נדב איל באי טנג'יר
(צילום: יוני איל)
ליד המעבורת אנחנו פוגשים את דן. יש לו כובע בייסבול, מעיל אמריקאי בצבעי הסוואה ומשקפי שמש. הוא בשנות ה-70 לחייו. יש רציף קטן, ודן עוזר לגבר הצעיר מהסירה להעלות את כל החבילות לקראת חג המולד, אלה שהוזמנו באמזון וגם בוולמארט. יש המון חבילות. עוברת לידו ילדה צעירה, בדרך לשורות המושבים המרופטים בסיפון התחתון של המעבורת.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אני מכיר אותה מאז שהיא נולדה", הוא אומר לנו. יש לה ביד מגש קלקר עם אוכל מטוגן. "איזה יופי שהבאת לי!" הוא צוחק, והיא מתחמקת בדרך למטה. את החבילות הוא ממשיך להעמיס. אנחנו משוכנעים שהוא הקפטן. הו לא, הוא אומר, תכף יגיע קפטן ברט. תזהו אותו לפי הדוברמן הענק עם הרצועה. אני רק עזרתי פה קצת, תכף נשוט כולנו לטנג'יר. "רק עזרתי פה קצת" הוא משפט אופייני לבנות ולבני האי הזה, כפי שעוד נגלה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אין מקום רחוק יותר מטנג'יר, במרוקו. פה מעונן, ורגע לפני חג המולד קר מאוד. אוכלים פה דג פלאונדר מטוגן, עוגות סרטנים, נזיד של צדפות וכמובן הכי חשוב – הרבה אוכל מתועש ומהיר. מדברים על מחירי סרטנים, על התקנות המתישות של הממשלה ביחס לדיג ולדייגים, ועל טעמם של האויסטרים העונה. לובשים מעילים כבדים וג'ינסים רחבים, ונשים מבוגרות עומדות בקרנות הרחוב עם הפעמונים של צבא הישע.
אנחנו בעיירה הקטנה קריספילד, מרילנד, ועומדים להפליג בערך 45 דקות אל תוך מפרץ צ'ספיק, רשמית אל מדינת וירג'יניה. מעשית, אל אי קטן שנמצא בשום מקום. הבריטים שהשתלטו על האזורים האלה במאה ה-17 קראו לטנג'יר על שם אחד מניצחונותיהם הגדולים בצפון אפריקה. התושבים הילידים של אמריקה היו שם הרבה קודם; האיים במפרץ הסוער שימשו באביב ובקיץ כשטחי ציד נרחבים עבור שבטי הפוקומוק, ועל חופי טנג'יר החוליים מצאו ועוד מוצאים ראשי חץ אינדיאניים עשויים אבן, וגם פריטים אחרים. "יש לנו בחור אחד פה שאסף למעלה מ-14 אלף כאלה", אמרה לנו תושבת על האי, "אבל תשמעו, יש לו חוש לזה". יש לו גם זמן.
ההפלגה שקטה יחסית. המים של מפרץ צ'ספיק מתעתעים. בקיץ, הם יכולים לתת רושם רגוע, אידיאלי לנופש ולשיט ספורטיבי. אבל הרוחות משתנות בנוירוטיות, והזרמים אכזריים ולעיתים קטלניים. דורות על דורות של דייגים על חופי המפרץ חוו את ההפכפכות המהירה שלו, את השפע שהוא הביא ולעיתים את הטרגדיות. בטח ובטח כשזה קרה לקהילת הדייגים וציידי הסרטנים של טנג'יר; היסטורית, אחד המקומות המבודדים בארה"ב. בימינו, אחד המקומות המיוחדים בעולם. בין היתר, כי הוא מחזיק בתואר שתושביו ישמחו לוותר עליו. כנראה הם יגידו שאיננו נכון כלל: הקהילה הראשונה בארה"ב שלפי מדענים תימחק בגלל השינוי האקלימי הגלובלי, בגלל עליית מפלס פני האוקיינוס.
זה לא שניים או שלושה בתים, זה לא רחוב אחד או שניים, אלא עיירה קטנה, תוססת, 93 מיילים מבירת ארה"ב. וזה לא יקרה עוד מאה או מאתיים שנים, הם אומרים. העיירה הזאת בסכנת הכחדה בשנים הקרובות. רואים את זה באדמה, בחופים המתפוררים של האי, בתעלותיו השוצפות מים גואים בכל ערב. עבור מדענים, זו קהילה שמסמלת את ההתחלה של שינוי עולמי למיליונים רבים, למושג שלם שהולך ומקבל פנים של ממש: פליטי אקלים.
ואיזו קהילה. מהמאה ה-17 יש נוכחות מסוימת על האי, מהמאה ה-18 התיישבות קבועה. ב-1812 השתמשו הבריטים באי במסגרת מלחמתם ברפובליקה האמריקאית הצעירה; הם הקימו לא רחוק מהחוף את פורט אלביון, הציבו בה מאות חיילים ויצאו ממנה לפשיטה המפורסמת שבה נכבשה ונשרפה הבירה וושינגטון.
"אתה מבין, התושבים פה היו מלוכנים", אמר לנו תושב אחד, "ואם תכיר קצת את המקום, תבין כמה זה מסתדר". בגלל הריחוק מהיבשת ובשל המים הסוערים של המפרץ, בעיקר בחודשי החורף, בטנג'יר התפתחה תרבות מקומית יוצאת דופן, השתמר מבטא שמוגדר (בטעות) כ"אליזבתני", על שם המלכה אליזבת' הראשונה. "האמת היא שזו שפה, זה לא רק מבטא, וקשה להבין אותם", אמר לנו קלראנס בל, תושב שבא לבקר מקריספילד. "הם חושבים שזה לא מנומס לדבר בניב המקומי ליד זרים, אז הם מסתפקים לידכם במבטא. אבל כשהם מדברים בינם לבין עצמם? לא תצליחו להבין אותם. גם אני לא מצליח. יש מילון מיוחד לשפה של האי". צאצאיהן של המשפחות הראשונות שהגיעו אל האי, ובעיקר המשפחות קרוקט, פרואיט, מארש ופארקס עודם נמצאים שם, עם אותם שמות משפחה.
