כשקרל סייגן (Sagan) היה בן חמש, רשמה אותו אמו לספרייה העירונית, והוא היה הולך לבדו לספרייה ומבקש מהספרנית תשובות לשאלות שהוריו לא ידעו לענות עליהן, למשל מהם כוכבים. "ביקשתי מהספרנית ספר על כוכבים, והתשובה הייתה מהממת. היא הייתה שהשמש היא כוכב, אבל מאוד קרוב. הכוכבים הם שמשות, אבל כל כך רחוקות שאלה רק נקודות של אור. קנה המידה של היקום נחשף לפניי לפתע. זה היה סוג של חוויה דתית. היו בזה הוד והדר וגדלות. זה סדר גודל שלא עזב אותי לעולם. לא הרפה ממני".
הסיפור שהביא קיי דוידסון (Davidson) באחת מכמה ביוגרפיות שנכתבו עליו, מציג את אחת התכונות המרתקות של סייגן – סקרנות שאינה יודעת שובע. לאלה הצטרפו בהמשך יכולת אינטלקטואלית, ספקנות, אהבה גדולה ללמד ולהציג את המדע לציבור, וגם אגו לא קטן. כל אלה הפכו אותו לאחת הדמויות המשפיעות והמרתקות בחקר החלל במחצית השנייה של המאה העשרים.
התחום חטף אותי
קרל אדוארד סייגן נולד ב-9 בנובמבר 1934 בברוקלין שבניו יורק, למשפחה יהודית. אביו היה פועל טקסטיל שהיגר מאוקראינה, ואמו עקרת בית ילידת ניו יורק. המשפחה חיה בתנאים צנועים למדי, ובהמשך עברה לניו ג'רזי, בעקבות עבודת האב. קרל ירש מאמו את הכושר האינטלקטואלי, וגם את הגישה הספקנית, ומאביו את הסקרנות העצומה והעניין בעולם הסובב אותו. את כל אלה ניתב כבר בגיל צעיר לעניין רב במדע. בביוגרפיה אחרת, שכתב ריי ספנגנברג (Spangenburg), הוא אמר "הוריי לא היו מדענים. הם לא ידעו כמעט דבר על מדע. אבל הם הציגו לי בו זמנית את הספקנות ואת הפליאה, ובכך לימדו אותי את שתי צורות החשיבה שלא תמיד מתיישבות יחד בקלות, אבל הן הבסיס של השיטה המדעית".
הוא היה תלמיד מצטיין מגיל צעיר, ואף שמוריו הבחינו בכך וניסו לקדם אותו, הוריו לא יכלו לממן לו לימודים במסגרות פרטיות למצטיינים. הוא לימד את עצמו נושאים רבים, כמו כימיה, אבל את עיקר העניין המדעי שלו מיקד תחום החלל. בגיל 12, כשסבו שאל אותו מה ירצה לעשות כשיגדל, השיב קרל "אסטרונום", והסבא אמר "בסדר, אבל ממה תתפרנס?".
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
לעבור את הקיר
הדמיה מוצלחת של מודל פרמי-האברד
חלב פרה ואבעבועות קוף: מחלות ללא גבולות
בהמשך, כשגילה שיש אסטרונומים שעובדים בכך, ואפילו מקבלים תשלום, היה לו ברור שיהיה אחד מהם. "לא קיבלתי החלטה ללמוד אסטרונומיה", סיפר לימים. "התחום פשוט חטף אותי ולא היו לי שום מחשבות על בריחה". הוא סיים את לימודי התיכון כבר בגיל 16, וביוגרף נוסף שלו, ויליאם פאונדסטון (Poundstone), מספר כי לקראת סיום התיכון הגיש לתחרות חיבורים עבודה שבה חקר את הרעיון של פגישה עם חוצנים, והעלה את האפשרות כי מפגש כזה יהיה הרסני לאנושות, כמו האסון שהמיטה הפגישה עם האירופים על הילידים באמריקה. ייתכן שעבודה זו הושפעה מחיבתו הרבה של סייגן הצעיר למדע בדיוני.
