חשבתם פעם מה קורה לאותם פלפלים רכים מידי על המדף בסופר, שאף אחד לא קונה? או לקוטג׳ ההוא שהחלטתם שלא לרכוש, כי תאריך התפוגה שלו כבר מתקרב? בישראל נזרקים מיליוני טונות של אוכל, והשנה יום צמצום אובדן המזון (או בקצרה - ״צמבוז״) שצוין ב-12 למרץ, קיבל משמעות קצת אחרת. מלחמת "חרבות ברזל" ערערה את הביטחון שלנו במובנים רבים, ביניהם החוסן התזונתי שלנו, שמטרתו להבטיח זמינות של מזון לכל אזרחי המדינה בימי שגרה בכלל ובתקופות משבר בפרט. ראינו זאת כשהחקלאות המקומית נפגעה והקמעונאים התריעו על מחסור אפשרי בירקות: המלחמה מחדדת את הצורך בביטחון תזונתי - והפחתת השלכתו של בזבוז מזון היא אחד הפתרונות לכך.
מידי שנה מפרסם ארגון לקט ישראל, בשיתוף עם המשרד להגנת הסביבה, את הדוח השנתי על אובדן המזון בישראל, והמספרים האסטרונומיים עולים משנה לשנה. הנתונים לא מעודדים: בשנת 2022 המזון שאבד עמד על 2.6 מיליון טונות המוערכים בשווי של כ-23 מיליארד שקלים, מתוכם נזרק מזון ראוי למאכל – בשווי של כ-8 מיליארד שקלים.
ישראל לא לבד; הנתונים מהעולם מעידים על תופעה מדאיגה של בזבוז כמויות אדירות של אוכל - לפי דוח תוכנית הסביבה של האו״ם ב-2019 הושלכו בעולם כ-931 מיליון טונות של מזון, 61 אחוזים מתוכם הגיעו ממשקי בית והשאר מקמעונאיות מזון והסעדה. יש לכך השלכות כבירות על הסביבה; ההערכות הן שבין 10-8 אחוזים מגזי החממה העולמיים - שאחראיים בין היתר להתחממות הגלובלית ולהחמרת משבר האקלים - מקורם במזון שלא נצרך והושלך לפח.
משבר בצלחת
תקופות של משבר כמו מלחמה מעמידות בסיכון את הביטחון התזונתי של מדינות, ובצירוף אסונות טבע שתדירותם ועוצמתם הולכות ועולות כתוצאה ממשבר האקלים עולה הצורך לדאוג למקורות מזון שמסתמכים בין השאר על ייצור מקומי. "הקורונה הדגימה לנו כיצד בעיתות משבר מדינות מסתגרות ולא מייצאות מזון כדי שלא ייווצרו חוסרים לאוכלוסיה שלהן", אומרת ד״ר מיכל ביטרמן, מנכ״לית ואחת ממייסדי הארגון The Natural Step ישראל. "מנגד, ישנן מדינות שמסתמכות על ייבוא, כך שבימי חירום האוכלוסייה חווה חוסר, ומלחמת חרבות ברזל הוכיחה לנו שוב את הפגיעות של מערכת המזון שלנו".
לדבריה, המלחמה הנוכחית מראה כיצד לקשרי סחר יש השפעה על החיים שלנו - התקפות של החות׳ים על אוניות משא והתמעטות הטיסות פוגעות בשינוע סחורה, דבר שמוביל בין השאר לחוסרים ולעליית מחירים. "בתוך שלוש שנים חווינו שתי טלטלות - מגיפה עולמית ומלחמה״, היא אומרת. "מערכת המזון שלנו לא חסינה, וזהו דבר שמדינת ישראל לא לוקחת מספיק בחשבון - גם בימי שלום וגם בעיתות משבר".
לפי ביטרמן, נדמה שגם בימים אלו הדרג המדיני ממשיך להתעלם מהצורך לחיזוק מערכת המזון, וזאת בין השאר לאור העברת תקציב המדינה שקיצץ בכספים המיועדים למשרד החקלאות.
החקלאות המקומית היא עמוד התווך של מערכת המזון בימי שגרה ואף יותר במצבי חירום. המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר פגעה בכלל החקלאות הישראלית, ובצפון ובעוטף בפרט - אובדן כוח האדם וחוסר היכולת לעבד את האדמה ולקטוף בזמן את התוצרת, גרמו לנזקים כלכליים רבים לחקלאים. "בישראל יש לנו מערכת חקלאית מפותחת עם מגוון גדול של תוצרת", אומרת ביטרמן. "המדינה צריכה לתעדף את החקלאות והייצור המקומי על פני ייבוא מוצרים שאנחנו מגדלים כאן".
לדבריה, על מקבלי ההחלטות לדאוג לתעדוף נכון ושימור היכולות של החקלאות הישראלית באמצעות חיזוק החקלאים שרוצים לעסוק במקצוע הזה, מכירת התוצרת שלהם ולא פחות חשוב – לדאוג שהמערכת תהיה יעילה על ידי הפחתת התוצרת החקלאית שנזרקת.