חיל המהנדסים האמריקאי ניסה להעריך בשנים האחרונות מה יקרה לאי. לפי הדוחות שלהם, הוא יהפוך להיות "בלתי אפשרי למחיה" לפני שנת 2050; אדמותיו יוצפו לגמרי, ואחרות יהפכו לביצה קבועה. לדברי הביולוג הימי דיוויד שולטה: "הם נמצאים במרחק סערה אחת מכך שיימחקו"
רק כשהמעבורת מתקרבת אפשר להבין בדיוק את הסיפור. האי קטן – 1.4 קילומטרים רבועים, ונמוך מאוד, קרוב כל כך אל פני המים. יש רק מקום אחד שבו ראיתי תופעה דומה, תחושה שהבתים יוצאים מתוך המים: באיים המלדיביים, ובייחוד בבירה מאלה. המעבורת דוהרת אל הנמל הקטן, ומסביבנו יש בקתות עץ תלויות על מזחים, בתוך המים ממש. אלה הם המקומות שאליהם מביאים את הסרטנים, הסרטנים שהפכו את טנג'יר למפורסמת: סרטנים רכי שריון. אוספים אותם מהמים בדיוק לפני החלפת השריון שלהם, ונותנים לזו להתרחש כאשר הם כבר נלכדו. זו עבודה מורכבת, מסובכת ותלויה כולה בתזמון, כך שהשריון החדש לא יתקשה. התוצאה נחשבת למעדן יקר יחסית; אפשר לאכול את כל חלקי הסרטן כמעט, והמהדרים בניו אינגלנד מטגנים אותו בפשטות בשמן עמוק.
"אנחנו בירת הסרטנים רכי השריון של אמריקה", אומר בגאווה ראש העיר של טנג'יר, ג'יימס אסקרידג'. כולם קוראים לו אוקר, ויש לו קעקוע של נס הדגים של ישו על זרועו הימנית, ומגן דוד על השמאלית. אוקר היה שחקן מרכזי באחת הדרמות הגדולות בהיסטוריה של האי, שהייתה קשורה לישראל: פיצול הכנסייה המקומית. היא שרדה סערות, ריבים משפחתיים, עליית החילוניות האמריקאית ומה לא. אבל הציונות הייתה זו שפיצלה אותה רשמית.
אוקר מספר שהכנסייה המתודיסטית האמריקאית החלה תומכת, לדבריו, בפשרה טריטוריאלית ותורמת לפלסטינים. "לא היינו מוכנים שהכסף שלנו יגיע לשם", הוא אומר על חלק מתושבי האי, "אנחנו מאמינים שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל, ושזה לא תנ"כי לתת חלקים ממנה". הם התפצלו והקימו, אחרי מאות שנים, כנסייה חדשה, שנייה. אני מתרשם ממנו שהנושא היה עקרוני, אבל לא פיצל משפחות או גרם לטינות עמוקות על האי. הטנג'יראים יודעים, אחרי מאות שנים, שבסוף כולם צריכים לחיות עם כולם. ממילא בחלונות הזכוכית של הכנסייה המתודיסטית הישנה יש מגן דוד, והוא לא שם במקרה.
הנמל הקטן עמוס. בכלל, עבור אי שעליו חיים פחות מ-500 בני אדם, יש תחושה מתמשכת של זמזום ופעילות בטנג'יר. הרבה אנשים עומדים ומחכים לחבילות שלהם לקראת חג המולד, קרוב למזח. כולם הגיעו לשם בעגלות גולף. אין מכוניות על האי לבד ממשאית כיבוי אש (כל הבתים עשויים מעץ) ואמבולנס. התנועה נעשית בטרקטורונים אך בדרך כלל בעגלות הגולף הלבנות, והן חונות לעיתים בסככות או בבמות מיוחדות מול בתי העץ הקטנים. עכשיו, בימי החורף, האי נראה סחוף רוחות. משסעות אותו תעלות טבעיות שבהן גואים המים לפי שעות הגאות והשפל. "אם באים בעונה", אומר מי שנוהג אותנו בעגלת הגולף, "הילדים אוספים את הסרטנים מתוך התעלות. עוזרים להביא ארוחת ערב".
אין הרבה עצים על האי; הם לא יכולים לשרוד את הרוחות בעונות הרלוונטיות, והצמחייה המרכזית היא סוג של עשב גבוה, צהוב בעונה הקרה הזאת וירוק בעונות אחרות, שנשתל לפני שנים בניסיון נואש נוסף למתן את שחיקת הקרקע ולבלום הצפות נרחבות יותר. הוא בוקע מתוך אדמה שנראית ביצתית, שחרחרה. בתי העץ צנועים, צפופים יחסית; קרקע היא המצרך הנדיר ביותר על טנג'יר. המקום קטן, קטן מאוד. התושבים מכנים את חלקיו השונים "רכסים", וביניהם יש תעלות וגשרי עץ. יש את West Ridge, ויש את Main Ridge, ששם ממוקמים הכנסייה, בית הספר, המרפאה והתחנה לכיבוי אש. לא רחוק משם יש את כנען, שכונת בתים שממנה האוקיינוס כבר בלע ברעבתנות אזורים שלמים שהוצפו.
