הפיצוץ העז שהרעיד את אזור הרצליה ודרום השרון, בואכה תל אביב, ביום חמישי בערב, והחריד את התושבים, לא היה צריך באמת להפתיע אף אחד. כי הרי מתחת לפני האדמה של המפעל הנטוש של תעש באזור נוף ים, באחד מאזורי הביקוש היקרים והנחשקים ביותר בישראל, הקרקע מזוהמת בדלקים ובשאריות של כימיקלים שונים, וכן במצבורי חומרי נפץ הקבורים מטה.
המכתש שנוצר מהפיצוץ במתקן תעש הנטוש בהרצליה
(צילום: עידו ארז)
המפעל, שננטש לפני כ-30 שנה, הפך עם השנים לאזור טבע פראי, אבל מתחת לפני השטח יש פצצה מתקתקת, ודלקים וחומרים אחרים שגם מחלחלים אל מי התהום באזור ומזהמים אותם, בעוד שגזי קרקע - מזהמים נדיפים שמקורם בקרקע או במי תהום מזוהמים - נודדים בתת-הקרקע אל האוויר ויכולים לחדור למבנים סמוכים. אולם על אף הסכנה לציבור, המדינה, שאחראית לזיהום ושהקרקע ברשותה, לא החלה עדיין בפעולות ניקוי ושיקום, אפילו שקידמה במקום תוכנית בנייה, שנגנזה בינתיים בהחלטת בג"ץ.
מבט במפה הארצית של זיהומי קרקע, שפרסם המשרד להגנת הסביבה לפני כשנה, ובה כרגע יותר מ-2,200 אתרים, מגלה שרבות מהקרקעות במדינת ישראל הקטנה והצפופה מזוהמות ברמה זו או אחרת ובכימיקלים כאלו ואחרים. ובמקרים רבים מדובר בקרקעות בלב לבן של הערים, בסמיכות לבתי מגורים, בתי ספר וגני ילדים. יתרה מכך, באזורים רבים לא נעשו סקרי קרקע או שהסקרים ישנים ולא מעודכנים, ולכן מספר האתרים המזוהמים בישראל ללא ספק גדול הרבה יותר, ומקיף שטחים של אלפי דונמים. דרך אגב, מבט מהיר במפה מראה שהאתר שבו התרחש הפיצוץ ביום חמישי האחרון באזור הרצליה לא מופיע על המפה, כנראה בשל סודיות, אם כי הסוד הזה גלוי לכל.
כפשוטן, קרקעות מזוהמות מוגדרות ככאלו שיש בהן חומרים מזהמים מעבר לערך הסף המותר בתקנות. מקורות הזיהום רבים ומגוונים, וכך גם החומרים, שהעיקריים מבניהם הם תחנות דלק על כל תשתית הצנרת ומכלי האגירה שנמצאים מתחת לקרקע; מפעלי תעשייה גדולים, כגון בתי זיקוק ומתקני ייצור של כימיקלים או תעשיות ביטחוניות, ובתי מלאכה קטנים, למשל מוסכים, כשהמקור לזיהום בהם הוא בדליפות אל הקרקע ממתקני אגירה ואצירה ומתהליכי ייצור ובפליטת שפכים מזוהמים; ופסולת תעשייתית וביתית לצד פסולת בניין, שמושלכת באתרים פיראטיים או באתרים מוסדרים בהם האיטום לא טוב.
זיהום הקרקע בישראל נרחב מאוד. על פי סקרים שונים מתחת לכ-90% מתחנות הדלק יש זיהום קרקע ברמה זו או אחרת, והוא גורם גם לזיהום של מי התהום, כאשר על פי דוח של מבקר המדינה משנת 2019 נמצא כי ב-69% מתוך 203 אתרים שנוטרו, שהם רק חלק קטן מהאתרים החשודים כמזוהמים, התגלה זיהום במקור המים, וב-36% מהם נמצאו זיהומים חמורים וחמורים מאוד.
גם הקרקע מתחת למתחמים תעשייתיים ישנים ונטושים רבים, או כאלו שעדיין פעילים, מזוהמת מאוד ומהווה סיכון מיידי, שאף זולג וחוצה את גבולות המפעל. לדוגמה, בשטח מפעל תעשיות אלקטרוכימיות הנטוש בעכו יש זיהום כספית כבד, זיהום שהגיע אל הים ומשם אל הדגים שמגיעים אל הצלחת שלנו. גם באזור מתחם בתי הזיקוק בחיפה, שעומד כיום לפני תוכניות לפינוי, יש זיהום קרקע ומי תהום נרחב. אבל כל אלו לא מפריעים למדינה וליזמים להמשיך ולתכנן תוכניות בינויי באזורים המזוהמים ולהעביר את הקרקע מיד ליד כמטבע ביד הסוחר, מבלי להבטיח את הניקוי שלה.
אמנם ברבים מהאתרים מדובר בזיהומי עבר, וכיום התקנות מחמירות יותר, במטרה למנוע את הזיהום הבא, גם בשנים האחרונות התרחשו אירועי זיהום קרקע שונים. למשל אירועי שפך של דלקים של חברת קצא"א בעין עברונה, בנחל צין ולאחרונה גם באזור אשקלון, ושפך מים חומציים מבריכות השפכים של רותם ICL לנחל אשלים.
יתרה מכך, חרף כל אלו, המדינה ממשיכה לתכנן מתקנים עם פוטנציאל לזיהום גם באזורים עם רגישות גבוהה. למשל, רק לאחרונה אישרה הממשלה את הקמת תחנת הכוח "קסם", סמוך לערים ראש העין וכפר קאסם, חרף אזהרות של מומחים כי הפעלת התחנה, המונעת גז מחצבים עם גיבוי של סולר, יכולה להוביל לזיהום של הקרקע ושל מקורות המים המרכזיים באקוויפר ההר הנמצאים באזור.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןהדרך לזיהוי, לאפיון ולטיפול בזיהום ולשיקום של קרקעות מזוהמות מוכרת, והיא כוללת טיפול בזיהום באתר עצמו או סילוק של הקרקע לאתר סילוק והטמנה ו/או טיפול מורשה, ושימוש בפירוק ביולוגי של מזהמים אורגניים בני-פירוק לצד קיבוע של המתכות, נידוף מזהמים נדיפים ועוד. אבל הבעיה היא שחרף המצב הקיים והסכנה המיידית, אין בישראל עדין חוק לטיפול בקרקעות מזוהמות, למרות שעמותת אדם טבע ודין מנסה לקדם חוק כזה כבר שנים רבות, ולכן אין דין ואין דיין. יתרה מכך, כיוון שמדובר בתהליכים יקרים ולא פעם ארוכים, המדינה, שהיא לפעמים בעלת הקרקע ולפעמים הגוף המנחה, המאשר והמפקח, מוסיפה חטא על פשע ומקדמת שוב ושוב תוכניות בנייה באזורים שונים בארץ בהן לא נבדק הזיהום כראוי, ואלו מגיעות לעיתים לפתחו של בית המשפט ולא פעם נעצרות. על כן, נדמה כי הגיע הזמן להסדיר את התחום, שהפך כבר מזמן למכת מדינה, כי מה שרוחש ומחלחל מתחת לפני השטח סופו להתפוצץ לכולנו בפנים.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
