זה קרה לפני עשרת אלפים שנה, אולי 20 אלף, כשהתחלנו להתעייף מההליכה האינסופית והחלטנו להתיישב. מסביב ליישובים הקטנים חיו כמה חיות חכמות, שהצליחו להבין כי הדרך הבטוחה ביותר לשרוד היא להתקרב אלינו בעדינות, להתחנף, להצניע את הטלפיים והשיניים, לחכך בנו את הראש הפרוותי, להתכרבל ובפשטות - להיות חמודות. בתמורה אפשרנו להן להישאר ולהשתקע. הן פה, שכנענו את עצמנו בשנים הראשונות, רק בשביל לחסל את המזיקים. ומאז אנחנו לא זוכרים שום דבר, דוקטור דוליטל. הכלבים היו הראשונים, אחר כך הגיעו החתולים. מאותו הרגע ועד לנוכחותם הקבועה של חיות המחמד הבסיסיות שלנו בדירות קטנות ובחצרות בתים המרחק היה יחסית קצר, אם מודדים אותו במונחים של היסטוריה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים ב"המדור לחיפוש":
בראשית היו כלבים וחתולים והארץ הייתה תוהו ובוהו, או בשפתם - האו ומיאו. בזכות כמה אנשים מיוחדים, באמת מיוחדים, התווספו לקטגוריית המחמד גם אוגרים וארנבים. על פי השמועות, ריצ'רד גיר הכניס לתודעה את הגרביל. בשנים האחרונות, בחסות המהפכה האינסטגרמית והטיקטוקאית, שהופכת בן-רגע כל שטות לטרנד וכל טרנד לצונאמי, הפציעו גם כל מיני אלפקות, גדיים, קופים סיניים, קיפודים לבקנים ועוד המון חיות קטנות שבא לנו למעוך מרוב שהן חמודות - למעוך אותן מרוב אהבה.
השאלה היא למה בא לנו למעוך את החיות החמודות. למה כאשר אנחנו אוהבים אובייקט או חושבים שהוא חמוד - בין אם הוא תינוק או גור חתולים - בא לנו למעוך אותו. אנחנו מרגישים את זה בגוף בכל פעם שאנחנו נתקלים במשהו חמוד: מציף אותנו חום מתקתק ועדין באזור הסרעפת, מעין צמרמורת נעימה, ותוך חלקיק שנייה אנחנו מכווצים אגרופים, נושכים שיניים ורוצים למעוך. הדבר החמוד, הקטן וחסר הישע שנמצא לפנינו הופך אותנו לאגרסיביים באופן כמעט בלתי נשלט. עכשיו נסו לחשוב לרגע על אותו התינוק או על אותו גור החתולים ודמיינו את פעולת המעיכה. עבור היצור הקטן הזה, המעיכה יכולה להיות פעולה קטלנית. אם נמעך אותו כפי שאנחנו באמת מרגישים באותו הרגע - היצור לא ישרוד. וכך, למעשה, אנחנו מהווים סכנה קיומית ליצור שכלפיו אנחנו בכלל רוצים להפגין את האהבה הכי גדולה ועוצמתית שקיימת בנו. וואו, איזה אבסורד.
כדי להסביר את הפער העצום הזה בין תחושת האהבה לבין פעולת המעיכה צריך להתחיל מהשורשים. במילים אחרות: צריך להתעמק בתופעת החמידות. מה זה "חמוד"? הרי "חמוד", לכאורה, הוא עניין סובייקטיבי שאינו מבוסס על נתונים מדעיים מדויקים. הבחור שיושב עכשיו בקצהו של בר דמיוני ושותה מרגריטה, למשל, יכול להיות חמוד בעיני אחת ולא-חמוד בעיני אחרת. התינוק מהקומה למעלה יכול להיות חמוד בעיני הוריו ומטרד צווחני עבור שאר השכנים. כדי להבין למה למען השם אנחנו רוצים למעוך את החמוד, אנחנו בראש ובראשונה נדרשים להגדיר אותו.
חוקר הטבע האוסטרי קונרד לורנץ, שנחשב לאבי מדע האתולוגיה, חקר ההתנהגות של בעלי החיים בסביבתם הטבעית, נהג לערוך תצפיות על בעלי כנף כמו ברווזים ואווזים, ואף זכה בפרס נובל ב-1973 על פענוח שפת הריקוד של הדבורים ותהליך הלמידה של עופות בראשית חייהם. לפעמים, בזמן שיצא אל הטבע לחקור, הפליג לורנץ במחשבותיו אל מחוזות אחרים, ובין השאר הגיע למסקנות נחרצות בנוגע ליצורים "חמודים" ונתן בהם סימנים: כדי להיות חמוד צריך שיהיו לך מבנה גוף קטן, ראש לא פרופורציונלי ועיניים גדולות ורכות במידה מספקת.
