ים המלח, יום שני. השעה רק 11 בבוקר אבל הטמפרטורה כבר עומדת, או יותר נכון רובצת בכבדות, על 41 מעלות. אני מנסה לפתוח את דלת המכונית למרות ההתנגדות של הבחוץ, מרגיש כאילו האוויר של המקום הנמוך בעולם מנסה לומר לי בקול בס של מינוס 437 מטר מתחת לפני הים, "עזוב אותך חביבי, תישאר במזגן". ובכל זאת, אני פותח את הדלת. החום עוטף אותי בחוסר רחמים ומתחיל להדק את האחיזה. בשמיים אין אפילו רמז לענן והשמש מטיחה מטר של כיסאות כתר פלסטיק על ראשי ההמום. ים המוות נראה מת אפילו יותר מהרגיל. אני מרגיש שהכובע שלי מתחיל להימס בתיאום עם סוליות נעליי; 41 מעלות זו הטמפרטורה של האוויר, אבל הכביש שצובר חום מהבוקר מרגיש כמו 70 מעלות לפחות. החוף די ריק, מלבד קבוצת תיירים שלוקי שמש שמצטופפים בתור מתחת למקלחות. אני מנסה לדבר עם אנשים, אבל נדמה שהתקשורת מצטמצמת להברות בודדות. העיניים מזוגגות וכל נשימה היא מאבק חסר סיכוי. אנשים מצליחים להגות את המילה "חם" - מה עוד יש לומר? - לפני שהם נמסים אל תוך שתיקה מיוזעת. מהתפוסה בחניונים ובמבט מבעד לגדרות אפשר להתרשם שגם המלונות לא בדיוק מלאים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
העתיד בא לבקר אותנו השבוע כמו פרומו לסרט רע, עם עומסי חום חריגים ורמות קרינה גבוהות. האנושות, ברובה המכריע, הדחיקה את משבר האקלים, והוא החליט בתגובה לתת לה נשיכה קטנה בתחת כדי למשוך את תשומת ליבה: בחודש הזה נרשמו כמה מהימים החמים ביותר שנמדדו על פני כדור הארץ מאז שהתחלנו למדוד. באירופה אמור להישבר בשבוע הקרוב שיא החום האירופי של כל הזמנים, עם 49־50 מעלות בסיציליה שבאיטליה, וגם ספרד ויוון, שכנותינו לים התיכון, הולכות לקבל אותה חזק. שריפות מכות ביוון, גם ארה"ב נשרפת ולוהטת עם יותר מ־53 מעלות שנמדדו בקליפורניה. באירופה ספרו בשנה שעברה מעל ל־60 אלף מקרי תמותה בגלל גלי החום - מפחיד לחשוב כמה קורבנות יגבה האקלים השנה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
גל החום שעובר על ישראל אולי לא שבר שיאי טמפרטורות, אבל הוא מהארוכים ביותר שידענו והרגשנו, עם לחות גיהינומית. המדחיקנים שבינינו יכולים להמשיך ולקרוא לו קיץ ישראלי רגיל, אבל הוא לא. למעשה, שום דבר כבר לא רגיל. הרגיל, מה שזה לא יהיה, הוא זיכרון רחוק, מתוק וקריר. משבר האקלים הוא קצת כמו גיל 50: כל החיים שלך אתה שומע שהוא שם, שהוא אוטוטו מגיע, אבל לא באמת מאמין עד שהוא נופל עליך ביום בהיר אחד כמו מזגן מקומה רביעית. אלא שלהבדיל מהגיל, את משבר האקלים אפשר לעצור, או לכל הפחות לצמצם, אבל האנושות לא עושה הרבה. כולם מדברים על מזג האוויר, זה נכון, אבל בסוף אף אחד לא באמת עושה כלום.
נסענו לעשות סיבוב בכמה מהמקומות החמים ביותר בישראל, כדי לקבל הצצה לעתיד העגום והחם שלנו; ים המלח, בית־שאן, טבריה ובחזרה לתל־אביב, שאולי מפגרת אחריהן בעשר מעלות אבל משלימה את הפער באחוזי לחות מהגיהינום.
אנחנו עושים סיבוב על החוף הנסוג והדי ריק של ים המלח, מחפשים לשווא אנשים לשוחח איתם, אני מנסה לשתות מים מאחת הברזיות ומקבל כווייה בלשון. זה בדיוק מה שהיה חסר לי. מובסים אנחנו נסוגים אל אחד המזנונים הממוזגים. מוכרים משועממים בוהים בכריכים עגומים. בסוכת המציל יושב מציל, אבל אולי זה היה רק פסל של מציל, כי לקריאותיי הוא לא ענה. אני מחפש צל, אבל הצל פה - כמו בכל המדינה הזו - מחולק במשורה ובקמצנות חסרת פשר. גם כשאני מוצא, הציליות הזעירות בחופי ים המלח לא באמת מספקות איזושהי הגנה. השמש צוחקת על הציליות האלה. למה יש כל כך מעט צל במדינה שבה למעלה מ־280 ימי קיץ בשנה? לא ברחובות ולא בגנים, לא בכבישים ולא בכיכרות, לא בתחנות של התחבורה הציבורית ולא במעברי החציה. מי שונא אותנו עד כדי כך, ולמה? מה עשינו שככה מקפיצים אותנו על הפלנצ'ה הלוהבת הזו שאנחנו מכנים בית?
