למרות מרחק של מעל 570 ק"מ שמפרידים בין האי מאוריציוס לאי רודריגז, שני מיני העופות הנכחדים וחסרי יכולת התעופה - דודו וסוליטר - היו קרובים זה לזה, כשיונת ניקובר היא בת המשפחה הקרובה ביותר של השניים ששרדה עד היום. במחקר שפורסם בכתב העת Zoological Journal of the Linnean Society, חוקרי אוניברסיטת סאות'המפטון, המוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון והמוזיאון לתולדות הטבע של אוניברסיטת אוקספורד ביצעו את הסקירה המקיפה ביותר של הטקסונומיה של שני המינים הקרובים והנכחדים.
החוקרים עברו בקפידה על ספרות מדעית בת 400 שנה וביקרו באוספים ברחבי בריטניה, כדי להבטיח שהמינים האיקוניים הללו, בדגש על הדודו המגלם את הפוטנציאל ההרסני של האנושות, מסווגים נכונה. "הדודו היה היצור החי הראשון שתועד בחייו ואז נכחד", הסביר ד"ר ניל גוסטלינג מאוניברסיטת סאות'המפטון. "עד אז, לא חשבו שבני אדם יכולים להשפיע לרעה על מה שברא אלוהים".
הרבה ממה שנכתב על הדודו והסוליטר התבסס על דיווחים של מלחים הולנדים ושרידים לא שלמים. היעדר המידע המדעי הוביל לסדרה של זיהויים מוטעים במאות השנים שלאחר הכחדתם, מה שהשפיע על הספרות הזואולוגית. "במאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, הדודו והסוליטר נחשבו לחיות מיתולוגיות", אומר ד"ר מארק יאנג מאוניברסיטת סאות'המפטון. "מדענים מהתקופה הוויקטוריאנית הוכיחו לבסוף שלא כך היה הדבר, אלא ולמדובר בשני מינים מתת-משפחת הרפיים שבמשפחת היוניים. למרבה הצער, אף אחד לא יכול היה להסכים על כמה מינים היו מהם. לאורך רוב המאות ה-19 וה-20, חוקרים חשבו שיש שלושה מינים שונים, למרות שחלק מהם חשבו שהיו ארבעה או אפילו חמישה מינים שונים".
לשם כך, עברו חברי צוות המחקר על כל הספרות שעסקה בדודו ובסוליטר, לרבות הרקמה הרכה היחידה בעולם של הדודו, שהשתמרה ואוחסנה במוזיאון אוקספורד. "נכתב על הדודו יותר מכל ציפור אחרת, ובכל זאת כמעט שום דבר לא ידוע עליו מהימים שהיה בחיים", אומר ד"ר ג'וליאן יום, פלאונטולוג עופות במוזיאון להיסטוריה של הטבע שבלונדון.
גם בחלוף כ-400 שנה מאז נכחדו, ניצבים הדודו והסוליטר בלב ויכוח סוער. באמצעות מחקר זה, החוקרים הצליחו לאשר ששני העופות הנכחדים היו בני משפחת היוניים (Columbidae). "להבנת היחסים הרחבים יותר עם מינים אחרים ממשפחה זו יש חשיבות טקסונומית, אבל מנקודת המבט של שימור, היכחדותם של הדודו והסוליטר פירושה שאבד ענף ייחודי באילן היוחסין של משפחת היוניים", אומר ד"ר גוסטלינג.
החוקרים מאמינים שההנחה הרווחת לפיה הדודו מתואר כחיה שמנה ואיטית, שנועדה מראש להכחדה, לוקה בחסר. "אפילו 400 שנים מאוחר יותר, יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד על בעלי הכנף הללו", אומר ד"ר יאנג. "האם הדודו באמת היה החיה הטיפשה והאיטית שחונכנו להאמין שהיא הייתה? התיאורים הכתובים המעטים על הדודו מעידים על בעל חיים מהיר שחי באזורים מיוערים".
לדבריו של ד"ר גוסטלינג, דגימות שנלקחו מעצמות מצביעות על כך שהגיד בכפות רגליו של הדודו היה חזק במיוחד, בדומה לציפורים מטפסות ורצות כיום. על כן, נראה כי הדודו היה כמעט בוודאות בעל חיים פעיל ומהיר מאוד. "היצורים האלה הותאמו בצורה מושלמת לסביבתם, מה גם שלא היו בהם כמעט טורפים. לכן, כשבני אדם הגיעו, והביאו עימם חולדות, חתולים וחזירים, לדודו ולסוליטר לא היה סיכוי לשרוד. אם נצליח להבין לעומק את שני המינים הנכחדים, בדגש על הדודו, ייתכן שנוכל לסייע בהתאוששות מערכות אקולוגיות באיים שבהם הם חיו, תוך תיקון הנזק שגרמו בני האדם לפני כ-400 שנה ויותר", הסביר ד"ר גוסטלינג.
"המחקר שלנו יכול לעזור בהצלת בעלי כנף שנמצאים כיום בסכנת הכחדה", הוסיף ד"ר מרקוס הלר מאוניברסיטת סאות'המפטון. "על ידי הבנת האופן שבו התפתחו בעלי כנף בעבר, הגענו לתובנות שיגנו על המינים הקיימים. זה כמו לפתור חידה בת מאות שנים שהפתרון שלה ימנע ממינים נוספים ללכת בדרכם של הדודו והסוליטר".
