פרופ' פיליפ זימברדו, הפסיכולוג שעמד מאחורי ניסוי הכלא המפורסם ומעורר המחלוקת באוניברסיטת סטנפורד, הלך לעולמו והוא בן 91. כך הודיעה האוניברסיטה. סיבת המוות לא נמסרה.
הניסוי נערך באוגוסט 1971 והוא נחשב לאחד מניסויי הפסיכולוגיה המוכרים ביותר בעולם. ממצאיו סוקרו בהרחבה בכלי התקשורת והשפיעו על תפיסתם של רבים בכל הנוגע לתפקידם של בתי סוהר, מקורן של התנהגויות נפשעות והאחריות שיש לאדם על מעשיו.
בכתבה של ד"ר יונת אשחר, העורכת הראשית של מכון דוידסון לחינוך מדעי, פורט כיצד התבצע הניסוי מעורר המחלוקת לפני 53 שנה. בניסוי השתתפו 18 סטודנטים מאוניברסיטת סטנפורד. תשעה מהם נבחרו, בהטלת מטבע, להיות הסוהרים, ותשעת האחרים היו האסירים. אלו "נעצרו" על ידי משטרת פאלו אלטו בביתם והובלו, כבולים באזיקים, אל רכב משטרה שלקח אותם לתחנה. לבסוף הועברו אל ה"כלא": המרתף של בנין המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה.
כשליש מהסוהרים, כך דיווחו פרופ' זימבארדו ועמיתיו, התנהגו באכזריות כלפי האסירים, והיא הלכה והחריפה ככל שהניסוי התקדם. הם לא הורשו להכות את האסירים, אך מצאו דרכים אחרות להשפילם ולפגוע בהם: הם הכריחו אותם לחזור שוב ושוב על מספרי האסיר שהוקצו להם, העבירו אותם אימונים גופניים מפרכים, נתנו להם לעשות את צרכיהם בדלי וסירבו לפנות אותו מהתא, לקחו מהם את המזרנים שעליהם שכבו ועוד. אחד הסוהרים, שהאסירים כינו "ג'ון ויין" בשל מבטאו הדרומי שהזכיר את שחקן הקולנוע הנודע, התבלט כאכזרי מכולם.
כעבור 36 שעות בלבד, אחד האסירים נשבר. דגלאס קורפי (Korpi) בן 22 צרח, קילל ובעט בדלת, מתחנן לצאת החוצה. "אלוהים אדירים, אני נשרף מבפנים!" צעק. "אני לא יכול לסבול עוד לילה! אני לא יכול לעמוד בזה!".
מסקנותיו של פרופ' זימבארדו מהניסוי הקצר היו מרחיקות לכת: המצב שאנו נמצאים, טען, הוא שאחראי במידה רבה להתנהגות שלנו ולמצבנו הנפשי. ההתנהגות האכזרית של הסוהרים, כמו גם הדיכאון וחוסר האונים של האסירים, לא נבעו מנטיות שהגיעו איתם לניסוי אלא מהסיטואציה שבה מצאו את עצמם.
כחודשיים בלבד לאחר תום הניסוי העיד פרופ' זימבארדו לפני ועדת קונגרס של ארצות הברית, והשליך מהניסוי אל המצב בבתי הכלא האמריקנים. "מצב בתי הכלא בארצנו מייצר בהכרח תגובות פתולוגיות חריפות אצל אסירים וסוהרים כאחד" אמר. "הוא מבטל את האנושיות שלהם, מוריד את הערך העצמי שלהם, ומקשה עליהם להיות חלק מהחברה מחוץ לכלא". מתוך כך טען זימבארדו כי כליאה של אנשים, מעצם מהותה, היא בלתי אנושית.
אבל לאחר כמעט 50 שנה, כפי שנכתב בכתבה של מכון דוידסון, חשף הקולנוען הצרפתי תיבו לה טקסייה (Le Texier), בעזרת מסמכים והקלטות מהניסוי, שהסיכום הזה פשוט אינו נכון. ההתנהגות ה"סדיסטית" של הסוהרים לא הופיעה מעצמה – החוקרים טיפחו והכווינו אותה. הייאוש והלחץ של האסירים היו בחלקם פשוט הצגה.
פרופ' זימבארדו גם כתב מאמר וספר בשם "אפקט לוציפר", בעקבות ההתעללות באסירים בכלא אבו גרייב בעיראק. האפקט מתאר את שינוי האופי הגורם לאנשים טובים לנהוג ברוע יוצא מגדר הרגיל. "פסיכולוגים חברתיים כמוני מנסים לתקן את הסברה שהרוע טמון באופיו של היחיד ושמדובר בבעיה של קומץ תפוחים רקובים," הוא כתב ב-2007.
הוא גם עסק בנושאי שכנוע, שינוי עמדות ושליטה מנטלית, ואף חקר כתות ומנגנוני גיוס פסיכולוגיים בהן. הוא לימד בסטנפורד במשך עשרות שנים וייסד את פרויקט "Heroic Imagination", שמטרתו לעודד אנשים לנקוט פעולות גבורה בחיי היומיום. לאורך חייו כתב עשרות ספרים משפיעים.
פרופ' זימברדו הותיר אחריו את אשתו, כריסטינה מאסלאך זימברדו, שלושה ילדים וארבעה נכדים.
