לאייזק ניוטון היתה תפיסה מיוחדת במינה של הזמן. הוא ראה אותו כמעין שעון מטוטלת קוסמי עתיק, כזה שמרחף לו בעליצות משוחררת מעל לכל שאר הטבע. והוא האמין שהזמן מתקדם בקצב אחיד וקבוע מן העבר אל העתיד. "זמן מוחלט, אמיתי כשלעצמו ומעצם טבעו, זורם בהתמדה נינוחה בלי קשר לשום דבר חיצוני", הכריז ניוטון בתחילת ספרו "פרינקיפיה מתמטיקה".
עבור אלה הלכודים בשטף הזמן של חיי היומיום, זה נשמע קשקוש חסר־שחר. הזמן לא נתפס בעינינו כנישא מעל ומחוץ למציאות, כמתמטי בלבד; להפך: עבורנו הוא דבר אינטימי וסוּבּייקטיבי. גם אין הוא מתקדם בקצב קבוע, אפוף הוד והדר. אנחנו יודעים שלזמן יש קצבים שונים. בהכנות לקראת החגים למשל, הזמן ממש עף. ואז, כאשר החגים מאחורינו, הוא מאט את מהלכו לזחילה מדכדכת. יתר על כן, הזמן נע עבור חלק מאיתנו מהר יותר מאשר עבור אחרים. אנשים זקנים נדחפים קדימה אל העתיד במהירות אכזרית. כפי שאמרה פעם האמנית פְראן ליבוביץ, כאשר האדם הוא בוגר, חג המולד נראה כאילו הוא מגיע מדי חמש דקות. לילדים קטנים, לעומת זאת, הזמן עובר באיטיות רבה. בשל החידושים הבלתי נגמרים בחווייתו של הילד הקטן, קיץ אחד יכול להימשך נצח. יש המעריכים כי בגיל שמונה, בתחושתו הסוּבּייקטיבית אדם חי שני שליש מחייו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
חוקרים שניסו למדוד את התחושה הסוּבּייקטיבית של זרימת הזמן ביקשו מאנשים בקבוצות גיל שונות לומר מתי לתחושתם עבר משך זמן מסוים. אנשים בשנות העשרים המוקדמות נטו לדייק במידה רבה כשנשאלו מתי חלפו שלוש דקות, ובדרך כלל שגו בשלוש שניות לכל היותר. אנשים בשנות השישים לחייהם, לעומתם, טעו בהערכה בארבעים שניות; במילים אחרות, זמן של שלוש דקות וארבעים שניות נתפס אצלם כשלוש דקות בלבד. אצל קשישים, השעון הפנימי מתקתק לאט יותר, לכן שעונים ממשיים מתקתקים מהר מדי בעיניהם. לדבר הזה עשויים להיות יתרונות: בקונצרט של ג'ון קֵייג', הזקנים הם אלה שחשים תחושת רווחה מהעובדה שהיצירה ''33'4" מסתיימת מהר כל־כך (4 דקות ו-33 שניות היא יצירה של ג'ון קֵייג' שבה הפסנתרן יושב אל הפסנתר ולא מנגן במשך פרק הזמן הזה).
נהר הזמן עובר דרך אשדות גועשים וקטעי זרימה רגועים יותר, אבל בדבר אחד אפשר להיות בטוחים: הוא נושא את כולנו בזרימתו, אם נרצה או לא נרצה. אנחנו נישאים בו אל עבר מותנו בלי אפשרות להתנגד, ללא דרך חזרה, בקצב חסר פשרות של שנייה אחת מדי שנייה. בעוד העבר חומק־גולש לו לאחור וחדל להתקיים, העתיד, שהיה לא־ידוע ומסתורי, נעשה לנגד עינינו למציאות בנאלית ככל שהוא נסוג בפני העכשיו הממהר־לנֶצח.