הוא קיבל מלגת לימודים מלאה לאוניברסיטת שיקגו, שם החל ללמוד פיזיקה ב-1951, המשיך לתואר שני ואחר כך לדוקטורט באסטרונומיה, שאותו סיים ב-1960. את עבודת הדוקטורט עשה בהדרכת האסטרונום חרארד קויפר (Kuipert), שעל שמו קרויה חגורת האסטרואידים החיצונית של מערכת השמש. עבודת הדוקטורט שלו עסקה במאפיינים פיזיקליים של כוכבי לכת וירחים. מדידות חדשות שנעשו באותה תקופה הראו כי בניגוד לצפוי פני השטח של כוכב הלכת נגה חמים מאוד, ולא דומים בטמפרטורה לאלה של כדור הארץ, כפי שחשבו אז. סייגן פיתח בעבודת הדוקטורט שלו את הרעיון שאפקט חממה בנגה אחראי לכך, והראה חישובית כי הפחמן הדו-חמצני ואדי המים אחראים לכך. בהמשך פרסם את הממצאים במאמר חשוב בכתב העת Science.
במהלך לימודיו הוא שיתף פעולה עם מדענים נודעים נוספים, בהם ג'ורג' גאמוב (Gamow), מאבות תיאוריית המפץ הגדול. התפתחות החיים הייתה שאלה נוספת שהעסיקה את סייגן כבר מילדות, והוא עבד כסטודנט גם עם הכימאי הידוע הרולד יורי (Urey), שהוביל את הניסוי המפורסם לחקר מקורות החיים בכדור הארץ, ועם הגנטיקאי ג'ושואה לדרברג (Lederberg), מחלוצי הריפוי הגני. כמו כן הוא השתלם בתקופות הקיץ אצל הרמן מולר (Muller) גנטיקאי וזואולוג באוניברסיטת אינדיאנה, שחקר השפעות של קרינה רדיואקטיבית והיה ממתנגדי הנשק הגרעיני.
6 צפייה בגלריה
היה שותף מוביל במסע של האנושות ברחבי מערכת השמש. "צילום משפחתי" של כוכבי לכת במערכת השמש שצילמו חלליות ויאג'ר
(צילום: NASA/JPL)
בלימודיו באוניברסיטת שיקגו הכיר סייגן את לין מרגוליס (Margulis), נערה מחוננת צעירה ממנו בארבע שנים, שהתקבלה לאוניברסיטה בגיל 14 בלבד. הם נישאו ב-1957, כשהכלה הייתה בת 19. הנישואים החזיקו מעמד רק שבע שנים, והניבו שני ילדים. מרגוליס המשיכה בקריירה מדעית, והייתה לאחת מחוקרות האבולוציה הבולטות.
תחומים חדשים
לאחר קבלת תואר דוקטור יצא סייגן להשתלמות באוניברסיטת ברקלי, שם החליט ללמוד ביולוגיה, כדי לחזק את ידיעותיו בנושאים הקשורים להתפתחות אפשרית של חיים בכוכבי לכת אחרים. במקביל הוא הצטרף לצוות המדעי של משימת מרינר 2, חללית ששיגרה סוכנות החלל של ארצות הברית, נאס"א, לחקור את כוכב הלכת נגה.
ב-1963 התקבל סייגן כחוקר לאוניברסיטת הרווארד. הוא המשיך לחקור את כוכבי הלכת במערכת השמש. בין השאר הוא פיתח מודל של האטמוספרה של מאדים, וגילה כי השינויים העונתיים המתרחשים בה נובעים מסופות אבק. הוא צורף לצוות המדעי של משימות חלל נוספות, בהן מרינר 9, החללית הראשונה שנכנסה למסלול סביב מאדים, וממצאיה סייעו לאמת את התחזית שלו.