על חוסן ושאר ירקות
מלבד חיזוק החקלאות המקומית, גם לצמצום אובדן מזון יש תפקיד חשוב בבניית חוסן תזונתי בעיתות משבר. "אנחנו משליכים שליש מהאוכל שאנחנו מייצרים, גם במקטע החקלאי וגם במקטע היצרני במפעלי המזון השונים", אומרת ביטרמן. לדבריה, במקום לייצר יותר אוכל או לחפש פתרונות חדשניים לחיזוק הביטחון התזונתי, התשובה הפשוטה היא ניהול נכון של משאבים. "הפחתת בזבוז המזון בשלב היצרני תעודד שימוש מושכל ומירבי במה שכבר קיים, וזה מה שיוביל לייעול וחיזוק מערכת המזון".
בנוסף, לפי ביטרמן חיסכון השליש המבוזבז יהפוך את מערכת המזון לחסינה יותר. "בהיבט הסביבתי אנחנו מבזבזים פחות משאבים כמו קרקע, אנרגיה, מים ודלקים לשינוע שהם מאוד מזהמים ועולים לנו הרבה מאוד כסף", היא אומרת. "מבחינה חברתית כמות המשאבים הנדרשת להצלת אוכל אבוד והעברתו לאוכלוסיות נזקקות היא עצומה - במקום אפשר לצמצם את בזבוז המזון, ואת המיליארדים שחסכנו להשקיע בתוכניות הזנה שיעזרו לגשר על הפערים החברתיים".
יתרה מכך, לדבריה ברמה הלאומית החיסכון הכלכלי הוא כפול - במקום לגדל עוד מזון ולבזבז את המשאבים הכרוכים בכך, אפשר לחסוך את העלויות בצמצום המזון האבוד. "בהיבט התזונתי הסתמכות על מזון מקומי ותוצרת טרייה חשובים מבחינת תזונתית מכיוון שאנחנו מתעדפים מזון בריא", היא אומרת.
המסע שעובר התות
ביטרמן מסבירה שגם למשקי הבית הפרטיים יש פוטנציאל לחסוך הרבה מאוד כסף אם ישתמשו רק במה שהם צריכים. לדבריה, רבע מסל המזון שהישראלי הממוצע רוכש בסופר נזרק לפח. עכשיו תחשבו על הסכום של קניית המזון החודשית ותורידו ממנו רבע – זה לא רק האוכל שלכם שנזרק, אלא גם הכסף. בנוסף, למי שיצא להתנדב בחקלאות בעקבות המלחמה זכורה העבודה המפרכת, כך שכל ירק או פרי שנקטף עבר מסע לפני שהוא הגיע אלינו הצרכנים, והמעט שאנחנו יכולים לעשות הוא לא למהר להשליך לפח את המזון הזה.
כיצד אנחנו עוד יכולים לעזור? כשיש אפשרות לתעדף קנייה של תוצרת מקומית; לבחור דווקא בירקות ובפירות שנראים מוזרים או פחות יפים; לקנות רק את הכמות שאנחנו צריכים, ולעשות שימוש יצירתי במזונות שנמצאים אצלנו במקרר - כך שתותים רכים יכולים להפוך לריבה מצוינת ועגבניה "עייפה" תתעורר לחיים בתוך שקשוקה.
לדברי ביטרמן, יש לא מעט צעדים אסטרטגיים שהמדינה יכולה לאמץ שיסייעו להפחית את בזבוז המזון בשלב הייצור: למשל, תעדוף חקלאות מקומית על פני ייבוא, סימון התוצרת המקומית, ופיתוח תוכנית סיוע לחקלאים שתעזור להם למכור ישירות לצרכן ללא מתווכים. גם למשק יש תפקיד חשוב בהפחתת בזבוז המזון בשלב המכירה והצריכה, והוא יכול להציע אפשרויות שונות שיעזרו למשווקים ולצרכנים להתייעל: למשל, איסור על זריקת אוכל שחלקו עדיין ראוי למאכל, תמחור דינמי של מוצרים - כלומר לקראת פקיעת התוקף להוזיל את מחיריהם, דבר שגם יעזור להוריד את יוקר המחיה האישי של הצרכנים, ותמרוץ החקלאים שלא להשאיר תוצרת בשדות באמצעות מכירה גם של התוצרת שנראית פחות יפה.
אם כך, הדרך אל ביטחון תזונתי מתחילה בהתמקדות במה שכבר יש לנו - חקלאות מפותחת, מזון מקומי טרי ותוצרת מגוונת ועשירה. הפחתת בזבוז המזון בשלבי הייצור והצריכה תועיל רבות למשק הישראלי ותעזור לשמור על יציבות תזונתית, בשגרה בכלל ובעיתות משבר בפרט. "שימור משאבים ושימוש מושכל בהם יועילו לחוסן מערכות המזון שמהוות גורם אקוטי בשמירה על עצמאות כלכלית, חברתית ותזונתית", מסכמת ביטרמן.
ממשרד האוצר לא התקבלה תגובה.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
