, לוי דיבר על החלום שלו למצוא בז מדברי. ואמר שאין סיכוי. רק שאז, אזור שבע בבוקר, בשדות של יטבתה, הבז הופיע. "לא חשבתי שזה באמת יקרה", לוי כולו חיוך מבויש.
זינגר, לעומת זאת, לא מצא עדיין ציפור שמרגשת אותו. אתמול בלילה יונתן מירב הסביר שיש מושג כזה, לייפר, הפעם הראשונה שבה אתה רואה מין של ציפור. "כל אחד חוגג בדרך אחרת", אמר, "לי יש ריקוד לייפר". לזינגר יש קפיצה כזאת קטנה. הוא מסרב להדגים. זה חייב לבוא בספונטני. הוא שומר אותה לתנשמות, שהוא מחבב במיוחד, או למינים שלא ראה מעולם, כלומר מעבר ל־382 שפגש.
זינגר מוסיף שזה עניין מיסטי, רוחני, לא יודע, כשהוא רואה ציפור. הוא מגשש עכשיו בין מילים במדבר, ולא הכי מוצא. בדת, למרבה המזל, יש ציטוט מוכן לכל תרחיש. "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים", זינגר חוזר לרמב"ם. ואז מסביר. "מול ציפור שאני פוגש בפעם הראשונה אני יכול לשבת שלוש שעות. אני מרגיש שאני מתחבר לבריאה. ליצירה".
ואז החניכים של הרב דייטש עולים על האופניים. מעליהם שמש שמתפצלת לאלף שמשות קטנות, עם אפקט מרבי של טיגון. האוויר חם וכבד. באופק אין יישוב נראה לעין. או ציפור לרפואה. והם דוך דרומה.
מקור להשראה ולהחלמה
להקת קרקירים חותכת שמי דמדומים אובר דרמטיים המתמזגים כמו באפקט אינסטגרמי אל הרים רחוקים וים. מתחתם יגאל סימן טוב עם גוף משוקם וקביים. ובכל זאת מרגיש ציפור.
אנחנו בחוף הצפוני באילת. קצה האוקיינוס ההודי. המקום הזה הוא סוג של תחנה אחרונה לציפורים שנדדו עד סוף העולם, וגילו לשמחתן, אולי אכזבתן, שפתאום יש כאן את ישראל. לפעמים אפשר למצוא פה זנים שאין במקומות אחרים.
התחרות בשלבים מתקדמים. עשרות רבות של צפרים מקובצים על החוף הנקי עם חצובות ומשקפות ומבטים מצפים התלויים באופק. תכף יירד חושך על אילת. משמאלנו, על החוף, הצעת נישואים. לב אדום גדול ושטיח פרוש שעליו צועדת מישהי בלבן.
דווקא בתפאורה הזו סימן טוב, בן 56 מאורנית, אב לארבעה, חוזר אל שפל חייו. אל תאונת הדרכים הקשה שעבר על האופנוע. "ראיתי מוות מול העיניים. אמרתי שאין סיכוי בעולם שאני נותן למישהי לבכות עליי. אני לא מת מזה", הוא נזכר. ואז משחזר את התקופה הארוכה שבה שכב בבית החולים בילינסון ואז בית לוינשטיין. בשיפוץ. בשיקום. שנתיים מהחיים שנעלמו, שאחריהן לא יחזור למה שהיה. לא אל העבודה הקודמת שהייתה לו, כיהלומן בבורסה, ולא אל אותו הגוף שבו שכן קודם.
"הדבר היחיד שנשאר לי הן הציפורים. הייתי צפר לפני זה", הוא מתאר, "אני שוכב בבית חולים כל כך הרבה זמן, חצי שנה על כיסא גלגלים. לא חשבתי שאי פעם אעמוד. הייתי רואה אנשים הולכים, אומר הם לא מבינים במה זכו.
"ואז, זה היה בסתיו, אני מגלה שמעל בית החולים עוברים עופות דורסים. ביקשתי שיביאו לי את המשקפת. עם שתי ידיים עם גבס, ורגל מרוסקת עם ברזלים, אני מסתכל. ואחר כך מפרסם לכל החבר'ה של הצפרים: 'נדידה של להקות של עיטים מעל בילינסון'.
"בבית החולים אני שומע ציפורים, יודע שאני לא יכול ללכת לראות אותן, ואומר לעצמי שאין מצב שאני לא חוזר, לפחות לנסות לעשות את הדבר היחידי שאני עוד יכול, להסתכל על ציפורים. גם אם הגוף שבור. גם אם אין לי כוח. גם אם בעקבותיהן אני צריך לנסוע עם הסובארו החבוטה, וללכת עם הקביים. לא משנה מה, לא מוותר".
ההם שחופשיים למעלה, ההוא שניצל ונותר שבור כאן - משהו קרה מזה. משהו שיש בו השראה. ורצון לקום ולנסות לעוף. סימן טוב עומד־נשען על הקביים עם שתי משקפות ומצלמה תלויות על הצוואר, ומתאר: "לציפורים אין גבולות. הציפור מגיעה למקומות שלא ייאמנו. עוברת מרחקים אדירים. סובלת בדרך. אירועים שאי־אפשר לדמיין. רוחות מטורפות. לפעמים הן מגיעות לכאן, לחוף הצפוני. וזה חסום להן. כמו קיר. לא יכולות להתקדם צפונה. מסתובבות ונלחמות ברוח. ולא מוותרות.