מחקריו הרבים של סייגן על כוכבי הלכת וההתעניינות שלו בהתפתחות החיים בכדור הארץ, הביאו אותו לעסוק שוב ושוב בשאלות אם חיים היו יכולים להתפתח במקומות אחרים במערכת השמש, ובאילו תנאים. בין השאר הוא בחן את האפשרות של קיום חיים באטמוספרה של כוכב הלכת נגה, ואת האפשרות להיווצרות של מולקולות מורכבות יחסית בהשפעת תנאי הסביבה באטמוספרות של כוכבי לכת כמו צדק. בזכות עבודות אלה ואחרות, סייגן נחשב לאחד האבות המייסדים של שני תחומים מדעיים שעד אז היו בשולי האסטרונומיה: אחד הוא תחום המדעים הפלנטריים, החוקר תהליכים בכוכבי לכת, ירחים וגופים נוספים והאחר נקרא אז "אֶקסוביולוגיה" וכיום מוכר יותר כאסטרוביולוגיה, העוסק בתנאים לקיום חיים ובאפשרות שלהם להתפתח או להתקיים במערכות פלנטריות.
ב-1966 ראה אור הספר "חיים תבוניים ביקום", שכתב עם האסטרונום הסובייטי יוסיף שקלובסקי (Shklovskii), והקנה לסייגן חשיפה ציבורית מחוץ לקהילה המדעית. בשנה שלאחר מכן פרסם מאמר רחב על הנושא ב"נשיונל ג'יאוגרפיק", והתראיין בכמה תוכניות טלוויזיה. בשלב זה כבר היה ברור שהוא מעוניין בקריירה שתביא לו גם הכרה ציבורית רחבה, ותאפשר לו לחשוף את העבודה המדעית לקהל רחב. הגישה הזו לא הייתה מקובלת אז באקדמיה, וכמה מעמיתיו בהרווארד ראו אותה כהוזלה של המדע לטובת האדרה עצמית ופרסום. זאת כנראה הסיבה, כתב תלמידו לשעבר דיוויד מוריסון (Morrison), שב-1968 החליטה האוניברסיטה לא להעניק לו קביעות, אף שהיה חוקר פורה ומרצה אהוב ומוערך, והוא נאלץ לחפש מקום עבודה אחר. בשונה מהרווארד, אוניברסיטת קורנל שבצפון מדינת ניו יורק חיפשה באותה עת חוקרים עם פוטנציאל להפוך לכוכבים, וב-1969 קבע שם סייגן את ביתו האקדמי.
כוכב בשמי המדע
סייגן המשיך להיות אחד החוקרים המובילים בתחום המדעים הפלנטריים, וגם שותף קבוע במשימות לחקר מערכת השמש. בין השאר הוא היה חבר בצוות המדעי של נחתות המאדים "ויקינג", והוביל את בחירת אתרי הנחיתה שלהם ב-1976; של משימות פיוניר 10 ופיוניר 11, שהיו הראשונות שחצו את חגורת האסטרואידים וחקרו מקרוב יחסית את כוכב הלכת צדק; של חלליות וויאג'ר שנועדו לחקור את כוכבי הלכת החיצוניים; ושל משימת גלילאו לחקר צדק והאטמוספרה שלו. רבים ממחקריו התבססו על ניתוח הממצאים של המשימות האלה, כמו ניתוח הגיאולוגיה של מאדים באתרי הנחיתה של ויקינג, הרכב העננים באטמוספרה של צדק, או תהליכי היווצרותם של חומרים אורגניים באטמוספרה של טיטאן, ירחו הגדול של שבתאי.
סייגן לא רק חקר את האפשרות של קיום חוצנים, אלא גם היה בין הראשונים שחשב על דרכים מעשיות לתקשר עימם. הוא הציע להוסיף לחלליות "פיוניר" לוחית מתכת קטנה ועליה הסבר קצר על האנושות, עם איור של בני אדם ומפה קוסמית שמסבירה את מיקומנו. שתי החלליות נועדו לצאת ממערכת השמש הרבה לאחר סיום משימתן ותפקודן, אבל אולי יום אחד תמצא אותן תרבות תבונית ותצליח לפענח את המסרים שהן נושאות. את הציור עיצבה אשתו השנייה של סייגן, האמנית לינדה זלצמן (Salzman). הם נישאו ב-1968 והביאו לעולם ילד אחד.