אבל התחושה הזאת של זרימה אינה אלא אשליה מפלצתית - כך אומרת הפיזיקה בת־זמננו. וניוטון היה קורבן של האשליה הזאת בדיוק כמו כל אחד מאיתנו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אלברט איינשטיין הוא שהתחיל את המהפכה ביחס לאופן שבו אנחנו מבינים את הזמן. בשנת 1905 הוא הראה שהזמן, כפי שהובן על־ידי פיזיקאים ואנשים רגילים, הוא פיקציה. איינשטיין הוכיח כי השאלה אם צופה קובע ששני מאורעות המתרחשים במקומות שונים מתרחשים "באותו זמן", תלויה במצב התנועה שלו. נניח, למשל, שג'ונס הולך לאורך השדרה החמישית בניו יורק לכיוון צפון, וסְמית הולך בשדרה דרומה. התנועה היחסית שלהם מולידה פער של כמה ימים בין הקביעוֹת שלהם שמשהו קורה "עכשיו" בערפילית אַנְדְרוֹמֶדָה, ברגע שהם חולפים איש על פני רעהו על המדרכה. עבור סמית, צי ספינות החלל שיצא לדרך להשמיד את החיים על כדור הארץ כבר נמצא בדרכו; עבור ג'ונס, מועצת העריצים של אַנְדְרוֹמֶדָה עדיין לא החליטה אם לשלוח את הספינות.
איינשטיין הראה שאין "עכשיו" אוניברסלי. השאלה אם שני מאורעות הם סימוּלטניים, מוכרעת ביחס לצופה. ומרגע שהסימוּלטניוּת נזרקה לפח, עצם החלוקה של רגעים ל"עבר", "הווה" ו"עתיד" נעשית חסרת משמעות. מאורעות שצופה אחד קבע כי התרחשו בעבר, עדיין עשויים להימצא בעתיד של צופה אחר; לכן העבר וההווה חייבים להיות מוגדרים, "ממשיים" באותה מידה. במקום ההווה החומק ביעף, אנחנו נותרים עם "נוף־זמן" קפוא כביר ממדים - מעין "גוש־יקום" בן ארבעה ממדים. הנה, כאן אתם נולדים; שם, אתם חוגגים את מפנה שנת האלף; ושם, שם, במרחק אתם כבר מתים זמן־מה. שום דבר לא "זורם" ממאורע אחד לאחר. או בניסוחו הבלתי נשכח של המתמטיקאי הרמן וֵייל (Weyl), "העולם האוֹבּייקטיבי פשוט ישנו (is); הוא אינו קורה (does not happen)".
באמצעות תורת היחסות שלו, איינשטיין סיפק צידוק מדעי להשקפה פילוסופית על אודות הזמן שמחזירה אותנו אל שפינוזה, אוגוסטינוס הקדוש, ואפילו פַּרמֶנידֵס - כזו שקיבלה את הכינוי "נצחיוּתיוּת" (eternalism). לפי ההשקפה הזאת, הזמן שייך לממלכת המַרְאיוֹת (appearances), לא למציאוּת. הדרך האוֹבּייקטיבית היחידה לראות את היקום היא כפי שאלוהים רואה אותו: sub specie aeternitatis (מנקודת המבט של הנצח).
במרוצת העשורים שחלפו מאז מותו של איינשטיין, הפיזיקה חוללה מהפכים קיצוניים עוד יותר בדרך שבה אנחנו מבינים את הזמן בחיי היומיום שלנו. נוף־הזמן הקפוא של תורת היחסות התגלה כרצוף חורים גדולים: חורים שחורים. זאת משום שכוח הכבידה "מעַוות" את הזמן. ככל ששׂדה הכבידה חזק יותר, כך מחוג השעון זוחל לאט יותר. אם אתם גרים בדירה בקומת קרקע, תזדקנו טיפ־טיפה לאט יותר מהשכן שלכם בדירת הגג. האפקט יורגש בצורה ברורה הרבה יותר אם תישָאבו אל תוך חור שחור, שם עיווּת הזמן על־ידי הכבידה הוא אינסופי. חורים שחורים הם שערים לכניסה אל קץ הזמן, פשוטו כמשמעו: אל "שום־זמן" (על משקל "שום־מקום").