"אז אני אומר לעצמי שאם ציפור של פחות מתשע גרם, העלווית, יכולה לנדוד 3,000 קילומטר ולהמשיך, מה, אני לא יכול להשתקם? לעשות את המקסימום? זה היה כמו להצמיח סוג של כנפיים חדשות, אולי במקום השבורות שכביכול היו לי".
ואז, כשאין שמש, וקשה להבדיל בין שמיים לים, שניהם מתקדרים, סימן טוב אומר שהוא חייב ללכת. מחכים לו באוטו. כשהוא נעלם ונשארות המחשבות, קשה שלא להעריך את העלווית, אפילו שלא הייתי מזהה אותה אם הייתה פה עכשיו, שעם התשע גרם שלה הצליחה להרים ככה בן אדם.
חמסין וציפורים מפתיעות
טוב, אנחנו עכשיו בשלב של המתח. תהיו חזקים, אירוע הולך לרדוף פה אירוע.
עוד מעט חצות. דקות אחרונות של תחרות. בזה אחר זה הקבוצות מגיעות אל פארק הצפרות, איפשהו ליד מסוף הגבול לירדן. מציגות בפני השופטים את הרשימות, כלומר כמה סוגים זיהו. ותוך כדי מביאות הוכחות.
יש פה רגעים מעניינים. למשל קבוצה שבטוחה ששמעה תחמס אירופי. הם משמיעים הקלטה. שלילי, חבר השופטים קובע, זו אנפת לילה. או קבוצה מקפריסין שטוענת שראתה עורב מזן שבדרך כלל לא מסתובב פה. טאח נפסל.
לפני כמה שעות פגשתי את נועם וייס והפינלנדים שלו. התעניינתי מה יש, מה אין. התברר שלא מצאו חסידה. זה היה כאילו שוק. נועם, קצת נזפתי בו, חסידה זה דבר גדול. לא איזה שרקרק. הבאת פינלנדים, גרמנים, מה לא. עזבו שתכף, אולי 80 מטר מאיתנו פתאום תופיע חסידה לבנה, אבל באותו רגע נועם קצת ניסה לתרץ. פיספסנו אחת באזור הביוב של אילת, אמר. ובכלל, חמסין היום, הציפורים מתחבאות, משהו בנדידה לא עובד.
בכל מקרה, בלילה, בדרמה של ספירת הקולות, מתברר שווייס והפינלנדים השיגו 171 מיני ציפורים, שזה בום, כי כליל צייטלין, מלך הציפורים, משיג שניים פחות. עכשיו, לא רוצה לסכסך או משהו, אבל האח אסף מסתובב פה ומתגאה שבסוף קיבל אישור ללכת לשירותים ואפילו לאכול מקדונלד'ס. והדברים האלה, אתם יודעים, לוקחים זמן.
אבל רגע, הנה עוד רעידת אדמה. בזמן שהפינלנדים והצייטלינים נאבקים על כל חוחית, "העבמקים" (קיצור לעפרוני עב מקור), קבוצה של שלושה חיילים ואחד בשירות לאומי, מטפסת לפסגה עם 176 זנים. לארבעה - ניתאי חיון מחיפה, איתמר דוניצה מכפר־סבא, רותם אבישר מכוכב יאיר וליאור דור מנס־ ציונה - יש גם סיפור גבורה על פנצ'ר באמצע הדרך, שהם מספרים בהתרגשות, תוך שהקולות שלהם מתערבבים. "20 דקות עמדנו, ניסינו להחליף בעצמנו. ואז בא מישהו, ניסה לעזור. לא הסתדרנו עם הג'ק. ואז גילינו שהמפתח ברגים לא בגודל המתאים. ובפנצ'ריה התחננו שיחליפו מהר".
המהפך הזה הוא לא משהו שהקודקודים כאן צפו ("זה טוויסט בעלילה אבל מההתחלה אמרתי שצריך לשים עליהם עין", יונתן מתגונן), ויש לו כמובן השלכות.
בזמן שהעבמקים לוקחים את חגיגות האליפות לקצה – ישנים קצת באילת עם שקי שינה, אוכלים המבורגר – לכליל יש הודעה דרמטית. "אחרי שבע השתתפויות במרוץ הגיע הזמן להפסקה", הוא כותב לאומה.
אז זהו. מקודם שאלתי את ד"ר יואב פרלמן, מנהל מרכז הצפרות בחברה להגנת הטבע, ושופט קשוח בתחרות, מה אפשר ללמוד מהציפורים. הוא סיפר על המבט שלהן בעיניים כשהן נודדות. "מין נחישות כזאת להתקדם ולהגיע ליעד", תיאר, "הן רק מסתכלות קדימה".
נדמה לי שאת המבט שהוא מתאר ראיתי אצל רבים מאלו שכאן. רק שהוא היה מופנה למעלה. בחיפוש, בנדידה, בתקווה. בעקבות אהבת חייהם. מתעלם ממה שחושבים אחרים. או מהדרמות שתחת פני השמיים.
יכול להיות שזו התשובה לשאלה מי פה נורמלי.