באותן שנים הפך סייגן לדמות בולטת יותר ויותר בציבור הרחב, ושגריר של המדע בתקשורת הפופולרית. הוא עשה זאת בין השאר באמצעות פרסום ספרי מדע פופולרי. אחד הספרים שהצליחו במיוחד היה "הקשר הקוסמי" שראה אור ב-1973, ובו חוקר סייגן באריכות את האפשרות לקיום של חיים חוצניים. עם זאת, הוא לא מהסס להתעמת עם הגישה הפופולרית של מחפשי החייזרים שטוענים כי חוצנים תבוניים מבקרים רבות בכדור הארץ וממשלות מסתירות זאת מהציבור, וקורא לבחון את הדיווחים בכלים מדעיים. הצלחת הספר הפכה אותו לאורח קבוע בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית The Tonight Show, שבה הציג לא פעם תמונות חדשות ממשימות החלל שבהן היה מעורב. אף על פי שהיה עמוס מאוד, הוא תמיד הסכים לזנוח את עיסוקיו כדי לטוס לקליפורניה להתראיין אצל ג'וני קרסון (Carson), בתוכנית שאותה כינה "הכיתה הגדולה בהיסטוריה".
(הכיתה הגדולה ביותר: סייגן מתראיין אצל ג'וני קרסון על ספרו "דרקוני גן העדן")
הופעותיו הרהוטות בתקשורת הפכו את סייגן לידוען של ממש, שדמותו ועבודותיו הופיעו על השערים של כתבי עת בולטים כמו "טיים" ו"ניוזוויק". ההכרה הציבורית המריאה לגבהים חדשים ב-1978, כשספרו המצליח הבא, "דרקוני גן עדן: הרהורים על התפתחות אינטליגנציה האנושית", גם זכה בפרס פוליצר לספר עיון.
היקום, הטלוויזיה וכל השאר
לקראת סוף שנות ה-70, אחרי הנחיתות המוצלחות של חלליות ויקינג על מאדים, ובעוד חלליות וויאג'ר עושות את דרכן לצדק, החליט סייגן להשתמש בטלוויזיה כדי להביא את המדע לקהל רחב ככל האפשר. הוא הקים חברה משלו, גייס כמיליון דולר ממשקיעים, והחל לעבוד על תסריט לסדרה תיעודית שתעסוק ביקום ובידע שלנו על אודותיו. הסדרה "קוסמוס" כללה 13 פרקים של שעה, ושודרה ב-1980 בערוץ הטלוויזיה הציבורי KCET. היא זכתה להצלחה עצומה, זכתה בפרסי אמי ובפרס פיבודי, והגיעה ליותר מ-400 מיליוני צופים ברחבי העולם, גם בישראל. הספר שליווה את הסדרה, ונקרא גם הוא קוסמוס, התייצב במשך יותר משנה בטבלת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס". ההצלחה של הסדרה והספר הכתירה רשמית את סייגן לידוען, עם כתבות נרחבות עליו בכלי התקשורת, וגם הפכה אותו לאיש עשיר למדי.
(הביא את המדע למאות מיליוני צופים. פרק מהסדרה "קוסמוס")
להצלחה הזאת היה מחיר. בעבודה על הסדרה זנח סייגן את עבודתו האקדמית, ביטל קורסים והפקיר תלמידי מחקר שהגיעו לקורנל לעבוד אצלו ונאלצו למצוא מנחים אחרים. התנהלות זו גררה לא מעט ביקורת של עמיתים, וזו החריפה כשעם הפרסום הגיעו גם הצדדים הפחות חיוביים שלו, כמו שיחות טלפון מטרידות, אפילו איומים ברצח, ולא מעט מעריצים או תמהונים שהסתובבו באוניברסיטה לחפש אותו.