כשנוסעים במעברים הצרים בין הבתים קל לראות את מצבות האבן של הקברים: הם בכל מקום. המשפחות – הן כמובן כולן קשורות בדרך כזאת או אחרת בקשרי משפחה – קברו את מתיהן, פחות או יותר, בחצר האחורית. לעיתים קרובות שם הם נותרו. המבנה המרשים ביותר על האי – לבד ממגדל המים, כמובן – הוא הכנסייה המתודיסטית, שבחלונותיה נקבע, בין היתר, מגן דוד.
הטנגי'ראים הם אנשים דתיים. אסור למכור אלכוהול על האי (אם כי מותר להביא אותו מהיבשה, להסתיר אותו במדף נסתר על סירת הדיג, וגם לשתות אותו בבתים. אבל את זה עושים "במרפסת האחורית ולא הקדמית", כפי שאמרה לנו תושבת אחת). למרות שהם היו חלק מהדרום במאה ה-19, האי לחם נגד הקונפדרציה; עבדות היא חטא.
אולפן האחים וורנר רצה לצלם על האי את הסרט "מכתב בבקבוק" בסוף שנות ה-90. מועצת העיר התכנסה ובחנה את התסריט, וקבעה שיש בו "שתיית אלכוהול וחילול הקודש". באולפן ההוליוודי השתגעו: "הם פונדמנטליסטים", צוטט אחד מאנשיו בעיתון. הם לא; הם פשוט אנשים דתיים למדי. לאחרונה הם הצביעו נגד יצירת לוטו למדינת וירג'יניה, הרי הימורים הם דבר לא ראוי לנוצרים טובים.
המארחים שלנו הם בארב ורוב בכטל, שהגיעו לאי לפני זמן קצר ביותר במושגים מקומיים, כעשר שנים. הם מה שמכונה בעגה המקומית come here's, "שבאו הנה", ויישארו תחת ההגדרה הזאת לנצח. רוב ידוע ברחבי האי כמי שעוסק בסיוע, ובפרט בתיקונים לאוכלוסייה המבוגרת יותר. הוא עושה את זה ללא גביית תשלום. לאחרונה הם קנו מוטל קטן ומקסים שממוקם בצד המערבי של האי, עשרות מטרים מהחוף הכי יפה במפרץ צ'ספיק: ארוך, עם חול דק ולבן, בתולי. נעים ללכת על החוף, גם כאשר השמיים מעוננים והרוח מצליפה. יש להם תוכניות גדולות: הם רכשו עוד בית, ומתכוונים להתקין ג'קוזי גדול שממנו יהיה אפשר להביט אל הים, ולהתחיל לקיים מסורת שנתית של ברביקיו שאליו יוזמנו כל אנשי האי.
בארב מתנצלת שהיא לא יכולה להשכיר לנו עגלת גולף. מאז הקורונה אין תיירים, והעסק המקומי שנהג להשכיר סגר את שעריו. נשארו אופניים, אומרת בארב. נהדר, אני אומר. אמנם הטמפרטורות הן בסביבות השמונה מעלות (פלוס רוח), אבל אופניים מתבררים כאידיאליים. בין חצרות הבתים המשפחות משלימות את תליית קישוטי חג המולד. מקום נידח וחם זה קלישאה, אבל היא נכונה בטנג'יר ללא ספק. מה גם שבשנים האחרונות רואה האי הצפה של עיתונאים, קולנוענים ואנשי טלוויזיה שבאים לספר את הסיפור שלו. בעיקר בגלל שהם חושבים שיהיה לו סוף נורא.
אחרי לילה שקט במוטל בבריגדון אין, המוטל של בארב ורוב, ראיתי פינוי מוסק מהאי. גבר הוצא מהמרפאה הקטנה – אין על האי רופא, אלא פרמדיקית – כאשר הוא על אלונקה. הוא לווה אל אמבולנס, שנסע למנחת המסוקים הזעיר. כעבור רבע שעה הפציע מסוק שהוזעק ממרילנד, ופינה את הגבר לבית החולים בסליסבורי על היבשת. אין דרך אחרת לטפל במקרה חירום רפואי; אפשרות אחרת, שתיטול זמן יקר יותר, היא להוציא סירה. מה אתם עושים כאשר מזג האוויר לא מאפשר נחיתה של מסוק, או יציאה של סירה, שאלתי. "אנחנו עושים בייביסיטינג לחולה", אמרו לי, "ומחכים ומקווים שמזג האוויר ישתפר. ולפעמים הוא מת".
זה מקום מיוחד, עמוס היסטוריה וקשה. הוא בסכנת הכחדה. מאז 1850 נעלמו שני שלישים מאדמת טנג'יר. נבלעו בים. האוכלוסייה הולכת ומתכווצת; פחות מ-500 כרגע, אל מול כ-900 בשנת 1979. לעיתים נסחפים אל החוף קברים או שרידים אחרים, מזכרת משכונות שנעלמו. האוקיינוס מתקרב מאוד אל הבתים הנוכחיים, ורק לפני כמה חודשים הייתה גאות אכזרית שבקעה מתוך התעלות הביצתיות והציפה חלקים מהאי.
