סרבן נעליים: ג'קי סימון הולך יחף לכל מקום (צילום: ירון שרון)
מהרגע שתינוק עושה את הצעדים הראשונים שלו, הוא לומד להכיר את זוג החברים שילוו אותו לכל החיים - הנעליים. לכל אדם באשר הוא אדם יש לפחות זוג אחד (אם לא עשרות) והוא נועל נעליים בכל פעם שהוא יוצא מהבית. זו לא חובה, זו נורמה חברתית, חוק לא כתוב של האנושות שנועד להגן על כפות הרגליים שלנו מפני הסכנות שבדרך. אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל, כמו למשל ג׳קי סימון שכבר שנתיים הולך ללא נעליים - פרט למקום אחד.
אתם בטח מדמיינים שמדובר בהיפי או סטלן, אבל ג׳קי סימון לא עונה על ההגדרות האלו. הוא בן 56, נשוי פלוס 3, עובד סוציאלי בעיריית ירושלים (שבין היתר מטפל בנרקומנים ומכורים לסמים), והוא גם אוהב ללכת יחף, לכל מקום אפשרי. ״אני הולך יחף לדואר, אני הולך יחף לקניון, אני הולך יחף לסופר, למסעדות, אפילו לחתונות הלכתי יחף", הוא מספר. סימון הולך יחף כמעט לכל מקום - פרט למקום העבודה שלו, שלשם הוא נדרש לבוא עם נעליים, ולכן הוא הולך יחף עד העבודה, נועל נעליים שמחכות לו במשרד, וכשהוא מסיים לעבוד הוא חולץ אותן, והולך יחף הביתה.
מאז ותמיד ג׳קי אהב ללכת יחף, אבל זה הסתכם בעיקר בלטייל יחף עם הכלב ולא מעבר לכך. היחפנות האבסולוטית התחילה לפני קצת יותר משנתיים, בתקופת הקורונה, כשלא הייתה קבלת קהל במקום עבודתו. "הייתה תקופה שהגענו לעבודה ולא קיבלנו קהל, אז אמרתי לעצמי הנה הזדמנות להגיע לעבודה יחף ואף אחד לא יגיד לי כלום". והוא צדק - בהתחלה זה באמת עבר בשקט, אבל לא להרבה זמן. "כשהתחילו לקבל קהל התבקשתי לבוא לעבודה עם נעליים. היו כאלה שפנו למנהלת ואמרו שנראה להם שזה לא מתאים שעובד סוציאלי יגיע יחף לעבודה, כי יש איזה קוד לבוש מסוים, בדיוק כמו שאני לא בא לעבודה עם גופיה".
ולא רק לעבודה הוא צריך נעליים. תמיד יש לו ברכב או בתיק, ״נעלי חירום״ שהוא לוקח כגיבוי לכל מקום חדש שאליו הוא מגיע, מחשש שלא יקבלו את יחפנותו.
וג׳קי לא הולך יחף לבדו. כדי למצוא אנשים בעלי תחביב דומה, הוא פתח קבוצת פייסבוק, שנקראת "יחפים בישראל". לקבוצה הצטרפו עד היום 160 אנשים. "כל אחד מצלם את עצמו הולך יחף או משתף התמודדות שלו עם מקומות שמנעו ממנו ללכת יחף. למשל, מישהי בקבוצה שיתפה שלא איפשרו לה להכנס לרכבת יחפה", סיפר סימון.
אז מה כל כך רע בנעליים? סימון הסביר: "מה שאני לא אוהב בנעליים זה שהרגל מיוזעת, אפילו עם סנדלים כף הרגל לא מאווררת מספיק מבחינתי. התחושה של האוויר מעל כף הרגל והתחושה של הקרקע בכף הרגל היא נעימה. ללכת יחף נותן לי תחושה של קרקוע, זה מחבר אותי לקרקע, לא משנה אם זה קרקע אדמתית או אפילו קרקע מרוצפת בתוך קניון, החיבור לרצפה נותן לי תחושה של חיבור לסביבה שלי".
הוא גם לקח לו זמן להכריז על עצמו כאדם שהולך ללא נעליים: "בהתחלה לכל מקום חדש שהלכתי אליו די חששתי שלא יתנו לי להיכנס. היה חשש איך יגיבו אנשים, איך יגיבו עמיתים לעבודה או סתם אנשים ברחוב".
ואיך התגובות? סימון אומר שהן לא אחידות: "יש כאלה שבכלל לא שמים לב, כי הרוב לא הולכים עם הראש ברצפה, ויש כאלה שיכולים להיות בעין ביקורתית וזה יראה להם מוזר. לפעמים זורקים דברים באוויר: פעם אחת ילדה אמרה ״אמא אמא הוא ערום מנעליים״. הלכתי לפני שבוע לחתונה, מישהו צעק לי 'פה זה לא הודו', או מישהו אחר אמר 'אתה רוצה שאני אקנה לך נעליים? אתה צריך כסף?', שזו סתם אמירה מעצבנת".