במהלך עבודתו על הסדרה התאהב סייגן מעל הראש באן דרויאן (Druyan), שעבדה עימו על הפקתה וכתיבתה. אף על פי שעדיין היה נשוי הוא עבר להתגורר עימה בלוס אנג'לס במהלך העבודה על הסדרה, וב-1981 התגרש מאשתו השנייה ונשא את דרויאן. בהמשך נולדו להם בת ובן. בני הזוג המשיכו לשתף פעולה גם בעבודה המקצועית, ובין השאר כתבו ספרים יחד.
בזכות ההצלחה של קוסמוס קיבל סייגן מקדמה של שני מיליון דולר מהוצאת ספרים גדולה, סיימון שוסטר, לכתיבת ספר בדיוני על מפגש עם חייזרים. הספר Contact (מגע) ראה אור ב-1985, וגם הוא זכה להצלחה רבה ובהמשך עובד לסרט הוליוודי בכיכובה של ג'ודי פוסטר.
נקודה כחולה
גם בעבודה המדעית שלו עסק סייגן באפשרות של מפגש עם חייזרים. בחלליות וויאג'ר, ששוגרו ב-1977 היה העתק של הדיסקה מחלליות פיוניר, אבל אליהן צורף גם מידע רב יותר על האנושות בצורת תקליט נחושת מצופה זהב, שהכיל מעין "קפסולת זמן" של החיים בכדור הארץ. הוא כולל הקלטות של קולות טבעיים, כמו גלי ים, מוזיקה מתקופות שונות ומתרבויות שונות, ברכות קוליות בעשרות שפות וגם תמונות של החיים בכדור הארץ המאוחסנות בצורה קולית. על עטיפת התקליט יש הוראות כיצד להשמיע אותו, אם כי הן כמובן מבוססות על הנחה שחוצנים שימצאו את התקליט רואים ושומעים פחות או יותר כמונו. סייגן עצמו עמד בראש הוועדה שבחרה את התכנים, והמנהלת האמנותית שלה הייתה, לא לגמרי במקרה, בת זוגו הטרייה אן דרויאן. התקליט גם כולל עיבוד קולי של גלי מוח של דרויאן.
סייגן גם היה מהתומכים הגדולים של ארגון SETI, שעסק בחיפוש אחר ראיות לקיומן של תרבויות חוצניות תבוניות באמצעות סריקה של גלי רדיו מהחלל, וסייע לעמיתו, האסטרונום פרנק דרייק (Drake) לתכנן את המסר ששודר מטלסקופ הרדיו ארסיבו (Arecibo), בתקווה שייקלט אצל חוצנים ויסב את תשומת ליבם לקיומנו.
ב-1990, אחרי שהחללית וויאג'ר 1 סיימה את משימתה המדעית במערכת השמש והייתה בתחילתה של דרך ארוכה לצאת ממנה, הבשילו מאמציו של סייגן לשכנע את ראשי נאס"א לצלם מרחוק את כדור הארץ. בתמונה שצולמה לבסוף ממרחק של כשישה מיליארד קילומטר, נראה כוכב הלכת שלנו בגודל של פחות מפיקסל, על רקע החלל הריק. סייגן כינה את התמונה Pale Blue Dot (נקודה כחולה חיוורת), וזה גם היה שם ספר שהוציא ב-1994, שעסק במקומה של האנושות ביקום, ובעיקר בעובדת היותנו קטנים כל כך. "חישבו על נהרות הדם ששפכו כל הגנרלים והקיסרים, כדי שבתהילה ובניצחון הם יוכלו להפוך לרגע קט לשליטים של חלקיק נקודה", אמר סייגן בהרצאה באוניברסיטת קורנל.
שנים של אכזבות
בשנות ה-80 החל ממשלו של נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, להגדיל את תקציב הביטחון ולקדם את התוכנית להצבת אמצעי הגנה בחלל שכונתה "מלחמת הכוכבים". הפעילות הזו והתגובה של ברית המועצות, העלו שוב את החשש מפני מלחמה גרעינית בין המעצמות. סייגן, שעוד מימיו כסטודנט התנגד לנשק גרעיני, חבר לארבעה עמיתים, לכתיבת מאמר מדעי חשוב על השפעות אפשריות של מלחמה גרעינית. הם טבעו במאמר את המונח "חורף גרעיני" - המתייחס לשינויי אקלים כתוצאה מהתרוממות אבק רב לאטמוספרה בעקבות פיצוצים גרעיניים גדולים.