ההיעלמות של אדמת טנג'יר היא תוצאה של שתי תופעות שמתרחשות במקביל. הראשונה היא מה שקרוי "ריבאונד קרחוני", נמשכת כבר עשרת אלפים שנים והיא יציבה למדי. התופעה המטרידה יותר היא עליית מפלס פני הים בגלל ההתחממות האקלימית, יחד עם שחיקת הקרקע של האי שסערות חורף ממשיכות לפורר. הסערות הללו הולכות ומתעצמות כתוצאה משינויי האקלים, ומדענים מעריכים כי אחת מהשפעותיו היא צמיחה במאות אחוזים של אובדן הקרקע על האי. או במילותיו של הביולוג הימי דיוויד שולטה, שנחשב לאוטוריטה וחיבר מחקר ספציפי על טנג'יר, "הם נמצאים במרחק סערה אחת מכך שיימחקו".
העניין הוא ההאצה של התהליך; האי מאבד בערך חמישה מטרים בכל שנה. הנקודה הגבוהה ביותר שלו היא 1.2 מטרים מעל פני הים. חיל המהנדסים האמריקאי ניסה להעריך בשנים האחרונות מה יקרה לאי. לפי הדוחות שלהם, הוא יהפוך להיות "בלתי אפשרי למחיה" לפני שנת 2050; אדמותיו יוצפו לגמרי, ואחרות יהפכו לביצה קבועה. ההתיישבות ארוכת השנים שהחלה במאה ה-17, שצאצאיה עדיין חיים על האי, תיאלץ להתפנות.
קפטן ג'יימס אסקרידג', שכולם קוראים לו אוקר, הוא כאמור ראש העיר. "היינו פה כל כך הרבה זמן כי הייתה לנו האדמה, והיינו יכולים לוותר עליה לטובת הים", הוא אומר, "אבל אין לנו עוד אדמה שאפשר לתת". אוקר הוא לא רק ראש העיר, הוא בעצם הדובר הרשמי של תושבי האי, שהפכו לאחד הסיפורים התקשורתיים החמים בארה"ב בשנים האחרונות. "סירבתי לשישה ראיונות בשנה האחרונה", אמר לי אחד מאנשי הכנסייה המקומיים, "אנחנו פשוט מוצפים בפניות, גם מהעולם".
אוקר, שבניגוד לרבים מתושבי האי ממשיך להיות צייד סרטנים פעיל, הוא הדמות שכולם מגיעים אליה, ואפשר להבין למה. הוא מדבר במבטא הייחודי של האי, וכמו סבא שלו, אבא שלו, והבן שלו, עדיין עוסק בדיג. הוא גם אחראי לרגע שבו הפך טנג'יר, כנראה בפעם הראשונה בהיסטוריה, לסיפור לאומי בארה"ב: הנקודה שבה הנשיא טראמפ התקשר אליו, והבטיח לו שהאי לא ייעלם. זהו גם הרגע שטנג'יר הפך לסמל. עבור רבים, סמל לדרך שבה אנשים מוכנים להכחיש את המציאות עד שייעלמו ממש, עד שהאי שלהם יטבע בים. עבור אחרים, סמל אחר לגמרי: הדרך שבה קהילה שלמה משמשת איזה משל אכזר על שכר ועונש גלובלי.
בתחילת יוני 2017 שידרה רשת סי-אן-אן כתבה על טנג'יר וראיינה את אוקר, כמובן. "דונלד טראמפ, אם אתה רואה את זה, אנחנו נברך על כל סיוע שאתה יכול להעניק לנו", אמר אוקר למצלמות וידע בדיוק מה הוא עושה, "אני אוהב את טראמפ כמו משפחה". כעבור שבוע, מספר לי אוקר, הוא היה במימי מפרץ צ'ספיק, בדיוק מתחיל את השבוע באיסוף מלכודות. "זה היה יום נהדר, ואספתי הרבה סרטנים. ואז אני רואה שמתקרבת אליי סירה, וזו הסירה של הבן שלי. ואחריה יש עוד סירה". אוקר הניח שקרה אסון. זה השלב להסביר שאין כמעט קליטה סלולרית על האי טנג'יר וסביבותיו. כשאתה צריך להשיג דייג, לפעמים צריך פשוט למצוא אותו בים.
"אבל אז הבן שלי צועק מהסירה שלו – אבא, אתה חייב להגיע הביתה. הנשיא מחפש אותך. אמרתי לו – הנשיא של מה. והוא אמר לי – הנשיא טראמפ. הוא רוצה לדבר איתך טלפונית. הייתי בטוח שפשוט עושים לי מתיחה". הבן שלו התעקש שהבית הלבן יצר קשר עם האי – זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של המקום הקטן הזה שהם קיבלו טלפון מלשכת נשיא ארה"ב – ואוקר לקח את הסירה שלו הביתה, התיישב ליד הטלפון וחיכה.
"הייתי במטבח ושתיתי כוס קפה", הוא משחזר בהנאה, "ואז הנשיא טראמפ התקשר. דיברנו בערך עשר דקות". טראמפ הודה לאוקר על התמיכה שיש לו באי – התמיכה האישית בטראמפ היא כמובן הדבר החשוב ביותר לנשיא לשעבר – וראש העיר של טנג'יר הסביר לו מה האי מבקש: שובר גלים משמעותי באזורים של האי שהולכים ונבלעים בידי הים.
"רצינו שהוא יחתוך את הבירוקרטיה וזה תמיד לקח שנים על שנים. אני לא יודע בדיוק מה הוא עשה, אבל אחרי השיחה דברים התחילו לנוע באורח מואץ סביב חתיכה של שובר גלים שעד אז לא נבנתה, ו-20 שנים אנחנו מחכים שזה ייבנה, דבר מגוחך. אז אחרי השיחה משהו קרה ועכשיו זה בנוי כבר, וההשפעה אדירה, ממש! זה מגן על הנמל, על המרינה. ואנחנו רואים את זה גם בצד השני, איפה שיש שובר גלים אחר. היינו מאבדים שם עשרה מטרים בכל שנה של האי, ומאז שזה נבנה ב-1989, לא איבדנו שם שני סנטימטרים". אוקר אומר שהים ממוטט את החוף ושוחק את הקרקע של טנג'יר. זה הכל. שים מחסום בפני הזרמים, תחזק את החופים, והבעיה נפתרה.
