מחקר נוסף מנסה לענות על השאלה - האם חרקים מרגישים כאב? חוקרים מאוניברסיטת קווין מרי בלונדון ומאוניברסיטת טהרן מצאו עדויות המצביעות על כך שחרקים עשויים להרגיש כאב. במחקר שפורסם בכתב העת Proceedings of the Royal Society B, מתארים מטילדה גיבונס ולארס צ'יטקה הבריטינים וסג'ידה סרלאק האיראנית - בעיות שבהן נתקלו בניסיון לברר האם חרקים חשים כאב, ואת הלוגיקה שבה השתמשו כדי להוכיח את האפשרות הזו.
מחקרים קודמים ועדויות אנקדוטיות העלו כי חרקים אינם חשים כאב, כך שבני האדם הזיקו להם או הרגו אותם. המחקר הנוכחי מוכיח את ההפך הגמור, כך שהמחשבה עד לרגע זה הייתה שגויה. ככל שמתבוננים מקרוב, מבחינים ביותר ויותר התנהגויות מורכבות של חרקים, מדבורים המתקשרות באמצעות ריקוד ועד הישגים מדהימים שהם פרי שיתוף פעולה של נמלים. כעת ישנן עדויות מצטברות לכך שהיצורים הקטנים האלה, שמנהלים את עולמנו במקרים מסוימים, עשויים לחוש גם כאב.
החוקרים ציינו מחקר קודם משנת 2019 שהראה כי גם לבעלי חיים וגם לחרקים יש מערכות פיזיולוגיות המגיבות למה שמתפרש בבעלי חיים כחוויה כואבת. חוויות מסוג זה הופרדו למה שזכה לכינוי נוסיספציה (Nociception) – מונח שאותו טבע הנוירופיזיולוג האנגלי צ'ארלס סקוט שרינגטון (Sherrington) בתחילת המאה ה-20, ובכך יצר הפרדה בין תחושת כאב, שדורשת הימצאות בהכרה, לבין תגובת נוסיספציה שאינה בהכרח מלווה בתחושת כאב. כלומר, ההבדל בין תגובה פיזית לטראומה פיזית לבין כל כאב אפשרי הקשור לאירוע. אצל יונקים, קולטני הכאב שולחים אותות אל המוח, שם נוירונים מייצרים את התחושה השלילית והסובייקטיבית, הפיזית והרגשית של כאב.
למעשה, נוסיספציה וכאב ניתנים לוויסות ללא תלות זה בזה, תוך קיום מערכות נפרדות לוויסות שלהם - מערכות אלו טרם זוהו במלואן בחרקים. "סימן היכר אחד של תפיסת כאב אנושית הוא שניתן לווסת אותו על ידי אותות עצביים מהמוח", אמרה הנוירוביולוגית מאוניברסיטת קווין מרי, מטילדה גיבונס. "חיילים אינם מודעים לפציעות חמורות בשדה הקרב מאחר שהאופיאטים של הגוף מדכאים את האות הנוסיספטיבי. לכן, שאלנו אם מוח החרקים מכיל גם כן את מנגנוני העצבים שיהפכו את החוויה של תפיסה דמוית כאב למתקבלת על הדעת, ולא רק תפיסה בסיסית".
גיבונס ועמיתיה סקרו את הספרות המדעית ומצאו מספר ראיות המצביעות על כך שמנגנון זה קיים בחרקים. בעוד שהם חסרים את הגנים לקולטני האופיואידים המווסתים את הכאב ביונקים, הם מייצרים חלבונים אחרים במהלך אירועים טראומטיים שיכולים לשרת את אותה מטרה. עדויות התנהגותיות מצביעות גם על כך שלחרקים יש מסלולים מולקולריים המדכאים תגובות למגע מזיק, הן עבור מערכת העצבים ההיקפית והן במערכת העצבים המרכזית. לדוגמה, נוכחות של תמיסת סוכר מדכאת את ההימנעות הרגילה של דבורי הבומבוס מגירויים לא נעימים. מבחינה אנטומית, לחרקים יש נוירונים שיורדים מהמוח אל החלק בחוט העצבים שלהם, ממנו נובעת תגובתם ההגנתית למגע מזיק, בדומה לתולעת הטבק שמגיבה לפציעה ומטפלת בעצמה.
אמנם כל אחד מהדברים האלה אולי לא חד משמעי כשלעצמו, אבל יחד כי קיימת מגמה לפיה לחרקים יש איזושהי מערכת בקרת תגובת כאב, הדומה לזו של בני האדם, למשל. "אנו טוענים שלחרקים יש ככל הנראה שליטה עצבית מרכזית על נוסיספציה, בהתבסס על ראיות התנהגותיות, מולקולריות ואנטומיות במדעי המוח, הרי ששליטה כזו עולה בקנה אחד עם קיומה של חווית כאב", מסכם צוות המחקר, שיודע כי החרקים הם קבוצה גדולה ומגוונת, מה שגורם לשוני בכל הנוגע למורכבות של ויסות הנוסיספציה שלהם ולתחושות הכאב הפוטנציאלית. "אנו עומדים בצומת דרכים חשוב כיצד להאכיל אוכלוסייה אנושית עולמית שצפויה להגיע ל-10 מיליארד עד 2050", אומרים החוקרים. "בעוד שחקלאות בקר קונבנציונלית תורמת עיקרית לשינויי האקלים, האו"ם ממליץ על מזון מבוסס חרקים. עם זאת, ההשלכות האתיות לא נבחנו לעומק, שכן ההגנות על רווחת בעלי החיים, אינן כוללות חרקים".
