בזמן שהירי של מחבלי חיזבאללה רק מתגבר, יש כאלה שממשיכים לעבוד בחקלאות: אחד מהם הוא זוהר רודולף (51) ממכוורת "גליל קיבוץ דן" עובד במכוורת הצפונית ביותר, השייכת לקיבןץ דן. "שטחי המרעה והגידולים יושבים בחלקם ממש על הגבול הצפוני, מהחרמון, הר דוב ולאורך כל קו הגבול, משגב עם, מטולה, מנרה, מלכיה, מרגניות, יראון ועוד".
רודולף, תושב קיבוץ דן, צירף אליו לאחרונה את בנו שהשתחרר מהמילואים, וכעת גם הבן ענבר (16) מצטרף לעבודות.
ענבר סיפר כי "מגיל צעיר חונכתי לעבודת ידיים. לעבוד בגינה ולעבוד בבית. ומאז ומתמיד אהבתי את כל מה שקשור בחקלאות. אהבתי דבורים. זו חיה מאוד מיוחדת ויש לה תפקיד מאוד משמעותי בטבע. מגיל צעיר אני חולם לעבוד עם החיה הזו, להכיר אותה, להבין איך היא עובדת. היא עובדת כמו משפחה. הרי כוורת זו משפחה. הן מאוד מחוברות. כשנכנסת חיה עוינת לכוורת הן יודעת איך לטפל בבעיה ביחד. וזה מלמד אותך על אופן הפעולה שלה בטבע. הכל הן עושות בשיתוף".
זוהר סיפר בגאווה כי "הוא נמצא עם הכוורות עוד מגיל 10. וכעת הוא התחיל לעבוד". על המצב הביטחוני המתוח בצפון, הוא אמר: "יש סכנה לכל מי שנמצא בצפון. גם ביישובים המפונים וגם ביישובים הלא מפונים. אני לא שולח אותו לאזורים הקרובים לגבול. יש לנו שטחים במרחק יותר בטוח".
משפחת רודולף פונתה לחיפה. אבל היא בפועל התפצלה. יומיים-שלושה בשבוע אשתו ליטל עובדת בצפון כמנהלת בית סיעודי בלהבות הבשן. ולאחר מכן זוהר עולה למכוורת בקיבוץ דן. את סופי השבוע הם עושים יחד בחיפה.
רודולף מטפל ב-5,000 כוורות, 900 מתוכן בקו הגבול, "שפתאום אנחנו לא מצליחים להגיע אליהן", הוא אמר. הם השתדלו לחלץ את הכוורות על הגבול כשיש ערפל וגשם, אבל נכון להיום כ-150 כוורות נותרו במקומות מסוכנים.
הבן ענבר התייחס לשריפות בצפון: "זו בעיה גדולה מאוד לכוורות. אנחנו מנקים את שטח הכוורות עם חרמשים, כך שאם יש שריפה - לפחות הן יינצלו. כשאנחנו עובדים, אנחנו עובדים תמיד עם עשן. הדבורים חושבות שיש שריפה, משהו שעלול לאיים עליהן, ונכנסות להגן על הכוורת, על המלכה והוולדות. ואחר כך הן אוגרות את כל הדבש, כל אחת ככל יכולתה. ואז הן מתעייפות נורא ויותר רגוע לעבוד איתן. לכן השריפות יכולות לחסל כוורת. שריפה זה אסון. לטבע ולדבורים. זה מחסל להן את האוכל, כל הטבע נשרף. וזו בעיה גדולה, במיוחד בימים כאלה במלחמה בצפון".
כאשר נשאל הבן - האם הוא לא חושש, הוא עונה: "מהמלחמה או הדבורים? אני חושש מהמלחמה ולא מהדבורים. אנחנו מאוד משתדלים לא להתגרות במזל ולא לעבוד בשטחים מסוכנים. אנחנו עושים את המירב שביכולתנו, מבלי לסכן את עצמנו. בסוף החיים זה הדבר הכי חשוב. אבל העבודה בשטח, בכוורות, מרגיעה. כשאני עובד שם אני מתנתק לגמרי מכל מחשבות הרקע. צריך להיות מרוכז בכוורת כדי לטפל בה כמו שצריך. לרגע שוכחים ממה שקורה מסביב. ואז אתה חוזר למציאות".
שריפות אתמול בגליל
(צילום: אלי ארזי / יח׳ הכיבוי האווירי / עובדי ויערני קק״ל / אפי שריר )
דורון ליבנה, יו"ר ארגון מגדלי הדבורים, תושב כפר בילו ודבוראי בעצמו, הסביר כי "הדבורה היא המאביק העיקרי של הצומח החקלאי. בלי דבורים אין תוצרת. אין תוצרת -ה מחירים עולים. אני לא רוצה לומר שלא יהיה מה לאכול - אבל אם נגיע לרמת קיצון שבו לא יהיו דבורים בעולם - זה גם יכול לקרות. דבורת הדבש היא המאביק העיקרי. היבול יכול להיחתך בכ-70%. ההשלכות ברורות. על יוקר המחיה, התוצרת החקלאית, הזמינות ועוד. היא נכס אסטרטגי לא רק למדינת ישראל אלא לכל מדינה בעולם, לאנושות. הדבורים הן חלק חשוב והכרחי במערכת האקולוגית העולמית. אנחנו מכניסים את הכוורות שלנו למטעים, לשדות ואפילו לתוך חממות כדי שתהיה האבקה".
על המצב הביטחוני, הוסיף ליבנה: "הדבוראים בצפון חווים את מה שחווים כל תושבי הצפון. החל מהעובדה שאי אפשר להגיע לחלק מהכוורות בגלל איום נ"ט. כשנפלו קטיושות ומיירטים בתחילת המלחמה היה ירוק. ועכשיו כל גיץ. יכול להוביל לשריפה. מה שמוביל לשריפת הכוורות. כשהדבורים לא נמצאות בשדות, יש לה מקום שהיא צריכה להיות בו כדי לבנות את הדור הבא של הדבורים. הדבורה אוכלת צוף ואבקת פרחים. ואם שני המקורות האלה נעלמים לה, הכוורת הולכת ודועכת. מה שקורה עכשיו בעקבות השריפות - שטחי מרעה נרחבים התכלו. ובעצם, לדבורים אין מזון. אין להן מה לאכול ואיך לפתח את הדור. הן אומנם לא יגוועו ברעב אבל הן יחלו ויתמוטטו. זה גורם לדבורים לעקה קשה. הכוורת תהיה פחות חזקה בשנה הבאה".
