בשיתוף קרן קימת לישראל
שריפות ביערות קק"ל
(צילום: ירון שרון, עריכה: עמית ברקוביץ)
כשמורן פרייבך מקיבוץ נחל עוז גילה שאש פושטת בשדה החמניות שלו, הוא היה בטוח שעולמו חרב עליו. "לא הייתי בקיבוץ, והודיעו לי בטלפון שפרצה שריפה בשדות", הוא משחזר, "אנחנו חיים רק על חקלאות, וחששתי שאחרי כל ההוצאות וההשקעה אני לא אביא הביתה את התמורה, מה שייצור לי בעיה כלכלית איומה".
גם אייל ריין, רכז הביטחון של קיבוץ עלומים, קיבל באותם רגעים הודעה שאש התלקחה בין שדה החמניות של קיבוץ נחל עוז למטע החוחובה של עלומים. "רצתי לטרקטורון, דיווחתי לצוות שלנו מה קרה, ביקשתי שמי שיכול – שיבוא, אבל כשהגעתי למקום כבר ראיתי שם כבאית עם צוות של קק"ל. הם בלמו את האש, לאט לאט זרמו עוד ועוד כוחות, והצלחנו למנוע מהשריפה להגיע ליער בארי הסמוך", הוא מספר. לדבריו, זו לא הפעם הראשונה שתרחיש מסוג זה קורה: "לקק"ל יש צופה ביער בארי, ולכן הם בדרך כלל הראשונים לאתר שריפות והראשונים לשלוח צוותי כיבוי".
חודשיים אחרי מורן פגש בשדות את לוחמי האש של קק"ל ברוכי וחאמד, ביחד עם הרבש"ץ, האנשים שעמדו מול הלהבות וביקש להודות להם: "אם לא הייתם מכבים את השריפה הזאת כל השדה היה הולך. אם אתם לא הייתם דבקים ואומרים: 'אני הולך לכבות את זה', כל זה כבר לא היה".
המלחמה בשריפות היא לא רק מאבק על הישרדותם הכלכלית של החקלאים. היא גם צעד חשוב בהגנה על בריאותנו ובמניעת נזקיו של משבר האקלים. השריפות מגדילות באופן משמעותי את כמות גזי החממה שנפלטת לאטמוספירה. התוצאה: עלייה בטמפרטורה. אותה עלייה גורמת לייבושם של עצים וצמחים, שהופכים לחומר אורגני דליק – מה שמגדיל את מספר השריפות והופך אותן לחמורות יותר. מעגל אכזרי. הנזק הבריאותי חמור: עלייה משמעותית בתחלואה במחלות נשימה (במיוחד בקרב ילדים וקשישים) במקומות שבהן אירעו שריפות, לצד זיהום רב שנתי של מקורות המים שגורם למחלות נוספות.
5 צפייה בגלריה
ארכיון. ייבוש עצים וצמחים שהופכים לחומר אורגני דליק
(צילום: עמוס לוזון ארכיון הצילומים של קק"ל)
כמו בכל העולם, גם בישראל טיפס מספר שריפות היער בעשור האחרון באופן שיטתי. אם ב־2012 נרשמו בכל הארץ 480 שריפות כאלה, ב־2022 היו כבר מעל אלף, כ־350 מהם בשטחי קק"ל. זה קורה בין היתר כי "עונת השריפות" התארכה. בעבר, החורף הישראלי הרטיב כבר בחודש אוקטובר את הקרקע ואת העצים. בשל משבר האקלים יש הרבה פחות משקעים בסתיו, ומכאן פוטנציאל השריפות ביערות גדל בטור הנדסי, שכן ליובש של הצמחייה מצטרפות – כגורם מלבה וממריץ – הרוחות המזרחיות של עונת המעבר.
רמי זרצקי הממונה על הגנת יערות מאשארכיון קק"להבשורה הטובה: בעוד שבמקומות רבים בעולם התופעה הזו יוצרת סכנה של ממש, בישראל הסכנה פחות חמורה. זאת מאחר שגושי היערות מתוכננים מראש, ממופים, מטופלים ומווסתים על ידי המערכת הייעודית של קרן קימת לישראל. והמערכת הזאת עברה תהליכים משמעותיים בעשור האחרון – בעיקר לאחר השריפה הגדולה בכרמל ב־2010.
