משבר האקלים מתבטא בין היתר בגלי חום קיצוניים, בסערות חריגות ובשריפות יער ענקיות. כעת מתברר שהעשן הנפלט מהשריפות אחראי לנזק בשכבת האוזון, מסכן את שיקומה ותורם להתעצמות החשיפה שלנו לקרינת השמש המסרטנת.
מראות אפוקליפטיים בשריפות הענק באוסטרליה. דצמבר 2019
(צילום: רויטרס)
שריפות הענק ב"קיץ השחור" של אוסטרליה בשנים 2020-2019 כילו יערות שלמים והפכו מערכות אקולוגיות עשירות לאדמה חרוכה. השטח שנשרף היה גדול משטחה של ישראל. שריפות היער הללו גם פלטו כמיליון טונות של עשן אל מעל העננים, אל שכבת הסטרטוספרה המכילה את שכבת האוזון. העשן נותר שם זמן רב, ומדידות לווין חשפו ירידה חריגה בריכוז חלקיקי האוזון באזור, ירידה מפתיעה שהקהילה המדעית לא ידעה להסביר.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
הפיזיקה הקוונטית של החיים עצמם
מרכבת הפטריות של חיידקי השיניים
הפילים בייתו את הפילים
מחקר חדש, שפורסם בכתב העת Nature, חושף עד כמה משפיע העשן על שכבת האוזון ומסביר את הכימיה מאחורי הפגיעה. לפי המחקר, השריפות באוסטרליה כילו בין שלושה לחמישה אחוזים מכמות האוזון המצוי מסביב לעולם בקווי הרוחב של אוסטרליה. העשן גם נדד לקוטב הדרומי ובשנת 2020 הרחיב את החור באוזון בעשרה אחוזים, שהם 2.5 מיליון קילומטרים רבועים.
פגיעה בשומר הסף
קשה להפריז בחשיבותה של שכבת האוזון לחיינו. היא משמשת שכבת הגנה לכדור הארץ בכך שהיא בולעת קרינה על-סגולה מסוכנת שמגיעה מהשמש, ומפחיתה את הסיכון לסרטן עור. ספק אם ללא ההגנה שלה היו מתפתחים בכדור הארץ במהלך האבולוציה חיים מורכבים מחוץ למים.
פליטה של גזים מלאכותיים פוגעת בשכבת האוזון. מדובר בגזים יציבים, כמו גז הקירור פראון, שמכילים אטומים של כלור או ברום. אלו גזי מזגנים שהיו בשימוש נרחב גם במקררים, בתרסיסים, כממסים תעשייתיים ועוד. הגזים היציבים שורדים שנים רבות באטמוספרה ומגיעים אט אט אל שכבת האוזון, שם קרינה על-סגולה מפרקת מהם אטומי כלור או ברום, ואלה פוגעים באוזון. אטום כלור חופשי מגיב עם מולקולות האוזון באופן שהורס אותן אך מותיר את אטום הכלור חופשי. כך, אטום כלור בודד עשוי להרוס בזו אחר זו כמאה אלף מולקולות אוזון.
למזלנו, תגובת הכלור עם גזים אחרים באטמוספרה עוצרת את המשך ההרס. תגובות אלו קושרות את הכלור עם חומרים יציבים שאינם מגיבים ואינם הורסים את האוזון. הבעיה היא שכך נוצרים מאגרים של כלור באטמוספרה. כשמאגרים אלו מגיעים לאנטארקטיקה, הקור והיובש באנטארקטיקה יוצרים בעננים תנאים ייחודיים שמשחררים את הכלור מאותם חומרים יציבים, והוא שב לפגוע באוזון. מצד שני, גשמים מוציאים בהדרגה את הכלור והברום מן האטמוספרה, והודות להסכם העולמי להגבלת השימוש בגזים הפוגעים באוזון, שכבת האוזון משתקמת.
החוקרים מצאו שעשן שריפות היער משחרר גם הוא את הכלור מאותם החומרים היציבים, בעיקר מהגז מימן כלורי. העשן משחרר את הכלור גם באזורים חמים כמו אוסטרליה, וכך מאגרי המימן הכלורי פוגעים בשכבת האוזון גם מחוץ לאנטארקטיקה ומסכנים את שיקומה.
"השריפות באוסטרליה היו קריאת השכמה לקהילה המדעית", אומרת סוזן סולומון (Solomon) שהובילה את המחקר. "תחזיות השיקום של שכבת האוזון אינן מביאות בחשבון את ההשפעה של שריפות היער." סולומון מודאגת מכך ששריפות היער נעשות עזות יותר ותכופות יותר עקב ההתחממות הגלובלית, בזמן שחומרים המכילים כלור עדיין נמצאים באטמוספרה. לדעתה עלינו לפעול יותר בנוגע להתחממות העולמית ולחומרים הללו, כדי לוודא שהחור באוזון אכן ייסגר.
ד"ר יובל רוזנברג, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