סימון הוסיף בעניין זה: "אני מבין שיש אנשים שמרימים גבה כי זה לא לפי הנורמה, כי רוב האנשים לא הולכים יחפים. כמו שהבן שלי אמר שאני היפי, אז בסדר - לא נורא - שיחשבו שאני היפי. דווקא היפי זה מגניב".
הוא גילה כי כמה מהקרובים אליו קיבלו קשה את העובדה שהוא הולך ללא נעליים. "לאמא שלי ולאח שלי הייתה בעיה עם זה. היה להם ממש ממש קשה לקבל את זה", מספר סימון. "אמא שלי הייתה מאושפזת בבית חולים איזו תקופה, וכשהיא חזרה להכרה היא די עיקמה את הפרצוף, 'מה אתה בא יחף? אתה עושה לי בושות'. אשתי מקבלת את זה כי היא רגילה שאני אוהב ללכת יחף. עד היום היא מנסה לפני שאנחנו הולכים לסופר או כשאנחנו הולכים לתיאטרון, לבקש ממני לנעול נעליים. כשהלכנו לתיאטרון פעם אחת כן הסכמתי להתחשב בה ונעלתי נעליים".
מהצד של אשתו ורד זה נשמע קצת פחות מפויס. "מתרגלים. זה קצת מביך. לפעמים אני תופסת מרחק שלא יזהו אותי איתו. המשפט שאני כל הזמן אומרת לו: 'זהו, אתה בטוח שזה הולך להיות זה עד סוף החיים ככה? והוא עונה: כן. עוד לא התרגלת?'"
זה עלול להיות מסוכן ללכת יחף ברחוב, כיוון שצריך להתחמק מזכוכיות, קיא, צואת כלבים, מסטיקים ו"מוקשים אחרים". סימון מודע היטב לסכנות: "צריך טיפה להיות יותר מודע לאן אתה הולך. כן, יש סכנות כשהולכים יחפים ברחוב, אני מודע לזה שאני יכול להידקר על ידי זכוכית, אני לוקח בחשבון שלפעמים יהיו תקריות וזה חלק מההנאה. פעם אחת נדקרתי מזכוכית, בדרך כלל אני מצליח להוציא את זה בקלות ופעם אחת זה קצת נכנס יותר עמוק והיה קשה להוציא והיו לי כאבים. אבל זה חלק מהתאונות עבודה".
בעניין הדברים הלא נעימים שהוא דרך עליהם, סימון הוסיף: "דרכתי על בוץ, אבל מבחינתי זה לא מגעיל, להיפך, זה כיף. אני מחפש בוץ כדי ללכת עליו. ללכת בשוק זה יחסית יותר מלוכלך כי יש את הנוזלים של הירקות, אבל זה גם לא מפריע, זה כיף לי להרגיש את הרצפה".
לגבי הלכלוך, אמר סימון: "זה קצת מלכלך את הרגל, אבל זה לא נורא כי אנחנו לא אוכלים עם הרגליים. אני לא שוטף רגליים כשאני חוזר הביתה. רק בערב כשאני מתקלח, ואז יורד כל הלכלוך".
ומה קורה כשמזג האוויר לוהט או גשום? סימון לא מתרגש: "אני חושב שכבר פיתחתי בכף הרגל מספיק עור מת והעור מתעבה, ואפילו בצהריים אני יכול לדרוך על האספלט יחף וזה לא יפריע לי, זה אפילו יהיה לי נעים. לא קרה שהיה חם לי מדי, לא בחול ולא באספלט. ירד שלג בשנה שעברה ובאמת חששתי, אמרתי בוא נבדוק, אולי אני לא אוכל לעמוד בקור, והתחלתי ללכת יחף. ירדתי עם הכלב לסיבוב של 20 דקות, וראיתי שהרגל מתרגלת לזה. מרגישים את הקור, אבל איכשהו הרגל קצת מתכווצת וזה לא כאב בלתי נסבל".
סימון, שמצהיר כי חייבים לגזור ציפורים, כיוון שאחרת "זו פאדיחה", סיפר על החלום שלו: "שיקבלו את זה יותר בקלות בכל מקום, ברמה כזאת שאני לא אצטרך לעשות חישובים לאף אחד ולהיות כל הזמן יחף. הייתי רוצה שזה יהיה יותר מגמתי, כי ברגע שזה יותר לגיטימי, אז זה פחות נתפס כמשונה. מבחינתי שלא יהיו נעליים בבית ולא גרביים".
