היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, נותנת רוח גבית לתביעות ייצוגיות נגד בעלי ההון, ומעדיפה את האינטרס הציבורי. היועמ"שית הגישתה את עמדתה לבית המשפט העליון, לאחר שבאפריל 2022 בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד שני מפעלים של חברת כיל (כימיקלים לישראל).
מגישי התובענה טענו כי המפעלים, חברת רותם אמפרט ופריקלאס, זיהמו בשפכים תעשייתיים מקורות מים במדבר יהודה ובנגב, ובהם שמורת הטבע החשובה עין בוקק. לפי הבקשה משך עשרות שנים חלחלו לקרקע כמויות עצומות, כ-75 מיליוני קוב שפכים תעשייתים ממפעלי כיל במישור רותם, שהביאו לזיהום נרחב של מי התהום באזור.
בנוסף, נטען בתובענה כי בדיקות גילו נתוני מליחות גבוהים פי עשרה מאשר בשנות ה-80 של המאה הקודמת, ואף שהתגלו חומרים הפולטים קרינה רדיואקטיבית באופן הגבוה מהתקן המותר. שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע גד גדעון דחה את הבקשה לאישור התובענה, אך קבע שיש קשר בין הזרמת שפכים ממפעלים אלו לזיהום מקורות המים. הסיבה לדחיה: התיישנות. כלומר, חלפו למעלה משבע שנים ממועד יציאת השפכים מהמפעלים המזהמים. בנוסף, התביעה אמנם הוגשה בשם הציבור והמבקרים בנחל בוקק ובים המלח שנחשפו למי הנחל, אך השופט קבע כי הדבר אינו מקנה להם זכות תביעה קניינית אישית בגין פגיעה במקורות המים. זאת, למרות שלפי חוק המים - מקורות המים הם קניין הציבור.
חבר הכנסת לשעבר פרופ' אלון טל, שהיה מבין מגישי התובענה, החליט לא לוותר. הוא ותובעים נוספים ערערו על ההחלטה לבית המשפט העליון. לגבי ההתיישנות טענו שמדובר בפגיעה נמשכת או מתחדשת במקורות המים. רוב השפכים טרם הספיקו לזהם את האקוויפר ואת עין בוקק, וניתן לשאוב אותם כדי למנוע את הזיהום הנוסף.
שופטת בית המשפט העליון ענת ברון ביקשה את עמדת היועצת המשפטית לממשלה. בהרב-מיארה התייצבה לצד התובעים. היא הגישה את עמדתה בנוגע לשאלת ההתיישנות וזכות הקניין. היועמ"שית, באמצעות המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, מחזקת את הזכות של הציבור לצדק סביבתי. היועמ"שית טענה כי על בסיס עמדת גורמי המקצוע במדינה, לא חלה התיישנות. לטענתה יש לקחת בחשבון, שבמקרים לא מעטים, הנזק בזיהומים סביבתיים הוא חבוי ותוצאותיו מתגלות לאחר זמן רב (ולעיתים, רק לאחר עשרות שנים). לטענתה, החלה מרחיבה של דוקטרינת ההתיישנות עלולה להוביל לכך שכלל לא ניתן יהיה להגיש תביעות אזרחיות בגין זיהומים סביבתיים וזיהומים של מקורות המים והדבר יפגע באינטרס הציבורי.
מעמדת היועמ"שית עולה שבהתאם לחוות הדעת שהגישו הצדדים בהליך, חלחול השפכים מתת הקרקע אל מקורות המים ואל עין בוקק נמשך בתוך תקופת ההתיישנות (גם אם הדליפה משטח המפעלים הסתיימה שנים קודם לכן) וגרם למקורות המים נזקים חדשים. אם בידי המפעלים המזהמים האפשרות למונע את המשך חלחול השפכים התעשייתיים, הרי שמדובר במה שנקרא "עוולה מתחדשת". כלומר, הפגיעה בסביבה עדיין נמשכת. לכן, לא חלה התיישנות. בנוסף, גם אם באופן תיאורטי השפכים לא היו ממשיכים לחלחל לקרקע, הרי שלמפעלים יש חובה לנקות את הזיהום שכבר הגיע למקורות המים.
ומה בדבר זכות הקניין? לפי חוות דעתה ליחידים אין זכויות קנייניות במקורות המים, והזכויות מוקנות לציבור בכללותו. זכות התביעה בעניין נתונה למדינה בלבד. זאת, בין היתר, כדי לממש את האינטרס הציבורי בשמירה על מקורות המים מתוך נקודת מבט ציבורית רחבה. לכן, אין בסיס לבקשה לתבוע בשם כלל הציבור.
שווה להתעכב רגע על זכות הקניין. במאי 2018 הגישה רשות הטבע והגנים בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד רותם אמפרט לאחר אסון נחל אשלים. זו הייתה הפעם הראשונה שהרשות הגישה תביעה ייצוגית, שהסתיימה בפשרה ופיצויים בסך כ-100 מיליון שקלים. כבר אז היו חיכוכים בין הרשות לתובעים האזרחיים, ויש שחששו שהעובדה שהמדינה נכנסת לתחום יכולה לחסום את הגורמים האזרחיים לבקש צדק סביבתי.
העמדה הוגשה לבית המשפט העליון על ידי עו"ד יואב שחם מהמחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, לאחר שגובשה בשיתוף עם היחידה לאכיפה אזרחית בפרקליטות, מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, הרשות הממשלתית למים וביוב והמשרד להגנת הסביבה.
ח"כ לשעבר אלון טל, אחד ממגישי העתירה, בירך על חוות הדעת, אך גם תקף חלק ממנה: "אני מברך על כך שהיועצת המשפטית לממשלה אמרה באופן ברור ביותר שמפעל המייצר זיהום, חייב לפעול למנוע את המשכו. מדובר בעיקרון ערכי בסיסי, וחשוב לתקן את הפסיקה המעוותת של בית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, לא מקובל עלי כלל ועיקר האמירה השנייה שלה: כאילו אין לציבור אפשרות לשמור על משאבי המים של המדינה באמצעות תובענה ייצוגית. הרי המחוקק אמר לפני 60 שנה שמים הם קניין הציבור. במקרה של נחל בוקק ואקוויפר חבורת יהודה - מדובר במחדל ממשלתי והזנחה של עשרות שנים. באיזה זכות היועמ״שית מחליטה שאין לי ולחבריי לתובענה שפונים בשם הציבור את האפשרות לבקש התערבות של בית המשפט כדי לשמור על אחד משלושת מנחלי האכזב של הנגב. אני חש שבמקום להבין את המגמות המודרניות של הקיימות, הרואות את הציבור כשותף למשרדי ממשלה בשימור על משאבי הטבע של העולם, אולי מתוך פחד מן הביקורת המופרחת של פוליטיקאים מסוימים, הפרקליטות נוקטת בעמדה רופפת ומפוחדת המוותרת על כלי משפטי חיוני שמסוגל לשמור על משאבי המים לדורות הבאים".