אבל כאן בדיוק הבעיה מתחילה. כשאתה הולך באי יש דגלים של טראמפ. סטיקרים של "טראמפ 2024". קהילה שהולכת לכנסייה, מזמינה מטיפים כריזמטיים, אוהבת את ישראל אהבה דתית עמוקה, צופה ב"פוקס ניוז", מאמינה בערכים שמרניים ומקדשת אותם. במילים אחרות: במסגרת החלוקה הפוליטית האמריקאית היסודית, אלה אנשים שבדרך כלל מפקפקים, או לגמרי לא מאמינים, בשינוי אקלימי מעשה ידי אדם. טראמפ הגדיר את ההתחממות העולמית בזמנו "קונספירציה סינית", שהתכלית שלה היא לפגוע בצמיחה הכלכלית האמריקאית. אוקר הוא דייג וצייד סרטנים ותושב האי מדורי דורות, אבל המדענים אומרים שפני הים העולים יחד עם סערות קיצוניות כתוצאה מהשינוי האקלימי, מאפקט החממה, הם מה שיעלים את הקהילה שלו.
וזה יקרה, נכתב במחקר שפורסם בחודש שעבר, עד 2053. "הם רק מתמקדים בשינוי האקלימי, הם לא רוצים לדבר על שחיקת הקרקע", אומר אוקר על המדענים, "הייתה גברת אחת בממשלה שאמרה לי, והזהירה אותי לא להשתמש בשם שלה – אם אתם תגבו את התפיסה שהאי מתחיל להיעלם בגלל עליית מפלס פני הים, תקבלו סיוע. בין אם אתם מאמינים בזה ובין אם לאו". אוקר מתוסכל. "זה לא עניין פוליטי. אם הייתי רואה שפני הים עולים, זה לא עניין פוליטי. הייתי אומר את זה. אבל זה פשוט לא שם. עם המעט אדמה שנותרה לנו, זה חשוב לנו להיות ממוקדים במניעת שחיקת הקרקע אל האוקיינוס".
אוקר אומר שזה לא עניין פוליטי, אבל זה העניין הכי פוליטי שיש. ב-20 השנים האחרונות קרס מספר הרפובליקנים שמקבלים את ההסכמה המדעית שיש שינוי אקלימי שהוא תוצר של פעילות אנושית בכ-50 אחוז. רק אחד מכל עשרה רפובליקנים חושב שהשינוי האקלימי הוא איום משמעותי (מול כמעט שבעה מתוך עשרה דמוקרטים). פחות משליש מהם בכלל מאמין שיש שינוי אקלימי.
באי דווקא מודים שמזג האוויר השתנה: הרוחות חזקות יותר והסופות הרסניות. "אבל אני ורוב תושבי האי לא מייחסים את שינויי האקלים לפעולות של בני אדם. אלה לסיבות טבעיות", אומר אוקר, "יש דברים שאנחנו יכולים לסייע. אבל אנחנו לא נשנה את האקלים. בני אדם נותנים לעצמם יותר מדי קרדיט אם הם חושבים שהם יכולים להשפיע על אקלים".
מי לא ניסה לשכנע את הטנג'יראים שהאי שלהם נעלם כי העולם מתחמם, נפח האוקיינוס גדל, מי הקרחונים מפשירים, הסערות מחמירות וכך גם ההצפות. בשלב מסוים, אוקר הלך לשוחח עם אל גור, לשעבר סגן נשיא ארה"ב, ומי שיצר את הסרט "אמת מטרידה", שעסק בשינוי האקלימי. "אמרתי לאל גור, לי מאוד חשוב שהים לא יעלה. אנחנו רק מטר ומשהו מעל פני הים. אבל אנחנו לא רואים את זה! ואז אם אנשים מגלים שאנחנו לא מאמינים שפני הים עולים, לא אכפת להם יותר מאיתנו. קיבלתי מכתבי שטנה אחרי שדיברתי עם טראמפ, אנשים אמרו לנו שעדיף שנטבע בים והאי ייעלם". סגן הנשיא גור אמר לו לדבריו ש"אתם מנסים לא לראות את זה. זה קורה וצריך להיות ברור בשטח, ואם אתם לא מאמינים לזה, תאמינו למילה שלי".
אוקר, כמובן, לא האמין למילה שלו, ולא של רוב המדענים. המדע אומר שמאז שקפטן סמית', המגלה הראשון של האיים במפרץ צ'ספיק, הניח את כף רגלו על טנג'יר ועל איים אחרים, פני הים עלו בלא פחות מ-90 ס"מ. הם צפויים לעלות בלפחות 60 ס"מ עד סוף המאה. טנג'יר, כאמור, בנקודה הגבוהה ביותר, היא קצת יותר ממטר מעל פני הים.
בניגוד לקהילות של אינדיאנים באלסקה או בלואיזיאנה, העובדה שקהילת טנג'יר היא מעוז לבן, רפובליקני וטראמפיסטי שבאורח פעיל למדי לא מקבל את הרעיון של שינוי אקלימי מעשה ידי אדם, הפכה אותה לסמל יוצא דופן. יהיה מוגזם לומר שזו שמחה לאיד – תושבי האי כל כך מזמינים, נעימים והגונים, שמעטים האנשים שיחזרו מטנג'יר וירצו ברעתם – אבל הסיפור של האי הפך למין משל גלובלי. אנשים שעומדים לטבוע, ומכחישים את הסיבה לכך.