לורנץ, שהשתייך למפלגה הנאצית ומת לפני 33 שנה, ולכן ככל הנראה לא הכיר את ההאשטאג "אסור להשוות", סבר כי מאפייני החמידות נכונים לגורי חיות ולגורי אדם באופן זהה. התחושה שעולה בנו כאשר אנחנו רואים תינוק - כלומר יצור קטן, לא פרופורציונלי, רך ובעל עיניים גדולות - היא טריק אבולוציוני קדום, שנועד לגרום לנו לחוש כלפי אותם היצורים אמפתיה ולרצות לטפל בהם ולדאוג להם. מדובר במנגנון חמידות שמאפשר ליצור הקטן לשרוד את ימיו הראשונים בעולם, כאשר הוא חסר ישע ונטול יכולות ונזקק לסיוע של המבוגרים בסביבתו. המנגנון הזה, כאמור, קיים גם אצל החתולים, שהפכו להצלחה אבולוציונית סנסציונית בזכות החמידות שלהם (וגם קצת בשל היכולת שלהם ללכוד מזיקים), וגם אצל הכלבים המבויתים, שהצליחו לשמר את חמידותם במסגרת תהליך הברירה המלאכותית תחת שלטון בני האדם.
או.קיי, תינוקות הם חמודים. נכון. וגם חתולים וכלבים. והם חמודים כדי שנרצה באופן מיוחד לעזור להם לשרוד. אז רגע, זה לא קצת סותר את עניין ה"וואי, אתה כזה חמוד, בא לי לאכול אותך"? כלומר, אם הם חמודים ואנחנו עוזרים להם לשרוד - למה לעזאזל אנחנו כל הזמן רוצים למעוך אותם?
זו תופעה רחבה ונורמלית. אולי זה נשמע כמו נושא מוזר, מצחיק ואזוטרי למחקר, אבל ככה זה עובד במדע - אנשים מגיעים לעבודה בחלוקים לבנים ומתחילים לחקור דברים. לפי אחד המחקרים, 74% מבני האדם מעכו לפחות פעם אחת בחייהם יצור חי רק מפני שהוא היה חמוד מדי. לתופעה הזו יש שם - Cute Aggression, "תוקפנות חמודה", או בשמה המדויק יותר: "תוקפנות כלפי החמוד".
במחקר שנערך ב-2018 באוניברסיטת ייל הציגו החוקרים למשתתפים תמונות שבהן הופיעו תינוקות ובעלי חיים בדרגות חמידות משתנות. מכיוון שמדובר במחקר בנושא חמידות, היה חשוב לחוקרים להפוך את המחקר עצמו לחמוד במיוחד, והם חילקו למשתתפים פצפצים. במחקר נמצא כי התמונות שתוכננו להיות חמודות יותר הובילו לפעילות מוחית גבוהה הן במערכת הרגשית והן במערכת התגמול של המוח - וגרמו למשתתפים להיות הרבה יותר אגרסיביים כלפי הפצפצים. בסוף הניסוי, אגב, העידו המשתתפים כי הם רצו לחבק את היצור החמוד וכלל לא שמו לב שהם מעכו את הפצפצים. לפי המומחים, השילוב של שתי המערכות ביחד יוצר במוח הצפת יתר של רגשות - ולכן המוח מייצר בתגובה מחשבות אגרסיביות שיאפשרו לו לדכא, לאזן ולווסת את הרגשות העזים. לטענת חלק מהחוקרים, האגרסיביות הזו היא למעשה פריקת תסכול על כך שאנחנו לא תמיד יכולים לממש את אינסטינקט הטיפול כלפי היצור החמוד וחסר הישע.
תגובת-הנגד המוחית שמתבטאת בתוקפנות כלפי החמוד היא חלק מתופעה רחבה יותר. אנחנו מכירים את זה מחיי היומיום: צחוק מתוך מבוכה, בכי מרוב שמחה, צרחות היסטריות מרוב אושר. זהו ביטוי דימורפי, דו-צורתי. המוח שלנו גורם לנו להגיב בצורה מסוימת כדי להגן עלינו, לאפשר לנו להתאפס, לעזור לנו לשלוט בעצמנו. המוח פועל במנגנון של לולאות פידבק. כמו שהוא יודע לעורר תחושת צמא כאשר יש מחסור בנוזלים, כך הוא יודע להגיב בתוקפנות כאשר הוא מוצף בדופמין בעקבות החשיפה לחמידותו האינסופית של החתול. זה מרענן כמו דלי של מים קרים ביום שרב, כמו סטירה קטנה באמצע בהייה ממושכת, כמו לסובב את ההגה עם כיוון תנועת ההחלקה על הכביש למרות האינסטינקט שקורא לנו לסובב אותו נגד כיוון התנועה. התוקפנות כלפי החמוד היא חלק ממנגנון בקרה רחב שנועד לשמור עלינו בריאים או שפויים באמצעות העלאת רגש נוסף, מנוגד, כאשר נדמה כי רגש מסוים עומד להכריע אותנו.
אף שמדובר בתופעה שמעידה במהותה על רגשות חיוביים עזים כלפי דברים חמודים, זה לא אומר שאם לא חוויתם אותה, אתם במקרה הטוב סתם הורים שלא מתים במיוחד על התינוקות או החתולים שלהם, או במקרה הגרוע סוציופתים. כי בדיוק כמו שלא כולם בוכים בחתונות, כך גם לא כולם רוצים למעוך דברים חמודים. זה גם לא אומר שלא תרצו לספק ליצורים האלה את מה שהם צריכים כדי לשרוד. זו בסך הכול עדות לכך שהתגובה שלכם פחות אינטנסיבית, ולכן המוח שלכם לא מרגיש צורך לאזן אותה. במילים אחרות: אתם ככל הנראה לא האנשים הכי חמודים בסביבה, אבל ללא ספק הכי נורמליים, הכי שפויים והכי מחווטים אבולוציונית.
פורסם לראשונה: 09:00, 18.07.22