אם הזמן מתנהג בעורמה סביב חורים שחורים, הרי הוא עשוי להיעלם כליל כשמדובר בקנה המידה הזעיר ביותר, שבו המארג מרחב־זמן מתמוסס והופך ל"קצף קוונטי" שבתוכו אין למאורעות סדר זמנים מוגדר כלשהו. ענייני זמן נעשים עוד יותר מוזרים אם אנחנו מתבוננים לאחור, לעֵבר המפץ הגדול, השבר אדיר־הממדים שמתוכו נולד היקום שלנו - ולא רק היקום אלא מְכל המרחב־זמן שבו הוא נתון. כולנו רוצים לשאול: מה לעזאזל קרה שם בדיוק לפני המפץ הגדול? אבל זו שאלה חסרת משמעות. כך לפחות אומר לנו סטיבן הוקינג בספרו "קיצור תולדות הזמן". באמצעות מה שהוא מכנה "זמן מדומיין" - רעיון שידוע כי גם עמיתיו הפיזיקאים תוהים עליו - הוקינג מסביר כי השאלה מה היה לפני המפץ הגדול היא מטופשת כמו השאלה מה נמצא מצפון לקוטב הצפוני. התשובה היא, כמובן, שום דבר.
האם יש עתיד לזמן? כן, אבל אורך העתיד שלו תלוי בשאלה מה יעלה בגורלו של היקום בסופו של דבר. האפשרויות מתמַצוֹת בבחירה נוסח המשורר רוברט פְרוֹסְט: אש או קרח? מאז לידתו במפץ הגדול לפני כ-13.82 מיליארד שנים, היקום מתרחב ללא הרף. אם ההתרחבות הזאת תימשך לנצח, היקום יסתיים בקיפאון, לפחות במובן מֶטאפוֹרי. הכוכבים יכְבּוּ; חורים שחורים יתאיידו; האטומים ומרכיביהם התת־אטומיים ידעכו. בעתיד הרחוק־ללא־גבול, החלקיקים הנותרים (בעיקר פוֹטוֹנים ונֵייטְרינוֹ) יתפשטו אל תוך הרִיק, ויהיו מרוחקים כל־כך אלה מאלה שלא יתקיימו ביניהם שום אינטראקציות. המרחב יישאר ריק, למַעֵט רמז קלוש ביותר ל"אנרגיית ריק". ובכל זאת, בעתיד הזה של כמעט־לא־כלום, הזמן ימשיך במהלכו; מאורעות אקראיים ימשיכו להתרחש; דברים "יתנודדו" אל עבר קיום הודות לנפלאוֹת אי־הוודאוּת הקוונטית, רק כדי לשוב ולהיעלם בריק. רוב הדברים בני־החלוף האלה יהיו חלקיקים יחידים, כמו אלקטרוֹנים ופּרוֹטוֹנים. אבל לפעמים, בחלוף פרק זמן כלשהו - פרק ארוך מאוד - מבנים מורכבים יותר יהבהבו ויתממשו לפתע: נניח, מוח של אדם.
לאמיתו של דבר, פיזיקת הקוונטים יכולה לאפשר ברבות הימים את קיומם של מספר אינסופי של מוחות אדם כאלה, משוללי גוף, מצוידים במאגרי זיכרונות (מדומים), שיופיעו וייעלמו להם. בספרות המחקר המדעי הישויות העצובות בנות־החלוף האלה נקראות מוחות בּוֹלְצְמַן (על שם לודוויג בּוֹלצמן, מחלוצי התֶרְמוֹדינמיקה המודרנית). בעתיד המרוחק, מוח בּוֹלצמן אחד כזה עשוי להיות זהה למוח שלך כפי שהוא בנוי ברגע זה. כך, בעידן עתידי מרוחק במידה בלתי נתפסת, מצב התודעה הנוכחי שלך ייווצר מחדש מתוך הריק, רק כדי להתפוגג כעבור חלקיק שנייה - מן הסתם לא תחיית מתים מן הסוג שאת או אתה מצפים לה.