"ההסתגלות שלנו לעולם שהולך ומתחמם התבצעה בכמה מישורים עיקריים", מסביר רמי זרצקי, ממונה על הגנת היערות מאש ברגיעה ובחירום בקק"ל, "ראשית, התאמת מדיניות הנטיעות והתכנון הבוטני באופן שימנע שריפות. שנית, בשלב השיקום שלאחר השריפה. ושלישית, בהכשרת אנשי הארגון להתמודדות עם השריפות עצמן. המישורים האלה מתלכדים למכפיל כוח משום שלא מדובר במערכות שונות: כל אנשי הכיבוי של קק"ל הם עובדי הקרן – עובדי כפיים, מדריכים, יערנים, מהנדסי ומנהלי אזורים, ועוד – שבשגרה עוסקים במשימות שונות וכשיש שריפה הם הופכים לכבאים. מדובר במאות אנשים, שכולם מכירים את השטח כמו את כף ידם, עם גאוות יחידה".
לדבריו, מה שמאפיין את מערכת הכיבוי של קק"ל זה "ציוד מיוחד והכשרה מיוחדת. 26 הכבאיות שלנו הן מאותו דגם של שירותי הכיבוי, אבל מותאמות רק לשריפות יער. ההבדל המשמעותי הוא בהכשרה. כבאי רגיל יכול ביום אחד להציל אנשים מבית בוער, לכבות מפעל תעשייה ולחלץ חתול. אנחנו עוסקים רק בשריפות יער, מומחים בזה, ועוברים כל הזמן הכשרות בתחום".
- אבל מה בעצם ההבדל?
"בשונה משריפות בבניינים, שלתוכם נכנסים הכבאים הרגילים עם ציוד מגן גדול, כבאי יער פועלים בלבוש קל יחסית, שמאפשר הזעה וחופש תנועה. אנחנו לא צריכים להציל חיי אדם אלא לתחום שטחי אש ולהציל אזור מיוער. מצד שני, זה תחום מורכב כי לפעמים הטבע משטה בנו. רוח משתנה, עובדים שמשקיעים בכיבוי פתאום לא יראו מה קורה מאחורה. תמיד יש חשש לאבד צוות ביער. אתה גם תמיד חייב לחלק נכון את המשאבים כי השמיכה קצרה. צריך לקבל החלטה מיידית במה אתה נלחם ואת מה אתה מקריב".
אלי חפוטה, מנהל אזור גליל עליון-גולןארכיון קק"להמציאות החדשה, שבה שריפות ענק הן עניין שחוזר כמעט כל שנה, הובילה למדיניות הייעור החדשה של קק"ל, שאושרה בשנת 2014. השינוי העיקרי לעומת העבר הוא השקעה עצומה בדילול, ולא רק בנטיעה. אלי חפוטה, מנהל אזור גליל־עליון–גולן בקק"ל, מסביר כי "חלק מהממשק היערני למניעת שריפות הינו ניהול מרעה בקר, כבשים ועיזים, שנועד להפחית את המסה הצמחית והעשבונית שעל פני הקרקע. כל השריפות שנגרמות מהצתה מכוונת או מרשלנות מתחילות על הקרקע ואז עולות לצמרות העצים. בעבר, כשביצענו נטיעות חדשות להקמת יער, קק"ל הייתה מגדרת את שטחי הנטיעה ומונעת מהבקר להיכנס ולרעות בשטח במשך מספר שנים. כתוצאה מכך סכנת השריפות הייתה גבוהה כיוון שלא היה גורם מווסת של השיחים והעשבים למעט ריסוס – שמזיק למערכת האקולוגית".
"בעשר שנים האחרונות, במיוחד במרחב צפון, כשקק"ל נוטעת עצים היא מציבה גידור פרטני מסביב לכל שתיל, שמספק לו הגנה", מספר חפוטה. "כך, כבר מהשנה הראשונה לנטיעה, עדרי בקר וצאן נכנסים לרעות בשטח הנטיעה. שתילי העצים מוגנים מהם, הם אוכלים את נעשבים, וסכנת השריפות לשטחי יער חדשים יורדת משמעותית. פעולת הגידור אמנם יקרה, אך משתלמת מאוד בטווח ארוך וגם מונעת קונפליקט עם הבוקרים שמעוניינים להיכנס לכל השטח על מנת לרעות".
לדבריו, "הימצאותם של עדרי בקר גם ברוב שטחי היער הוותיק במרחב הצפון מונעת שריפות משמעותיות, ובמקרים רבים גם מונעת שריפות בכלל, משום שהאש לא מתפתחת לידי שריפת יער בגלל שהאזורים בין העצים נקיים לגמרי מחומר בעירה".
זריצקי מסיים עם מסר חשוב: "בשונה ממקומות אחרים בעולם, שבהם יש התלקחות ספונטנית בגלל סערות, ברקים וכיו"ב – רובן המוחלט של שריפות היער בישראל הן תוצאה של מעשה ידי אדם: רשלנות מטיילים, רשלנות חקלאים, הצתת ערימות אשפה, עבודות המייצרות אש או גיצים כמו חיתוך וריתוך, ועוד. אנשים חייבים להיזהר כשהם ביער".
בשיתוף קרן קימת לישראל