סיפור מאוד סקסי, כמו שאומרים במערכות החדשות, ועבור רבים מאלה שמבקרים שם, בכך הוא נגמר: החטא ועונשו. העיתונאים באים בסירה של הבוקר, עוזבים בזו של הערב, ומספקים לקוראיהם סיפור לצקצק עליו: מכחישי אקלים שיאבדו את ביתם בגלל שלא טיפלו במשבר האקלים. יש אמפתיה, יש שינוי אקלימי ויש הכחשה אדוקה ודתית. וכך המסך יורד על האי טנג'יר.
מי שלא הרשה לעצמו ליפול למלכודת של קלישאות הוא ארל סוויפט. הוא עיתונאי וסופר שגדל ועבד בוירג'יניה, והחליט לפני כמה שנים לעבור לגור באי כדי לכתוב עליו ספר. התוצאה, "רקוויאם לצ'ספיק – שנה עם יורדי הים של האי הנעלם טנג'יר", היא יצירה תיעודית יוצאת דופן, שמצליחה היכן שעיתונות נכשלת: לתת רושם אמיתי, לא מתחנחן ולא אכזרי, על קהילה שהולכת להיכחד. בין היתר, הוא מתאר כיצד האי כולו מתגייס ברגע של מצוקה בים עבור אחד הדייגים; כולל לסכן את חייהם של אחרים. סוג של ערבות הדדית מסורתית, הגונה, שנעלמה מחלקים גדולים של אמריקה.
"טנג'יר הייתה אטרקטיבית עבורי, כעיתונאי, מכמה בחינות", אומר סוויפט, "טנג'יר היא קפסולת זמן, עיר כלואה בתוך ענבר, כמעט. היא זורקת אותך לצורת חשיבה של אמצע המאה ה-19 באמריקה. אמונה דתית, ההומוגניות של האוכלוסייה. היא שריד. וזה משך עיתונאים במשך דורות להגיע אל האי. והעניין הנוסף, כמובן, הוא שלמקום הזה פשוט לא נשאר זמן. טנג'יר תהיה העיירה האמריקאית הראשונה, האמיתית, שיצטרכו לנטוש אותה. זה ברור שהמקום הולך ונעלם. אני הגעתי לשם בפעם הראשונה בקיץ 1999, ואז הגעתי שוב אחרי חג המולד, ובמהלך חמישה-שישה חודשים יכולת לראות את ההבדל בחופים! וכשהגעתי לשם ב-2015, השינויים כבר היו עמוקים. היה קשה להאמין שזה אותו מקום. הוא התכווץ דרמטית. חלקים שלמים של האי פשוט לא היו שם. הזנב שלו נעלם מתחת למים.
10 צפייה בגלריה
צריכים לחצות 12 מיילים ימיים רק כדי לקנות במכולת. ילדים בטנג'יר
(צילום: Cameron Evans)
"יש פה סיפור לספר, על מקום זעיר, שהוא מאוד מוגדר, ידוע, ולתאר את מה שעבור רוב הציבור הוא רק עניין מופשט – שינויי האקלים. לתאר את זה בדרך שממחישה איך זה השפיע ממש על משפחות, ובכך הוא הופך לאנלוגיה אישית עבור הפלנטה כולה". סוויפט, בניגוד לעיתונאים שמגיעים לזמן קצוב (כמוני, לדוגמה), אהוב על תושבי האי; הוא בסופו של דבר כתב את ההיסטוריה שלהם, ועשה זאת בדרך אמפתית. הוא מודה שהקריסה הדמוגרפית של טנג'יר – עזיבת התושבים, שיעור ילודה פוחת – דומה מאוד לכל הפריפריה האמריקאית, לעיירות קטנות אחרות, מה שמכונה לעיתים בידי תושבי החוף המזרחי והמערבי Flyover Country.
"רק שאם בעיירה נסגרת המכולת, זו בעיה אחת. אבל אם בטנג'יר זה קורה – זה עניין קיומי. ויש שורה של מוסדות כאלה, שברגע שהם ילכו, זה יגרום לנהירה החוצה. אם הם יאבדו את בית הספר, הם יאבדו את סירת הדואר. את מפעל הטיפול בשפכים – כל אחד מאלה ואחרים, הם יהיו חייבים לעזוב. תבין משהו", אומר סוויפט, "גם ללא סערה גדולה. גם אם יהיו להם ימים שמשיים כל הדרך ל-2030, אהיה מופתע מאוד אם הם ישרדו אחרי השנה הזו".
בסלון של מילדרד וספנסר ג'ונסון הדברים נשמעים אחרת לגמרי. הם שמעו שאני על האי והסכימו שאבוא לשוחח איתם, בעיקר בגלל שהם נוצרים אדוקים שביקרו בישראל ואוהבים אותה אהבת נפש; כולל לתרום כסף ממש, לשתול עצים על שמם, ובמילותיו של ספנסר, "לדעתי יש כבר יער שלם שנטענו אצלכם".
שניהם גמלאים, ומילדרד נולדה על האי. ספנסר הוא come here, ואחרי שנים רבות הם שבו להתגורר על האי. הבית הוא בית עץ חמים ונעים, והגעתי בדיוק בשעת הקפה שלהם. מילדרד על ספת הטלוויזיה העצומה למדי, וספנסר – גבוה, חסון ואחרי ניתוח מעקפים (מחלות לב הן עניין שכיח מאוד על האי) יושב מולי. בהמשך הוא אץ-רץ להציג בפניי שופר שרכש בירושלים, שבו הוא גם תוקע (יפה). מילדרד מתגעגעת לנופים של חיפה. שניהם מתרגשים כי היו בישראל בימים הראשונים אחרי 11 בספטמבר, וחשו את "החיבוק הישראלי" לאמריקאים.
