יתושים הם הרבה יותר ממטרד מציק ומגרד; הם גם מעבירים מחלות קשות שצריך להתגונן מפניהן. משבר האקלים והעלייה בטמפרטורות מביאים לשגשוג של אוכלוסיות יתושים, ובעשרות השנים האחרונות נרשמת עלייה באזורים שונים בעולם בכמות ההדבקות מיתושים נגועים במחלות, כמו נגיף הזיקה וקדחת דנגי. בחודשים האחרונים נרשמה בישראל התפרצות יוצאת דופן של קדחת מערב הנילוס המועברת לבני האדם על ידי עקיצות של יתושות, ושהביאה למותם של עשרות ישראלים.
במחקר חדש, שנערך על ידי חוקרי תוכנית היתושים העולמית (WMP) – ארגון ללא מטרות רווח הפועל נגד מחלות שיתושים מפיצים – ושפורסם ב-Science Robotics, השוו את היעילות של פיזור יתושים הנגועים בחיידק וולבכיה (Wolbachia) בסביבת הקרקע לעומת פיזור בעזרת מל"ט – מטוס ללא טייס. מתוך המטוסים שוחררו לאוויר כמויות גדולות של יתושים נגועים בחיידק במטרה להפחית את כמות היתושים בשטח נרחב באיי פיג'י.
וול-מה?
אמצעי ההתגוננות העיקריים המופעלים כיום מול היתושים הם בעיקר פעולות למניעת התרבותם כמו צמצום מקורות מים עומדים, לצד פעולות ניטור והדברה שנעשות על ידי הרשויות. אבל מה אם היה אפשר "לרפא" את היתושים מהמחלות כך שלא ידביקו אותנו? במחקר שפורסם בכתב העת Nature מצאו שהדבקה בחיידקי הוולבכיה מקנה ליתוש עמידות בפני הנגיף שגורם לקדחת דנגי – אם כי לחוקרים לא ברור לגמרי כיצד. מחקר נוסף מ-2016 הראה כי בבלוטות הרוק של יתושות בברזיל שהודבקו בחיידקי וולבכיה לא נמצא נגיף הזיקה.
חיידק הוולבכיה התגלה לפני 100 שנה ובמשך הזמן התגלו בו מספר תכונות חשובות ומעניינות; אחת מהן היא יכולתו להגן על המאכסנים שלו מפני גורמי מחלות אחרים. ביתושים, למשל, הוא מפעיל גנים שעשויים לשפר את פעילות מערכת החיסון שלהם.
אחת היכולות המפתיעות של הוולבכיה, שנעשה בה שימוש יותר ויותר, היא לשבש את מערכות הרבייה של היתושים, בעיקר של היתושות. נמצא שכאשר יתוש זכר שהודבק בחיידקי וולבכיה מזדווג עם נקבה, אז היתושה מייצרת ביצים לא פוריות. המשמעות היא שייתכן שניתן להשתמש במנגנון הזה כדרך לפגוע בהתרבות היתושים באזור מסוים. אסטרטגיה כזאת יכולה להיות יעילה אם פיזור הזכרים המודבקים יהיה במספרים עצומים, מה שיגדיל את הסיכוי הסטטיסטי שנקבות יזדווגו איתם ולא עם היתושים האחרים, שאינם נושאים את החיידק.
לרפא את היתושות
לפי המאמר ב-Science Robotics, בעשור האחרון נערכו מספר ניסויים, בעיקר באזורים שסבלו משיעורים גבוהים של קדחת דנגי, שבמהלכם פוזרו מאות ואלפי יתושים "נגועי וולבכיה" בשאיפה שהם יזדווגו עם היתושות ובסופו של דבר יקטינו את האוכלוסייה ויבלמו את המחלה. ניסויים כאלו נערכו בין היתר באוסטרליה, באינדונזיה, בווייטנאם, בברזיל ובקולומביה, והראו על התפשטות חיידקי הוולבכיה בקרב שיעורים גבוהים באוכלוסיית היתושים. בחלק מהמקרים הם עברו את ה-90 אחוז.
המבחן האמיתי של הצלחת השיטה הוא האם שיעורי ההדבקה של היתושות הובילו לירידה בשיעורי ההדבקה אצל בני אדם. בניסוי שנערך בין השנים 2015–2020 בשלוש ערים בקולומביה, פיזרו החוקרים יתושים זכרים שהודבקו בחיידקי וולבכיה. בדיקת רישומים של בתי חולים ומרפאות בשלוש הערים העלתה כי בשנים 2019–2021 נרשמה ירידה של 94–97 אחוז בתחלואה בקדחת דנגי בהשוואה לנתונים מעשר השנים שלפני תחילת הניסוי.
חיזוק נוסף לקשר בין מבצע פיזור היתושים לתחלואה התקבל מפילוח אזורי המגורים של החולים. בשכונות שבהן פוזרו יתושים, הייתה התחלואה בדנגי נמוכה ב-47 אחוז לעומת שכונות אחרות. כלומר לא כל הירידה בתחלואה מוסברת על ידי ההדבקה בחיידק, אבל היא בהחלט חלק משמעותי.
יתושים בצניחה חופשית
במחקר של תוכנית היתושים העולמית הטיס הצוות מל"טים על פני אזור של 2 ק"מ רבועים, בעיירה נאוסורי שבאיי פיג'י – אזור עם כמויות גבוהות של יתושים, שנבחר בין היתר בשל הקרקע השטוחה שהקלה על תכנון ותפעול הטיסה. במשך 16 שבועות, עם כמה הפסקות קצרות עקב בעיות טכניות, שוחררו כ-31,000 יתושים נגועים בוולבכיה - בממוצע של 155 יתושים לדונם. שנה לאחר מכן, בדיקה חוזרת בשטח הראתה כי נרשמה שכיחות של הדבקה בחיידק אצל כ-60 אחוז מהיתושים - תוצאות זהות לפיזור שנעשה מהקרקע.
