"מה?!" הזעזוע הכן בקולה של נכדתי בת השמונה היה גלוי. היינו בתחילתו של משחק זיכרון חדש בנושא "ממציאים והמצאות". עיינו ב-25 קלפים של דמויות היסטוריות שפרשתי על השולחן, כשלצד כל דמות נח הקלף התאום של ההמצאה החשובה שכל אחד מהם המציא, כולל שנת ההמצאה. ממכונת הדפוס של גוטנברג ועד הדיסק-און-קי של דב מורן, ייצוג של למעלה מ-500 שנה של התפתחות ועשייה אנושיים. כשקניתי את המשחק חשבתי שנלמד ממנו יחד לא מעט - על יכולות אנושיות, על פריצות דרך, על דבקות במטרה.
הלקח הראשון היה שיעור שונה מאוד מזה שציפיתי לו. הילדה העיפה מבט בקלפים שהנחתי לפניה והדבר הראשון ששאלה היה, "למה יש פה רק שלוש בנות?"
הופתעתי. עד אותו רגע אני עצמי לא הבחנתי בכך, אבל זה היה הדבר הראשון שתפס את עיניה.
בדקתי. היא צדקה. רק שלוש נשים.
עכשיו לכי ותסבירי לה שעד לא כל כך מזמן, ברוב המקומות בעולם בכלל לא הרשו לנשים ללמוד, ועל הכרה בהישגיהן אין כמעט טעם לדבר. נסי לספר לה שמארי קירי לא היתה מקבלת את פרס נובל הראשון שלה אלמלא בעלה ושותפה למחקר פייר התעקש על כך; שמועצת הממציאים האמריקנית לא קיבלה לשורותיה את השחקנית הדי לאמאר, למרות המצאותיה הטכנולוגיות פורצות הדרך, והציעו לה לנצל את יופייה במקום את שכלה; שג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק לא מצאו כל דופי בהחלטתם להדיר את רוזלינד פרנקלין מהתהילה שבה זכו על פיצוח מבנה ה-DNA; שעד המאה העשרים מקצועות רבים, כמו רפואה, פיזיקה ומשפט, היו סגורים לחלוטין בפני נשים; שיש מקומות בעולם בהם עדיין לא מתירים לבנות ללמוד; שגם פה בישראל אנחנו רחוקות משוויון הזדמנויות אמיתי. וכמה בלתי נתפס זה שכל כך הרבה נשים עדיין נאלצות להיאבק, לעיתים במחיר חייהן, כדי לזכות בזכויות אדם בסיסיות.
את כל זה היא עוד תגלה. הסתפקתי במשפט קצר על כך שעד לא מזמן התפיסה המקובלת הייתה שנשים צריכות לדאוג רק לטיפול בבית ובמשפחה, ורק גברים יכלו ללמוד נושאים אחרים, כמו מדעים, רפואה ומתמטיקה. המשפט הקצר הזה הוא שזעזע כל כך את נכדתי. שום הסבר לא הניח את דעתה, ועד מהרה הפלגנו בדיון מרתק על זכויות, יכולות, הגבלות וערכים חשובים אחרים. בין השאר, דיברנו על נשים שפרצו דרך כנגד כל הסיכויים, כמו המתמטיקאית חלוצת מדעי המחשב עדה לאבלייס, הביוכימאית זוכת פרס נובל עדה יונת, האימונולוגית רות ארנון ואחרות. דיברנו גם על המשמעות של להיות "פורצת דרך", על המחיר, המחויבות והדבקות שזה דורש. הבנו שיש יותר "פורצות דרך" מכפי שאנחנו מכירות.
מאבק מתמשך
אירועי 7 באוקטובר המחישו בין השאר את המחיר הנורא של יחס מזלזל ומשפיל כלפי נשים, כמו גם את היתרונות של מתן מקום שוויוני ללוחמות – שגילו גבורה ומנהיגות ניכרים מול פני האויב. למרבה הצער, הצורך של נשים להיאבק על מקומן בתחומים רבים, ובכלל זה בתחומי המדעים והמתמטיקה, הוא עדיין חלק בלתי נפרד מהמציאות. לפי דו"ח המועצה הלאומית לקידום נשים במדע מאוגוסט 2022, ככל שעולים בדרגה באקדמיה, שיעור הנשים יורד. כך יוצא שבדרגה הבכירה ביותר - פרופסור מן המניין - יש רק 19 אחוז נשים. ומתוך 90 נשיאי האוניברסיטאות שכיהנו עד היום בישראל, רק שלוש היו נשים.
המצב העגום הזה אינו נחלתה של ישראל בלבד. למשל מכל הבקשות לפטנטים שהוגשו בארצות הברית ב-2019, רק בכ-22 אחוז הייתה רשומה אישה כאחת הממציאות, ושיעורן מתוך סך הממציאים עמד על כ-13 אחוז בלבד. כל זה, למרות העובדה ששיעור הנשים המועסקות במדעים והנדסה הוא גבוה הרבה יותר. הניסיון ההיסטורי מראה שזה לא נובע מכך שנשים הן פחות חדשניות מגברים. הן פשוט לא זוכות להכרה המגיעה להן. על פי ארגון אונסק"ו, בישראל ובכל העולם, נשים הן עדיין מיעוט לא רק בתחום המדעים המדויקים ומדעי החיים, אלא גם כשמסתכלים על המכלול השלם של כל תחומי המדע והאקדמיה.
לצד כל זאת, התגובה של נכדתי העניקה לי שיעור מעורר גאווה ובעיקר תקווה. בעולם שלה, מצב של הדרה או אפליה כלשהי הוא לא ראוי, לא הגיוני ולא מקובל. היא לא תניח להדרה או אפליה להגביל אותה ולא תסכים לכל קשר אליהם. היא רק בת שמונה, והיא כבר יותר חכמה, טובה ומוסרית מהרבה אנשים בוגרים ממנה.
אני יודעת שהיא עוד תצטרך להילחם על הערכים האלה, שכיום נראים בעיניה כל כך מובנים מאליהם. היא תיאלץ לנפץ תקרות זכוכית, לפרוץ קירות בטון, לגלות יותר אומץ ונחישות מכפי שנדרש מהגברים שלצידה, להתמודד עם עלבונות ותפיסות שנמצאים שם רק בגלל היותה אישה. אבל הזעזוע ההוא ששמעתי בקולה, הוא אחד הכלים שיעמדו לרשותה.
ושאף אחד לא יעז לנסות לעמוד בדרכה.
ד"ר ליאת בן דוד, מנכ"לית מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
