"זו השפה הסודית של הטבע": כך נראית עבודה של גשש
(צילום: ירון שרון)
מזג האוויר היה אידיאלי לטיול גישוש בטבע הפראי של אזור בית שמש. הבריזה הנעימה פיזרה קלות את שיערו הארוך של מיכה חנונה, שהולך על השביל בצעדים איטיים לכיוון החורשה. הוא נעצר ומתכופף עד שידיו נוגעות באדמה הרכה. "אני אוהב כשאני נכנס לשטח, להסתכל על השביל ולראות מי נכנס לפני ליער, אם היו פה חבר'ה מטיילים או רועים עם הכבשים שלהם, ככה כדי לקבל תמונה מה קרה פה בימים האחרונים", הוא אומר ומביט בעקבות של טרקטורון שהשאיר סימנים עמוקים בשטח. חנונה מתרומם כעת ומטה את אוזנו לעץ הקרוב. "כל הציפורים האלה עכשיו בורחות בגלל הנוכחות שלנו וגם העורבני צועק בתוך העץ. הנה, את לא שומעת?" הוא מתפלא. "כשקול מוכר לך את שומעת אותו בכל סיטואציה, זה כמו שאת יכולה לשמוע את הטלפון שלך מצלצל באמצע מסיבה רועשת", הוא מסביר. "אז כשציפור עושה צליל שמבחינתה הוא צליל אזהרה, לא משנה איפה אני אהיה, זה ילחיץ אותי וייתן לי קריאה להקשיב".
מיכה חנונה ייסד את ארגון "בני אדמה", העוסק בחיבור לטבע דרך מיומנויות חיים קדומות של ציידים לקטים. בין היתר, הארגון מעביר קורסים בנושאים שונים ובהם קורס גששות שנתי, המלמד ומכשיר אנשים בתחום. "גששות נחשבת כשפה הסודית של הטבע. גשש צריך כל הזמן ללמוד על שטח שונה, על קרקעות, על צמחים על בעלי חיים, על השפעה של מזג אוויר על כל עקבה, על הריפוי של כל צמח שנפצע", הוא מסביר. "זאת איזושהי הצצה נדירה לתוך עולם של בעלי חיים, שמאפשרת לי לראות מה קרה פה בלילה. אבל זה גם אומר שכל בוקר עוברת המורה על הלוח עם המחק ומוחקת את השיעור של אתמול, עכשיו תנסי להבין מה היה בשיעור של אתמול", הוא אומר כשחיוך על פניו.
"גששות נותנת לי לפענח את כל הדברים שאני לא יודע, ממעקב אחרי ילד שהלך לאיבוד, עדר כבשים שנעלם או נגנב, תפיסה של פושעים של עבריינים או מחבלים בהיבט הביטחוני", אומר חנונה. לשם כך, הוא מסביר, צריך להכיר בני אדם טוב טוב. "את ההרגלים שלהם, את הפסיכולוגיה שלהם, מה גורם להם להתנהג בצורה שהם מתנהגים", הוא מוסיף.
חנונה משרת כבר כמה שנים כגשש ביחידת מילואים. במסגרת אחד מהמבצעים, הוא הקופץ יחד עם חברו לצוות לסייע בחיפוש אחר שני נמלטים. "קראו לנו לאיזו נקודה בעקבות עד ראייה שטייל עם המשפחה שלו ופתאום פגש שני חבר'ה שביקשו ממנו עזרה והקפצה", הוא שיחזר. לפי המבטא שלהם, עד הראייה מיד הבחין שלא מדובר באזרחים מהאזור. "הוא סירב לקחת אותם. הוא חשד בהם ומיד התקשר למשטרה, הם העבירו את זה הלאה וקראו לנו לראות".
חנונה וחברו הגיעו לאזור שבו העקבות נצפו לראשונה ומשם התחילו במסע הגישוש. "זיהינו את העקבות, אפיינו אותם, ציירנו אותם בראש, צילמנו אותם בטלפון. אנחנו מכירים לא רק את העקבה, אלא כל משולש או חריץ שיש בנעל". בשלב הזה, עדיין לא הייתה וודאות שאכן מדובר בעקבות של שני האנשים שאחריהם נערכו חיפושים, אלא בשתי עקבות שמתאימות לסיפור של עד הראייה. "ראינו שמדובר בעקבות של שני גברים לבושים נעלי ספורט ונראים בגודל של גבר ממוצע, משהו כמו מטר ו-70 ס"מ". תיאור שאכן התאים בתאוריה גם לשני הנמלטים.