5 צפייה בגלריה
כשם שהמפץ הגדול הוליד את קיומו של הזמן, כך הדחיסה הגדולה תביא אותו אל סופו
(תמונה: shutterstock)
כל זה עשוי להיות נכון (כך אומרת הפיזיקה בת־זמננו), בתנאי שהיקום ימשיך להתפשט לנצח, ילך וייעשה ריק, חשוך וקר יותר; זהו תרחיש שאפשר לקרוא לו הקור הגדול. אבל יש גורל אפשרי נוסף ליקום. עם חלוף הזמן, בנקודת זמן כלשהי בעתיד המרוחק־עד־מאוד, ההתפשטות שמתרחשת עתה ביקום עשויה להיעצר - אולי עקב השפעת הכבידה, אולי על־ידי כוח כלשהו שאינו ידוע לנו לפי שעה. וכאשר זה יקרה, כל מאות מיליארדי הערפיליות יתחילו ליפול אל תוך עצמן ובסופו של דבר יתמזגו בקריסה אדירה פנימה, מלוּוָה בלהבות אימים משמידות־כל: זאת תהיה "הדחיסה הגדולה" (the big crunch). כשם שהמפץ הגדול הוליד את קיומו של הזמן, כך הדחיסה הגדולה תביא אותו אל סופו. אבל האם היא תעשה זאת? כמה אוֹפּטימיסטים קוסמיים טענו כי ברגעים האחרונים לפני דחיסה גדולה כזאת עשויות להשתחרר כמויות אינסופיות של אנרגיה. האנרגיה הזאת, אומרים האוֹפּטימיסטים, יכולה להירתם על־ידי הצאצאים שלנו בעתיד הכה־רחוק כדי לתדלק כמות אינסופית של חישוּביוּת שתניב מספר אינסופי של מחשבות. מאחר שהמחשבות האלה יופיעו במהירות הולכת וגוברת, הזמן הסוּבּייקטיבי ייראה כנמשך לנצח, גם אם הזמן האוֹבּייקטיבי ילך ויתקרב אל סופו. שביב השנייה האחרון לפני הדחיסה הגדולה ייראה אז כמו הקיץ הבלתי־נגמר בעיני הילד: נצח לכל דבר.
ברור למדי שטבעו של הזיכרון קשור איכשהו לתחושה שאנחנו נעים בזמן. העבר והעתיד אולי ממשיים באותה מידה, אבל - מטעמים הקשורים במפתיע לחוק השני של התֶרְמוֹדינמיקה - אנחנו לא מסוגלים "לזכור" מאורעות בעתיד, אלא רק כאלה שקרו בעבר. זיכרונות מצטברים רק בכיוון אחד בזמן, ולא בכיוון האחר. העובדה הזאת מסבירה כנראה את חץ הזמן הפסיכולוגי
נצח וירטואלי, שערים ל"שום־זמן", אי־הממשות של הזמן... האם בין כל הרעיונות ההזויים האלה יש משהו שנוגע לנו בַּמקום שאנחנו חיים בו, בעולם החיים שלנו? התשובה היא: סביר שלא. כמו איינשטיין עצמו, אנחנו שבויים עקשניים באשליות הזמן שלנו. איננו יכולים שלא לחוש כי אנחנו עבדים של חלק אחד מנוף־הזמן (העבר) ובני־ערובה לחלק אחר שלו (העתיד). ואיננו יכולים להימנע מן התחושה כי זמננו הולך ואוזל, פשוטו כמשמעו. ארתור אֶדינגטוֹן (Eddington), אחד הפיזיקאים הראשונים שעמד על משמעותה של תורת היחסות של איינשטיין, הצהיר כי התחושה האינטואיטיבית שלנו ביחס למַעבר הזמן חזקה כל־כך, שחייבת להיות תאימוּת בינה לבין משהו בעולם האוֹבּייקטיבי. אם היא מעֵבר להישג ידו של המדע, אז אפשר להגיד: טוב, יש לו בעיה, למדע.
