קביעת מועדים וזמנים בעידן העתיק הייתה אחד הדברים המשמעותיים ביותר בחיי הקהילה, המועדים הקדומים המרכזיים היו ימי ההיפוך שבהם היום מתחיל להתקצר או להתארך וימי השוויון, שבהם אורך היום שווה לאורך הלילה. יום ההיפוך החורפי ב-21 בדצמבר סימל בתרבויות רבות יום של אור ותקווה, סוף החושך ותחילת האור. באזורים מדבריים זו גם תחילת עונת המרעה אחרי גשמי החורף הראשונים, שהצמיחו פלומה ירוקה על המדרונות ובוואדיות.
"בלי שעון, טלפון חכם או רשת חברתית המודיעה על מועד כזה או אחר היה קושי לדעת את המועד המדויק ובתרבויות רבות פותחו שיטות שונות לקביעת המועדים", אמר ליאור שוימר מרשות הטבע והגנים. בתרבויות פסטורליות (רועים) או נוודיות למחצה השתמשו לרוב באביזרים הנמצאים בשטח כגון אבנים לצורך מדידה של זווית השמש בנקודה מסוימת.
לדוגמה, ביום הקצר בשנה השמש עוברת בנקודה הנמוכה ביותר בשמיים ושוקעת בנקודת הקיצון הצפון מערבית. נקודות מדידה אלו הפכו לעיתים לאזורים מקודשים והאנשים שידעו להקים את מתקני המדידה בעזרת אבנים ומצבות הפכו לכוהנים ואנשי דת. בארץ ידועים מתקנים שנקשרו על ידי חוקרים לימי ההיפוך והשוויון. במחקר החדש, שוימר גילה כי בעומק הנגב מצויים מספר מתקנים כאלו המשלבים חרותות סלע דמויות עין/שמש במיקומים מיוחדים לקביעת ימי ההיפוך. כך, לדוגמה, ישנם שעוני קביעת המועדים בחרותות הסלע של הר הנגב.
"קביעת מועדים מקודשים בעלי זיקה לעונות השנה היא אחד מעמודי התווך של חיי הקהילה בעידן העתיק", אומר שוימר. "בהר הנגב ישנן חרותות סלע דמויות עין או שמש אשר מוקמו כך שיהיו חלק מקביעת ימי ההיפוך החורפיים (21 בדצמבר)". את המחקר בנושא החל בכלל על ציורי הסלע בהר הנגב. "זה התפתח לתואר שני ואחר כך לדוקטורט במסגרת אוניברסיטת בן גוריון".
בהר כרכום יש חרותת בצורת עין שהוזכרה בפרסומים רבים בהקשרים אחרים בעבר. בצמוד לסלע שעליו החרותת יש סלע מחודד המטיל צל על גביה. בבדיקה בחרותות בצורת עין אחרות בנגב, ישנן תופעות דומות. "זה אינו צל מקרי ונראה כי מיקום החרותת נקבע כך שרק ביום הקצר בשנה האבן תטיל צל מחודד המצביע ללב העין (או השמש) לאחר מועד זה הצל נע דרומה ובכל יום מתרחק מהעין, עד שכחודש לאחר מכן בסוף ינואר הוא נעלם וחוזר שוב בנובמבר ומתחיל להתחדד ולהתכוון עד ליום הקצר בו הוא מצביע בדיוק על העין וחוזר חלילה", הוא הסביר.
"עם התארכות הצל לקראת השקיעה הוא משיק לחרותת העין במשך זמן רב אך איננו נכנס אליה כך שבנקודת הקיצון ביום הקצר בשנה הצל נוגע בשוליים אך איננו מכסה את החרותת לעולם, ובאופן סימבולי היא תמיד באור השמש", הוסיף שוימר. "ברמת ברנע סמוך לגבול עם מצרים ישנה חרותת דומה אך כאן קרני השמש בשקיעה של היום הקצר בשנה עוברות בין שני קרני סלע ונוגעות במרכז החרותת".
הסנה הבוער בהר כרכום, ביום הקצר בשנה
(צילום : ד''ר חיים ברגר)
מה הגיל של החרותות? "קשה לומר", אומר שוימר. "הן שייכות כנראה לתקופה הרומית או הביזנטית. הן בנות 2,000 או 3,000 שנה לכל היותר. יש לנו כיום אפשרות לתארך את זה בשיטות מדעיות אבל טרם עשינו זאת".
מגוון האפשריות לאינטראקציה בין צל שמש וחרותת עין או שמש ביום ההיפוך החורפי מצביע על שימוש נרחב של אנשי המדבר באלמנטים הטבעיים לקביעת מועדי השנה המקודשים להם. תופעות דומות מתוארות בתרבויות עתיקות אשר השתמשו בחרותות סלע להבעה ולהעברת מידע, אחד המפורסמים שבהם הוא פגיון השמש (sun dagger) בצאקו קניון בניו מקסיקו.