חנונה עוצר את הסיפור לרגע, עיניו משוטטות למטה במהירות. "הופה, יש פה סוס", הוא אומר. "עקבה של סוס, סוס עם פרסות, סוס מפורזל. עכשיו אני מסתכל פה ורואה שהיו איתו עוד סוסים", אומר חנונה. הוא מסתובב כעת אחורה לכיוון התיק שעל גבו ומוציא משם מטר. "זהו ידידו הטוב ביותר של הגשש", הוא צוחק. "הרוחב משמעותי, והאורך 13 סנטימטר וחצי". הוא מתרומם שוב. "סוסים גדולים זה בדרך כלל... למשטרה יש סוסים גדולים מאוד, מעניין מה הם עשו פה". ניכר שהתעלומה מעסיקה אותו. "הגשש חי תמיד באיזושהי שאלה על כל דבר שהוא רואה - למה זה ככה? איך זה קרה? מה אני יכול להבין מזה? איך אני יכול ללמוד מזה?"
ובחזרה לסיפור הנמלטים. "ברגע שאני על העקבות, אני יודע שאני על העקבות שלהם", שיחזר חנונה. "אני מתקדם צעד צעד, אני לא יכול להתבלבל כי אני ממש רואה את הגוף שלהם זז בתוך העקבות אני רואה צעד צעד, אני רואה איך הם הולכים, אני יכול אפילו לראות מתי הם עוצרים, מתלבטים, מסתכלים".
באיזשהו שלב העקבות של השניים פונות לכיוון היער הסמוך. "הם רוצים להיעלם, הם לא רוצים להיות במקומות שרואים אותם. נראה שהם בריצה ואנחנו איתם, רצים ורצים". ואז הם נתקלים בכביש שקוטע את רצף העקבות. "פה מתחיל משהו מוזר, כי אחרי הכביש העקבות הולכות בהתחלה על שביל ומהר מאוד יורדות ומנסות להיות מאחורי איזה שיח ואז פתאום חוצות שוב את הכביש ונצמדות לאיזה עץ ומקיפות אותו ממש בצעדים של התגנבות". שתי ההתנהגויות החריגות האלו מעלות את החשד שמדובר באנשים שמתנהגים כנמלטים, מה שאושר בהמשך על ידי כוחות המשטרה והצבא שהגיעו לאחר מכן. "הם מזהירים אותנו ואומרים לנו: 'שתדעו שאתם עוקבים אחרי שני הנמלטים, אז תהיו זהירים יכול להיות שהם גם מסוכנים'".
פחדתם?
"היינו תמיד מלווים על ידי כוחות", הוא אומר. "אבל כן, היה איזשהו חשש שאולי הם חמושים ואז זה יכול להיות מסוכן לנו, אז כן - תוך כדי הגששות גם היינו צריכים להיות עירניים למה שקורה מקדימה כי לפעמים כשאנחנו עם העיניים תקועות בקרקע, אנחנו יכולים לאבד את התמונה הגדולה, וחלק מהתפקיד שלנו זה להרים את המבט ולראות מה קורה סביבנו, להיכנס לעיניים ולראש של הבן אדם שאנחנו עוקבים אחריו - מה הוא ראה? למה הוא הלך מפה ולא מפה? לעקוב אחריו לפי ההיגיון שלו".
ההיגיון של הנמלטים עד לשלב זה של המעקב מצביע שהם מנסים להגיע ליישובים קטנים בתקווה לזכות בסיוע מהמקומיים. "מרחוק אפשר לראות שאנחנו כבר ממש מתקרבים למסגד של הכפר הסמוך. ושם תוך כדי הליכה אני מוצא עקבה יוצאת מתוך מזבלה", משחזר חנונה. מיד לאחר מכן הוא מוצא את העקבה השנייה. "ואז אנחנו קולטים שהם חצו את המזבלה, חצו שביל וירדו לתוך תעלה חפורה בעומק של שני מטרים. והם הולכים בתוכה ומיד יוצאים ממנה. אנחנו מנסים להבין למה שבן אדם ירצה להיכנס למקום לא נוח ולעלות ממקום לא נוח כשיש לידו שביל נוח".