בהמשך היה שותף לכתיבתם של שני ספרים על סכנות הנשק הגרעיני, וכמובן הרבה להציג את הנושא בראיונות בתקשורת. ואולם, שלא כמו בנושאי חלל, בנושא הפוליטי הרגיש של נשק גרעיני קמו לו מתנגדים רבים, בהם כאלה שראו בפירוק הנשק סכנה לביטחונה של ארצות הברית. המתנגדים כללו גם מדענים שסתרו את תיאוריית החורף הגרעיני, וטענו שמדובר בתחזית קודרת שאינה מבוססת די הצורך. ההתנגדות התבטאה לעיתים גם במתקפות אישיות עליו בתקשורת, מעמד שהוא לא היה מורגל בו אחרי שנים של תקשורת אוהדת.
6 צפייה בגלריה
הספר "מגע" ראה אור ב-1985, זכה להצלחה רבה ובהמשך עובד לסרט הוליוודי בכיכובה של ג'ודי פוסטר | מגע, עולם רדוף-שדים ועקבות מן העבר, כריכות כמה מספריו של סייגן בעברית
רבים טוענים כי העמדות שהציג סייגן, והתרומה שלו להמחשת סכנות המלחמה באמצעות תמונת החורף הגרעיני, היו בסופו של דבר מהגורמים שהטו את הכף לטובת הסכמי פירוק הנשק ההדרגתי שעליהם חתמו מנהיגי ארצות הברית וברית המועצות בסוף שנות ה-80.
בשנים אלה מצא את עצמו סייגן מתמודד גם עם קיצוצים בתקציבי חקר החלל בארצות הברית, ובכלל זה משימות חלל של נאס"א. אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר ב-1986 היה נקודת שפל בתולדות הסוכנות, ופגע גם בתוכניות למטרות מחקר. סייגן ראה בכך הזדמנות לשיתוף פעולה עם ברית המועצות, שהחלה נפתחת בהדרגה למערב, וניסה לקדם שיתוף פעולה של המעצמות במשימה משותפת למאדים. הניסיונות לא צלחו, והוא נאלץ לזנוח אותם לאחר התפרקות ברית המועצות, שתוכנית החלל שלה נכנסה לסוג של הקפאה בעקבות השינויים הפוליטיים.
ב-1990, בצל האכזבות מתוכניות החלל התקועות, עשה סייגן את הטעות המדעית החמורה ביותר שלו. לאחר פלישתה על עיראק לכוויית, ואיומיה להצית את בארות הנפט שם אם המערב יפעל נגדה, הוא חשש כי הצתות נרחבות כאלה יפיצו די אפר כדי לחולל תופעה דומה לחורף הגרעיני, גם אם בקנה מידה קטן יותר. אף על פי ששלושה מארבעת עמיתיו למאמר המקורי התנגדו לעמדתו, ולא חשבו ששריפות בקנה מידה כזה ישפיעו על האקלים הגלובלי, סייגן פרסם את עמדתו במאמרים בתקשורת ובראיונות טלוויזיה. בתחילת 1991 אכן הציתו העיראקים את בארות הנפט של כוויית, וכשהתפזר העשן התברר שסייגן טעה. העשן לא גרם לשינוי אקלים, אפילו לא מקומי, והוא נאלץ לספוג ביקורת רבה בתקשורת, לצד שמחה לאיד של מתנגדיו, בהם כאלה שמיהרו לטעון שתיאוריית החורף הגרעיני כולה חסרת בסיס.