מטרת המחקר הייתה לבדוק את איכות והשפעת הפיזור מהמל"טים בהשוואה לפיזור קרקעי, וטרם נבדקה ההשפעה על נתוני התחלואה באזור. בשיטה הקרקעית יש אתגרים לוגיסטיים ובטיחותיים. כדי להבטיח כיסוי מלא של יתושים על פני אזור מסוים, תהליך השחרור הבסיסי כולל הליכה או נהיגה באזור השחרור תוך כדי פתיחה ידנית של מכלים קטנים ובהם יתושים חיים, במטרה להשיג פיזור אחיד. שיטה זו מגבילה את האפשרות לבצע את הפיזור באזורים גדולים יותר. על פי החוקרים, הניסוי עבר בהצלחה ולא רק שהשחרור בעזרת המל"ט השיג תוצאה דומה לשיטות הקיימות, הוא אף לקח שליש זמן בהשוואה לתהליך השחרור הקרקעי.
במסגרת הניסוי פותחה מערכת אוטומטית לשחרור יתושים, שיכולה לשחרר מהמל"ט קבוצות קטנות של יתושים במינונים קבועים על פני שטח רחב. כל מל"ט יכול להכיל 160,000 יתושים בוגרים. היתושים מצוננים ומורדמים במכלים מבודדים בצפיפות גבוהה, כאשר אחד האתגרים הוא לשמור על תנאים קבועים של טמפרטורה ולחות כדי לא להזיק ליתושים וכדי שהם לא יהרגו אחד את השני בתוך המיכל. לפני שהם משוחררים, המערכת מעירה אותם ומשחררת אותם לטבע, כ-150 יתושים בכל פעם. היתושים המשוחררים נצבעו בחומר זרחני מיוחד כך שאפשר לזהות אותם מאוחר יותר וללכוד אותם מחדש. נמצא כי למנגנון השחרור הייחודי לא היו השפעות שליליות על האפקטיביות בהדבקת אוכלוסיית היתושים המקומית בחיידק.
האם גם בישראל?
החוקרים מדגישים כי אין שיטה יעילה אחת, ומניעה מוצלחת של "מגפות יתושים" דורשת תמיד גישה משולבת, אבל מה הסיכוי שיום אחד נראה גם כאן בשמי ישראל מל"טים שיפזרו יתושים נגועים? "אנחנו מנסים להבין מה ההיתכנות של השיטה הזו בישראל", אומר ד"ר שי רייכר, מנהל אגף מזיקים והדברה במשרד להגנת הסביבה. "נכון לעכשיו, הדברה משולבת המבוססת על עקרונות של מניעה, זיהוי, ניטור וטיפול – גם אם ברובו כימי בשלב זה – יכולה לתת מענה למפגעים שונים של מזיקים תברואיים, לרבות של יתושים".
במשרד להגנת הסביבה מבצעים לאורך השנה אלפי ניטורים של זחלי יתושים ומאות לכידות של יתושים בוגרים. במשרד לא מרבים להשתמש או להמליץ על הדברות, ובעיקר מתמקדים בצמצום כמות היתושים במקור. "הדברה ביולוגית כמו שימוש ביתושים עקרים, עשויה בהחלט למצב את עצמה בעתיד כפתרון מועדף על פני שימוש בכימיקלים", מציין רייכר. "עד כמה ששיטה כזו נשמעת הגיונית וטריוויאלית, היא עוד בחיתוליה ואנחנו בשלב שעדיין לומדים את היעילות שלה. יש מקומות שזה לא עזר בכלל או עזר באופן מינימלי מאוד".
ניטור קדחת מערב הנילוס בעופות. ד"ר תמיר גשן בריאיון עם אולפן וויינט
לצד עניין היעילות של השיטה, מסתבר שיש גם לא מעט מורכבות טכנית כדי להתאים את הטיפול לאוכלוסיית היתושים המקומית. "כדי לעשות שימוש ביתושים עקרים מסוג מסוים, צריך לייצר קו גידול מיוחד לייצור המין הספציפי של אותו היתוש", מסביר רייכר. "בכל סביבה היתושים מתנהגים ומתרבים טיפה אחרת, ויש גם שונות גנטית. למשל, הסוג הגנטי של קדחת מערב הנילוס שיש בארץ שונה מזה שיש בקפריסין, וטיפול שם לא בהכרח יועיל כאן", הוא אומר. "זה אומר שגם אם יש חברה במקום כלשהו בעולם שעושה שימוש ביתוש כזה, אי אפשר לייבא את היתושים לכאן. זה מצריך פיתוח מקומי מותאם למין הספציפי שיש כאן. נכון להיום אין בישראל פיתוח שיכול לתת מענה למין הספציפי של היתושה שאחראית להדבקת קדחת מערב הנילוס".
"מדובר במערכת מורכבת מאוד שצריכה לקחת בחשבון את הביולוגיה וההתנהגות של האוכלוסייה המקומית, את כמות הפרטים ביחידת שטח ואת מרחק התעופה של היתוש. אלו תהליכים שצריך לבדוק ברמה המדעית. נכון לעכשיו, אין לנו מספיק ראיות כדי לומר שזו שיטה מספיק טובה כדי למקד בה כל כך הרבה מאמצים. ברגע שנדע שהיא תהיה יעילה לטווח הארוך, נשמח לשלב אותה בישראל", הוא מסכם.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