דבר אחד שהמדע דווקא מסוגל לומר לנו משהו על אודותיו זו הפסיכולוגיה של מַעבר הזמן. העכשיו המודע שלנו - מה שהפילוסוף־פסיכולוג ויליאם ג'יימס כינה "ההוֹוה־לכאורה" - הוא בעצם מירווח של שלוש שניות בערך. זה טווח הזמן שבמהלכו המוח שלנו מצרף נתוני חושים שמגיעים אליו לכלל חוויה מלוכדת אחת. נוסף לכך, ברור למדי שטבעו של הזיכרון קשור איכשהו לתחושה שאנחנו נעים בזמן. העבר והעתיד אולי ממשיים באותה מידה, אבל - מטעמים הקשורים במפתיע לחוק השני של התֶרְמוֹדינמיקה - אנחנו לא מסוגלים "לזכור" מאורעות בעתיד, אלא רק כאלה שקרו בעבר. זיכרונות מצטברים רק בכיוון אחד בזמן, ולא בכיוון האחר. העובדה הזאת מסבירה כנראה את חץ הזמן הפסיכולוגי. לרוע המזל, אין היא מסבירה למה החץ הזה נראה כאילו הוא עף.
אם כל הסיפור הזה משאיר אתכם מבולבלים לגמרי בנוגע לזמן, אתם נמצאים בחברה מכובדת ביותר. ג'ון אַרצ'יבַּלד וילֶר (Wheeler), מגדולי הפיזיקאים של המאה ה-20, בחר לצטט את המשפט הבא במאמר מדעי: "הזמן הוא דרכו של הטבע למנוע שכל הדברים יתרחשו בבת־אחת". בהערת שוליים וילר כותב שהוא מצא את הציטטה הזאת בתוך גרפיטי בשירותים של גברים בבית קפה בשם Old Pecan Street Cafe בעיר אוֹסטן, טקסס. אין מה להתפלא שהוגה חשוב כל־כך נזקק לציטוט מחדר שירותים של גברים, אם מביאים בחשבון את סגנון ההתדיינות המקובל כיום, הפתוח לכל רוח, שמתנהל בין פיזיקאים, פילוסופים, ופילוסופים של הפיזיקה, סביב טבעו של הזמן. יש מי שטוענים כי הזמן הוא רכיב בסיסי בהרכב היקום; אחרים אומרים, לא, הוא עולה מתוך מאפיינים עמוקים יותר של המציאות החומרית. יש מי שעומדים על כך שהזמן מכיל בתוכו כיווּן, כחלק בלתי־נפרד ממנו; אחרים דוחים את הטענה (סטיבן הוקינג טען פעם שהזמן יכול בסופו של דבר להפוך את הכיוון ולהתקדם לאחור, ורק מאוחר יותר גילה שהיתה טעות בחישובים שלו).
רוב הפיזיקאים והפילוסופים היום מסכימים עם איינשטיין כי מַעבר הזמן הוא אשליה; הם אֶטֶרְנָליסטים. אבל יש מיעוט - שמכנים את עצמם פְּרֶזֶנְטיסטים [מאמינים בהווה] - שחושבים כי עכשיו הוא רגע מיוחד שמתקדם באמת, כמו אור קטן שנע לאורך ציר ההיסטוריה; זה יהיה נכון, הם אומרים, גם אם לא קיימים ביקום צופים כמונו.
אם יש פסוק אחד על אודות הזמן שכל ההוגים המחזיקים בחשיבה מדעית יכולים להסכים עליו, זה כנראה חידוד המיוחס למוזיקאי הקְטוֹר בֶּרליוֹז, הלא־מדען בעליל, שהתבדח כי "הזמן הוא מורה גדול, אבל לרוע המזל הוא הורג את כל התלמידים שלו".