מצטרף אליהם חבר מועצת העיירה, טים טראמבל, בחור צעיר שהתחתן עם בת המקום כששניהם היו בצבא האמריקאי. יש להם שלושה ילדים והוא עומד להפוך להיות השוטר של טנג'יר (יש תקן אחד). הוא מגיע עם כובע שכתוב עליו let's go Brandon. זו סיסמה שהתחילה בטעות, כאשר באירוע ספורט גדול צעק הקהל בקצב fuck Joe Biden והשדרנית במקום, שלא הבינה או רצתה להבין מה היא שומעת, אמרה שהיא שומעת אותם אומרים "קדימה ברנדון". מאז, הסיסמה נהייתה דרך מתוחכמת – טוב, אולי לא מתוחכמת, אבל בהחלט משעשעת – לומר לנשיא ארה"ב ללכת להזדיין.
הכובע של טראמבל מייצג, באופן כללי, עמדה די שכיחה על האי בנוגע לממשל הנוכחי. השיחה בין שני הגמלאים והשוטר מתפתחת במהירות לדיבור על עבריינות נוער בסגנון טנג'יר: ילדים וילדות שנוסעים על טרקטורונים או לבדם על עגלות גולף "במהירות מסוכנת". "אני מודיע לכם שנתתי לעצמי דוח", אומר טראמבל לספנסר ומילדרד, "כי הבת שלי עשתה את זה. ואין מישהו אחר שייתן לי דוח, וזה מגיע לי. אני אחראי עליה".
מילדרד מספרת על ילדותה על האי. "טוב זה מאוד שונה ממה שהיה. דבר ראשון האי היה הרבה יותר גדול. והיו המון דברים. היו שלוש חנויות מכולת. הייתה זירת החלקה לסקטים. היה אולם קולנוע". הילדים היו חוזרים באמצע היום לאכול צהריים בבית, ואז שבים לבית הספר. הדייגים ועוזריהם – לאבא שלה לא הייתה סירה משלו – היו כל הזמן בים, לעיתים חוזרים הביתה אחרי הסיבוב של הבוקר, הולכים לישון וחוזרים אל הים ואל האכזבות, ההצלחות ולעיתים הסכנות הצפויות. הציפייה הייתה שהנשים ידאגו לכל עניין אחר, כולל סוגיה מרכזית באביב ובקיץ – כיסוח הדשא והעשבייה. באי מקובל היה שרק נשים מכסחות דשא, ולמעשה גם היום יש חמש-שש נשים על האי שהשלמת ההכנסה המשמעותית שלהן בעונה המתאימה היא לכסח דשא בתשלום. הבנים היו מסייעים לאבות על הסירה, הבנות הרבה פחות. בקיץ היו הולכים לרקוד באולם, ולהקות היו מגיעות מהחוף להופיע.
"אבא שלי היה מאוד אדוק", אומרת מילדרד. "הוא בהחלט היה!" צוחק בעלה ספנסר. הילדים היום, היא אומרת, רצים בכל האי כי פשוט אין מספיק מהם. הקטנים חייבים לשחק עם הגדולים וההפך, "והם פשוט נכנסים אליך הביתה, יוצאים, החברים. ככה זה על האי", אומר טים. לישראלים זה אולי נשמע שכיח. באמריקה, הרבה פחות.
"טנג'יר בגודל כזה שכולנו בעצם משפחה. זה לא כמו בעיר, שמישהו מת בתחתית הרחוב וזה לא קשור אליך. פה זה משפיע עלינו, כל דבר כזה", אומרת מילדרד, "אנשים יתנדבו, יבשלו למשפחה שקורה לה דבר כזה". הם מודים שהקהילה הולכת ומזדקנת, ומתכווצת. "אבל בפעם הראשונה שהגעתי למקום הזה הרגשתי שזה הבית, ואנחנו לעולם לא נעבור מכאן", אומר טים, "זה המקום שלי, לנצח". הם מדברים על ריבוי האלמנות המבוגרות על האי. "בפעם שעברה עזרתי לאישה הזו באיזו עבודה בבית שלה", אומר ספנסר, "שהיא חצי עיוורת. והיא אמרה לי כמה זה. אמרתי, זה מיליון דולר!" הם צוחקים. לא לוקחים כסף על תיקונים אצל שכנים, הם אומרים.
אתם יודעים שבסוף באתי לפה כי האי הולך ונעלם, אני אומר. "הם אומרים שהוא נהיה יותר ויותר רזה", אומר ספנסר, "שהוא פשוט יישטף לו. ואני אומר להם – זה לא יקרה בימי חיי". "אני לא נותנת לזה להטריד אותי", מוסיפה מילדרד. "ואם זה יקרה", מוסיף בעלה, "זו התוכנית של אלוהים. זה רצון האלוהים. אבל אני לא מאמין שאלוהים פועל כפי שהוא פועל על האי, כדי שהמקום הזה פשוט יטבע בים. אני פשוט לא מאמין שהאי הזה לא יהיה פה יותר. זה לעולם לא יקרה. אבל הממשלה אומרת משהו אחר".
