אם יש דבר אחד שמייצג את תקופתנו, זה הפלסטיק. אנחנו עושים בו שימוש נרחב ומוקפים בטונות של פלסטיק מכל עבר. הפלסטיק עמיד מאוד ונדרשות לו מאות שנים להתכלות. הוא מתפרק ונשחק לחתיכות זעירות, מיקרופלסטיק. אנו לא מסוגלים להבחין בהן בעין בלתי מזוינת, והן נמצאות כמעט בכל מקום.
בעלי חיים בכל גודל, מפלנקטון ועד לוויתן כחול, אוכלים פלסטיק בעל כורחם – וגם אנחנו, בני האדם. מחקרים קשרו בין בליעת פלסטיק לנזקים בריאותיים, אך מעט ידוע על ההשלכות ארוכות הטווח. מחקרים במעבדה ניסו לבדוק את הנושא, אבל חלקיקי הפלסטיק במעבדה לא דומים לאלה שבטבע, ולא נבדקה ההשפעה על חיות הבר.
2 צפייה בגלריה
בעלי חיים בכל גודל אוכלים פלסטיק בעל כורחם – וגם אנחנו. אילוסטרציה של פלסטיק המגיע לגופו של דג, ומשם לצלחת שלנו
(איור: shutterstock)
מחקר חדש ניסה להוסיף מידע בתחום הזה. חוקרים אספו פגרים של פרחונים בני כ-90 ימים של העוף הימי יסעור עב-רגל (Ardenna carneipes) באי לורד האו (Lord Howe) באוסטרליה. פִּרְחוֹן הוא עוף צעיר שמסוגל לעוף ופרח מהקן, אך עדיין תלוי בהוריו לתזונה והישרדות. החוקרים בדקו את קיבת הבלוטות של הפרחונים וחיפשו ראיות לנזק שנגרם מבליעת פלסטיק.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
לשחות נגד הזרם
מה בין יציאת מצרים למשברי הסביבה?
קדחות מדממות באפריקה: מחלות ללא גבולות
נזק מצטבר
פיסות פלסטיק חדות עלולות לפצוע או לחורר את הקיבה להיאגר בה ולשנות את הרגלי האכילה של בעל החיים עד כדי גוויעה ברעב. חלקיקים קטנטנים כמו ננו-פלסטיק, קטנים ממיקרומטר אחד, נספגים במערכת העיכול, נודדים בזרם הדם ונצברים ברקמות ואיברים. הם חוצים קרומי תאים, עוברים את מחסום הדם-מוח, ואצל יונקים אף מגיעים לשליה ומשם לעובר.
במחקר החדש החוקרים ביצעו ניתוחים לאחר המוות ומצאו רקמת צלקת בקיבת הבלוטות של הפרחונים, הקיבה הראשונה מבין השתיים שיש לעופות, כמו גם שינויים נרחבים והרס של מבנה הרקמות. את השינוי אמדו החוקרים לפי כמות החלבון קולגן. הגוף מייצר את סיבי הקולגן בתגובה לתהליך הדלקתי שגורמת הפציעה מפיסות הפלסטיק, כדי לבנות רקמת צלקת ולקדם את ההחלמה. לייפת (Fibrosis), שהיא הצטברות של רקמת צלקת, היא מחלה שמפריעה לתפקוד התקין של האיבר, וכשגורם הדלקת לא נעלם, היא עלולה להפוך כרונית.
2 צפייה בגלריה
בשנים האחרונות משקלם של הפרחונים ירד ורבים יותר מתו לפני הגיעם לבגרות. יסעור עב-רגל (Ardenna carneipes)
(צילום: shutterstock)
החוקרים מיינו, ספרו ושקלו את פיסות הפלסטיק ואת אבני החפף (Pumice) שנמצאו בקיבת הבלוטות של היסעורים. אבני החפף הן אבנים ספוגיות שהיסעורים, כמו עופות אחרים, בולעים כדי שיסייעו לגרוס את המזון. החוקרים מצאו כי ככל שנמצא יותר פלסטיק בקיבה של היסעור, משקלו של העוף היה נמוך יותר, הכנפיים שלו היו קצרות יותר, הקיבה שלו הייתה מצולקת יותר והרקמות שלו הכילו יותר קולגן. לעומת זאת, לא נמצא קשר בין כמות אבני החפף למידת ההצטלקות. החוקרים הציעו להגדיר מחלה חדשה, "פלסטיקוזיס" (Plasticosis), שהיא לייפת המתפתחת בתגובה לבליעה של פלסטיק.
מוות בטרם עת
מחקרים שעקבו אחרי מושבות הקינון של היסעורים מצאו שבשנים האחרונות משקלם של הפרחונים ירד ורבים יותר מתו לפני הגיעם לבגרות, כנראה בשל התפשטות זיהום הפלסטיק.
כשקיבה מצולקת, התפקוד שלה נפגע והיא מאבדת גמישות ונפח. עקב כך הגוף סופג פחות חלבונים וחומרי מזון אחרים, וכך הוא פגיע יותר לטפילים ולזיהומים, ועלול לפתח באנמיה. הדבר קריטי אצל פרחונים כי הם תלויים בהוריהם, ולפני שהם פורחים מהקן, ההורים מאכילים אותם רק פעם בכמה ימים. קיבה מצולקת ומוקטנת מכילה פחות מזון, וכך הם עלולים למות לפני שהוריהם ישובו מחיפוש המזון ויאכילו אותם. גם אם הם מצליחים לפרוח מהקן, מצבם עלול להיות ירוד בגלל אכילת הפלסטיק הרבה והם עלולים למות זמן קצר לאחר מכן.
בימינו החשיפה לפלסטיק היא בלתי נמנעת, ואנחנו רק מתחילים להבין את ההשלכות שלה, הן המיידיות והן ארוכות הטווח. עד 2050, כמות פסולת הפלסטיק באוקיינוסים צפויה לגדול פי ארבעה. האם עופות הבר יצליחו להתמודד עם זיהום הפלסטיק הגובר, או שיוותרו לנו רק ברווזי הגומי הצהובים באמבטיה?
קרן אור, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