בשלב מסוים העקבות הולכות לאיבוד וחנונה וחברו מתחילים להתייאש אחרי מעקב ממושך מ-7 בבוקר עד השעות הקטנות של הלילה. "המפקד שלנו מגיע ואומר 'טוב, מה הכי טוב שאפשר לעשות עכשיו? מה האפשרויות? איפה הם יכלו להיות?". והם מתחילים לנתח את השתלשלות האירוע עד הנקודה הזאת. "בהתחלה ראינו אנשים ממהרים, הם כבר נתקלו באדם שלא הסכים להגיש להם עזרה, אולי הם היו בפחד שילשינו אליהם, אז הם ידעו שמחפשים אחריהם וחיפשו להסתתר".
אחרי עוד כמה חיפושים והתלבטויות, מצאו הגששים עקבה מסתורית. "הייתה שם משאית שחונה וחצי חוסמת את השביל עפר שיוצא אל הכביש. ראינו עקבה אחת שפונה שמאלה כאילו לתוך המשאית". חנונה מתעכב רגע על העקבה המוזרה. "חבר שלי אמר לי 'מה אתה גנוב? למה שהם יעברו מתחת למשאית, יש להם פה דרך יותר נוחה', אני אומר לו 'אתה צודק, אבל אולי הם עצרו פה לחשוב או להתארגן ומפה המשיכו'".
השניים המשיכו לחפש עקבות על השביל, אבל ללא הצלחה. "אנחנו מוותרים וחוזרים למשאית. אנחנו יושבים סביב המשאית הזאת במשך שעה וחצי, הולכים חוזרים יושבים, אנחנו כבר עייפים, אני יושב על היצול של המשאית, הברזל שמחבר את הנגרר למשאית, ומתנדנד עליו. והטנדר שלנו חונה ממש ליד הארגז כלים של המשאית. ואנחנו מבלים שם את השעה וחצי הקרובות מבלי לדעת שממש בתוך הארגז הזה מתחבאים שני הנמלטים".
מה אתה חושב שעבר עליהם בתוך הארגז כשאתם בחוץ?
"פיפי במכנסיים, היינו עשרות סנטימטרים מהם, שכל רעש הכי קטן כל תנועה כל גירוד, היה מסגיר אותם. ואנחנו גם מיומנים בהקשבה, רעשים לא עוברים לידנו, אנחנו מתייחסים אליהם", הוא מסביר. "אחרי שישבנו ליד המשאית עם כוחות ובלאגן, פתאום כל האנשים נעלמים מהמשאית והולכים איתנו להמשיך לחפש את העקבות".
מה שבפועל קרה, סביב המשאית השתררה דממה, שני הנמלטים חשבו שכולם הלכו וזה הזמן שלהם לצאת, הם לא ידעו שכן היו שם עוד שני חיילים שקלטו אותם יוצאים ותפסו אותם. "אנחנו שומעים פתאום צעקות 'הנה הם, תתפסו אותם, תזהרו תזהרו'. כשחזרנו, היו כבר המון אנשים חשובים שבאו ולחצו לנו את היד ואמרו לנו 'כל הטכנולוגיה קרסה ורק השיטה הפרימיטיבית שלכם הגששות, זה מה שהוביל אותנו למצוא את הנמלטים'".
חנונה מספר בהתרגשות ומודה שבמעמד המרגש אפילו הזיל דמעה או שתיים. "ירדו לי דמעות אחרי באמת הרבה שנים שאני מתרגל את הדבר הזה, פתאום להצליח במשימה שהיא עם ערך לאומי. הדבר הראשון שעשיתי היה לנגוע בכל אחת מהנעליים שלהם, לתת כיף אחרי מעקב כזה ארוך ואינטנסיבי". וכמובן לזכות סוף סוף בשינה מתוקה, אחרי הצלחה במבצע בסדר גודל כזה.