"זה כאילו הממשלה רוצה בזה", אומר טים, "שמשהו רע יקרה לאי, כי אז הם יוכלו להגיד שזו ההתחממות הגלובלית. כל האנשים האלה שם בחוץ, חסידי שינויי האקלים, אין דבר שהם ירצו יותר משהאי הזה יטבע. ואז הם יוכלו להגיד – 'אמרנו לכם'". הוא אומר ש"יש התחממות אקלימית, אבל זה לא קורה בפעם הראשונה בהיסטוריה של כדור הארץ. זה קרה בעבר שוב ושוב, לפני שהיו פליטות של גזי חממה... זה פשוט דרך לממשלה להוציא כסף! כל התוכניות האלה. אנחנו כבר 12 שנים מנסים לקבל את שובר הגלים הזה. הם מדברים בלי סוף, והבירוקרטיה לא נגמרת".
הם לא מרגישים בעיצומה של תקופת חירום. "אני זוכרת כשהייתי ילדה, שאבא שלי הגיע לבית הזה בסירת משוטים בגלל הצפה גדולה בזמן החורף", מעירה מילדרד. השיחה איתם מיטלטלת בין הוכחות חד-משמעיות שהאי שלהם הולך ונעלם – "פעם היינו יכולים פשוט ללכת מפה לחוף הים, אבל עכשיו זה פשוט בלתי אפשרי, וגם הדיונה שם כבר איננה" – ובין הכחשה שהתהליך ממש מתרחש, ושהוא כנראה סופני.
"אתם יודעים, המדענים, לא הממשלה ולא העיתונאים, אומרים שזה עומד לקרות", אני מנסה אותם שוב. "אם תשימו פה את הכסף, כדי לבנות את שובר הגלים מסביב לכל האי, המקום הזה יהיה בטוח", אומר ספנסר. העלות, הם יודעים, היא למעלה ממאתיים מיליון דולר. מי יממן את זה, אני אומר. גרים פה 400־500 בני אדם.
"אני חושב שיש תוכנית עבור האי טנג'יר", מכריז טים, "רק שהיא לא הוצגה בפנינו. והיא לא בידינו. היא בידיו של אלוהים. אלוהים לא ייתן למקום הזה להיעלם". אני מנסה לתרגם להם את הפסוק "היה לא תהיה", ונכשל. "צריך להיות אדם מיוחד כדי לחיות על האי הזה", אומר ספנסר, "כי האווירה והאקלים כה מאתגרים. אנחנו צריכים לעלות על סירה ולחצות 12 מיילים ימיים רק כדי לקנות בחנות מכולת! אנשים רגילים לא ישרדו פה בחורף". אני שואל את טים מה לספר לקוראים שלי על טנג'יר. "זה מקום קטן, עם המון היסטוריה, שלא הולך להיעלם ללא קרב", הוא אומר. אוקר אומר לי אחר כך להזכיר לישראלים ש"אנחנו אוהבים אותם".
בלילה אנחנו לוקחים את האופניים ונוסעים לאירוע ראשון לרגל חג המולד בכנסייה. האוויר קר, ויבש, התעלות מוצפות מים, והבתים עמוסים בקישוטי חג מולד מושקעים. אנחנו חולפים על כמה גשרים, ובכל מקום אתה מרגיש את הים סוגר עליך. אין עגלת גולף, איש, אישה או ילד שיעברו בלי לומר שלום.
בכנסייה יש הרבה אנשים. מלפניי יושב דני קרוקט, צאצא של המתיישב הראשון על האי, לפני כמה מאות שנים. קולה של המשתתפת הראשונה נשבר, כשהיא מדברת על מי אלו מאנשי האי שמתו בתקופת הקורונה. אחד אחרי השני עולים בנות ובני האי ושרים. יש פסנתר שמלווה. לפעמים זה מזמור דתי, לפעמים שיר של לאונרד כהן שביצעו התאמות נוצריות במילותיו. בסוף מעלים מיצג, במיטב המסורת הנוצרית. במרכזו יש אם צעירה, שמחזיקה תינוקת, ומסביבה ילדים שלבושים כמלאכי שרת. הכנסייה גדולה, ואנשים מוחים דמעה. האמא אושפזה חודשים לפני הלידה, והבת נולדה כפגה, בסיכון מוגבר. האי התפלל למענה. "זהו נס, נס ברור", אומרת הדוברת, "כולנו יודעים למה". האם ובתה נראות רגועות, ובספסלים האחוריים משחקים כמה מילדי האי.
במקום כזה, קל לי להאמין בהתערבות אלוהית. טנג'יר בהחלט זקוק לנס, אבל עוד לפני זה למעשים ידי אדם. ספק אם אלה יתרחשו. בניגוד לתושבי האיים המלדיביים, הטנג'יראים לא מוכנים לקבל את השינוי האקלימי מעשה ידי אדם כעובדה. הם לא יוכלו להיות נערי פוסטר שיילחמו בהתחממות הגלובלית. מצד שני, הרפובליקנים והטראמפיסטים לא יתלהבו מהצלת האי, כי מדובר בהמון כספי מסים עבור קהילה זעירה, שגם כנראה נעלמת בגלל עניין שהם מכחישים שמתרחש. הדבר הנכון היה, כמובן, שהממשלה תתגייס להצילם כי הם נכס תרבותי אמריקאי, ייחודי; אבל אין לאנשים האלה בייס ברור בוושינגטון, או במדינת וירג'יניה, שיהיה מוכן להקריב כסף עבור הצלת דרך חייהם.
טנג'יר הוא לא רק סיפור על שינוי אקלימי והכחשתו, אלא גם על הדרך שבה המבוי הסתום של המערכת הפוליטית האמריקאית הורס כל חלקה טובה, ויכול להטביע, בסוף, אי שלם. עד אז, אם יש לכם זמן ואתם במרחק כמה שעות מוושינגטון די־סי, קחו את סירת הדואר לטנג'יר. היא כנראה לא תהיה שם הרבה זמן.