ב-1992 הוגשה מועמדותו של סייגן לאקדמיה הלאומית האמריקנית למדעים. אף על פי שהוא עמד בכל דרישות הסף המקובלות מבחינת היקף הפרסומים המדעיים, פעילות נוספת בקהילה המדעית ותרומותיו להנגשת מדע לציבור הרחב, מועמדותו קיבלה רק כמחצית מהקולות של חברי האקדמיה, הרבה פחות מהרוב הדרוש של שני שלישים. שנתיים לאחר מכן העניקה לו האקדמיה את אחד הפרסים היוקרתיים שלה, מדליית הרווחה הציבורית, על תרומתו להפצת מדע ולהסברת נושאים סבוכים, אך לא בטוח שהפרס היוקרתי הקהה את האכזבה הצורבת מאי בחירתו.
לאכזבתו, גם הספר שהוציא ב-1993 עם רעייתו, "עקבות מן העבר", לא זכה להצלחה שהם קיוו לה, אף על פי שכמה מבקרים החשיבו אותו לספר הטוב ביותר שלו.
ביליונים וביליונים
ב-1994 חלה סייגן בסרטן, והחל לעבור טיפולים. למרות המחלה, ואולי בגללה, הוא לא הפחית את קצב עבודתו, ועבד על ספרים נוספים, בראשם "עולם רדוף שדים: המדע כנר בעלטה" (שתרגם לעברית עמנואל לוטם) הספר הוא כתב הגנה יוקד על המדע, השיטה המדעית והחשיבה הרציונלית בכלל, מול חוסר רציונליות ופסאודו-מדע. בין השאר הוא חוזר בספר לתחום התמחותו, קשר עם חוצנים, ומותח ביקורת על טענות לא מבוססות בדבר ביקורי חייזרים תבוניים בכדור הארץ שהוסתרו מהציבור, וחטיפת אנשים לחלליות של חוצנים כאלה. סייגן גם מספק לקוראיו "ארגז כלים לזיהוי שטויות", ורשימת כשלים לוגיים שאופיינית לטיעונים פסאודו-מדעיים. בספר הוא גם הודה פומבית בטעותו בדבר ההשפעות של הצתת בארות הנפט בכוויית.
ספר נוסף שהוא הספיק לעבוד עליו עם דרויאן היה "ביליונים וביליונים: מחשבות על חיים ועל מוות על סף המילניום", ספר ששמו מרמז על המספר העצום של כוכבים ביקום. הביטוי הפך מזוהה עימו עוד מימי "קוסמוס". בספר הם דנים בכלים מדעיים בחיי היום-יום ובסוגיות גלובליות כמו שינויי האקלים או יחסים בינלאומיים. סייגן גם מציג בספר את תפיסתו הדתית, שאינה רואה את קיומו של אלוהים במובן הדתי, אף שהוא נמנע מלהגדיר את עצמו כאתאיסט.
את הספר האחרון סייגן כבר לא זכה לראות יוצא לאור. אחרי שלוש השתלות מח עצם חלה הידרדרות במצבו, וב-20 בדצמבר 1996 הוא מת מדלקת ריאות בגיל 62 בלבד.
"קרל סייגן, יותר מכל מדען בן זמננו שאני יכול לחשוב עליו, ידע איך לעורר תשוקה ועניין בציבור בנוגע לפלאי המדע ולחשיבותו", ספד לו נשיא האקדמיה הלאומית, ברוס אלברטס (Alberts). "האסטרונומיה האמריקנית איבדה את הקול הציבורי הצלול והססגוני ביותר שלה עם מותו של סייגן", כתב האסטרונום ירבנט טרזיאן (Terzian) מאוניברסיטת קורנל. הוא ציטט את ההספד בעיתון "וושינגטון פוסט" שבו נאמר כי "היינו זקוקים לסייגן מאז שקופרניקוס הזיז אותנו ממרכז היקום", והוסיף: "הצורך עדיין קיים. קרל סייגן קיבל פרסים רבים במהלך 62 שנותיו, אבל 'ביליונים וביליונים' לא היו מספיקים כדי לפרוע את החוב שהקהילה המדעית חייבת לו".
איתי נבו, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
