בימי הזוהר של ספא עין גדי בשנות השישים, המבלים יכלו לעבור מהבריכות המחוממות היישר אל המים המלוחים של ים המלח. עכשיו אותו חוף מכוסה במכתשים. ים המלח איבד שליש משטחו מאז שנות השישים, מפלס המים יורד בערך במטר מדי שנה והמים שמתאדים מותירים מאחוריהם בורות מסוכנים.
"בעתיד יהיה לך מזל אם תראה כאן מים שאפשר להתרחץ בהם", אומרת אליסון רון מעין גדי, שעבדה בספא המקומי לפני כ-60 שנה. "אבל יהיו הרבה בולענים". אותם בולענים מגיעים לעתים לעומק של עד 10 מטרים, והם העדות הברורה ביותר לים המתכווץ.
רגע לפני כינוס ועידת האקלים בגלזגו, כתבה מקיפה של סוכנות הידיעות הצרפתית - ולצדה תמונות מרהיבות - סוקרת את אחד המקומות שפעולות האדם שינו אותו ללא היכר, שינוי שכולל גם אלפי בולענים מסוכנים. צפו בתמונות של ים המלח הנעלם, ושל הבולענים.
הבולענים נוצרים בעקבות מי תהום מתוקים הזורמים לים המלח עקב ירידת המפלס. המים ממיסים את שכבת המלח התת-קרקעית שנוצרה עם נסיגת ים המלח וכוסתה במשקעים של חרסיות. שכבת החרסית שמעל שכבת המלח בוצית וגמישה, וכאשר מי התהום ממיסים את שכבת המלח זורמת החרסית הבוצית לחלל שנוצר מתחתיה וכך נוצר חלל מעל לשכבת החרסית הבוצית. מעל לחרסית הבוצית מצויה שכבת חרסית יבשה שנשארת שלמה מעל החלל שנפער מתחתיה. עם הזמן נוצרים גם בשכבה יבשה זו סדקים - ובסופו של דבר היא מתמוטטת לתוך שכבת החרסית הבוצית שמתחת.
ד"ר איתי גבריאלי מהמכון הגאולוגי אמר כי יש כיום יש אלפים רבים של בולענים בחופי ים המלח בישראל, בירדן ובשטחי הרשות הפלסטינית. הם עדות למדיניות שלמעשה הובילה להפסקת זרם המים לים המלח. הן ישראל והן ירדן משתמשות במי נהר הירדן לחקלאות ולשתייה, והסיבה העיקרית להפחתת הזרימה בירדן קשורה בסגירת סכר דגניה ובניית סכרים על רוב הנחלים הנשפכים לנהר הירדן ממזרח.
סיבה מרכזית נוספת לירידה במפלס מי ים המלח מקורה בפעילות מפעלי ים המלח בישראל ויתר מפעלי האשלג, חלקם בשטח ירדן. בתהליך הפקת האשלג נשאבים מי האגן הצפוני של ים המלח ומועברים לבריכות אידוי באגן הדרומי. פיזור מי הים בשטחי בריכות האידוי מגדיל את ההתאיידות מאגן ים המלח.
שינויי האקלים רק האיצו את ההתאדות. בסדום נמדדה ביולי 2019 הטמפרטורה הגבוהה ביותר ב-70 השנים מאז החלו המדידות – 49.9 מעלות. גבריאלי אמר כי המכון הגאולוגי עוקב אחר היווצרות הבולענים בעזרת תמונות לוויין מהחלל, אבל אין מדובר במדע מדויק. לדבריו, זה "מסוכן" – אבל גם "מרהיב". "יש לזה פוטנציאל להפוך לאטרקציה תיירותית, אם אתה מסכים לקחת את הסיכון", אמר.
גדעון ברומברג, מנכ"ל "אקופיס ישראל", סבור כי הסכנה היא הדבר המרכזי. "הבולענים הם הנקמה של הטבע על מעשי האנושות", הוא אומר. "לא נוכל להחזיר את ים המלח לימי הזוהר שלו, אבל אנחנו דורשים לייצב את מצבו".
הארגון שלו, שמורכב מאנשי סביבה ישראלים, ירדנים ופלסטיניים, קורא להגברת התפלת המים מהים התיכון, כדי להפחית את השימוש במים מהכינרת ומנהר הירדן – ובכך לאפשר את זרימתם לים המלח. אקופיס גם מעוניין שהתעשייה "תישא באחריות", בכך שתשלם מסים גבוהים יותר.
במשרד המים בירדן לא הציעו מתווה לפתרון המשבר. במקום זאת, הם אמרו לסוכנות הידיעות הצרפתית כי המדינות התורמות צריכות להיות בעלות "תפקיד חשוב" בהעלאת המודעות "במטרה למצוא פתרונות הגיוניים לבעיית ים המלח". ביוני נטשה ירדן תוכנית לבניית תעלה שתוביל מים מים סוף לים המלח, תוכנית שגם ישראל והרשות הפלסטינית היו אמורות להיות חלק ממנה. במקום זאת, עמאן הודיעה כי תבנה מתקן התפלת מים שיספק מי שתייה.
"גם אם התעלה הייתה נבנית, היא לא הייתה מספיקה כדי להציל את ים המלח", קובע ההידרולוג ד"ר ערן חלפי ממו"פ מדבר וים המלח. "ים המלח במחסור של מיליארד מטר מעוקב מים בשנה והתעלה הייתה אמורה להביא 200 מיליון מטר מעוקב בשנה. זה היה מאט את הירידה, אבל לא מונע אותה".
אז האם גורלו של ים המלח נחרץ להתאדות? מדענים סבורים כי לפחות ב-100 השנים הקרובות תימשך מגמת הירידה בשטחו, ועוד ועוד בולענים ימשיכו להופיע. אבל ים המלח עשוי להגיע לנקודת איזון, כי בזמן ששטחו פוחת, המים הופכים למלוחים יותר וההתאדות נהפכת לאיטית יותר. "אנחנו צריכים להתבייש בעצמנו שנתנו לזה לקרות", אומרת בעצב אליסון רון על ההווה והעתיד השחורים של המקום שעד לפני שנתיים נחשב למקום היבשתי הנמוך בעולם.