הטמפרטורה מטפסת ל־42 מעלות מול עינינו וזה הזמן להמשיך לתחנה הבאה: בית־שאן. אנחנו נוסעים דרך הבקעה, וליד שדמות מחולה מד החום מראה 44 מעלות. בדרך לבית־שאן, כמו בדרך לים המלח, היינו פחות או יותר היחידים על הכביש. ישראל טסה לחו"ל או נשארה בבית, והכול היה מוטל, כמוש, כנוע ומאובק תחת השמש האכזרית.
בדרך אני משוחח בטלפון עם ד"ר אבנר גרוס, חוקר שינויי אקלים במחלקה למדעי הסביבה ובבית הספר לקיימות ושינויי אקלים באוניברסיטת בן־גוריון ובעל הפודקאסט (המומלץ) "האקלימיסטים", ושואל אותו מה בעצם קורה פה. הוא לא איש בשורות.
"זה בהחלט גל חום חריג", מאשר גרוס. "הקשר בין שינויי אקלים לגלי חום הוא כנראה הקשר הכי מבוסס שיש לנו. אנחנו יודעים ברמת ודאות גדולה שככל שהעולם מתחמם - יהיו לנו יותר ויותר גלי חום. בעולם, השנה הזו חריגה בכל קנה מידה. המשך של גל החום הנוכחי בישראל - עשרה ימים לפחות - זה דבר שאנחנו כמעט שלא מכירים בחודש יולי. זה מה שצפינו, זה לא מפתיע אותי. עד 2050, אנחנו צפויים לראות כ־40 ימים של 35 מעלות ומעלה במזרח הים התיכון, ומעל 15 ימים של 40 מעלות ומעלה. ככה זה ייראה, זה המופע הראשון ויהיו עוד רבים כאלה – את זה אני יכול לומר לך בוודאות".
אחת הסיבות לטירוף של השבוע היא צירוף מרושע בין מעשי ידי אדם לבין מחזוריות טבעית. "הכול קשור בכל", אומר גרוס. "אנחנו יכולים לומר היום שגלי חום קיצוניים שהתרחשו בקנדה, סיביר, אירופה ואוסטרליה בשנים האחרונות היו בלתי אפשריים ללא שינויי אקלים מעשי ידי אדם. בנוסף להתחממות מעשי ידי אדם אנחנו בתקופת 'אל־ניניו' – תופעה מחזורית של עלייה במעלות מי האוקיינוס השקט ממערב לפרו ואקוודור בדרום אמריקה, שמשפיעה על האקלים בכל העולם, כולל עלייה חדה בטמפרטורות בכל כדור הארץ. וכשזה מתרחש בעולם שחם יותר בגלל בני אדם - יש לנו סערה מושלמת".
אנחנו חולפים על פני עוד ועוד בולענים שנפערו במקומות שבהם היה ים המלח. המראה מדכא בערך כמו שיחת הטלפון. "בנוסף למה שקורה ביבשה, גם הים מתחמם", כך גרוס. "יש לנו גלי חום חריגים באוקיינוסים כבר חודשים, אנחנו לא שמים לב אליהם, אבל הם עלולים לגרום למוות המוני של אורגניזמים בים ולהרס המערכת האקולוגית, וגם משפיעים על היבשות - כמו שרואים עכשיו".
ומה עם הים שלנו?
"הים התיכון גם סובל. בימים האחרונים חלקו המערבי חם בחמש מעלות מעל הממוצע - שזה המון. שינוי של חמש מעלות בים שווה לשינוי הרבה יותר גדול ביבשה, שמתחממת הרבה יותר מהר. מאחר שאורגניזמים ימיים לא רגילים לשינויים גדולים כאלה יהיה להם קשה מאוד לשרוד. בשנים האחרונות היו בים התיכון חמישה או שישה אירועי תמותה המוניים של מינים".
השיחה מתנתקת. אנחנו עוצרים רעבים ב"פונדק לידו", ליד בית הערבה, גם כאן אנחנו די לבד, מה שמסביר את עייפות השווארמה. אני מכרסם בעצלתיים וצופה בגמל עייף מקבל כמה שלוקים של מים.
כביש 90 לוהט ועכור. שעה וחצי אחר כך אנחנו נוחתים בבית־שאן. רבע לשלוש, הטמפרטורה 43 מעלות. קשה לתאר את החום, שמעניק תחושת סוטול משונה, ריחוף ושקיעה בו־זמנית. העיר נטושה למראה. אנחנו מסתובבים לבד ברחובות ולא רואים נפש חיה. הפרצופים היחידים שאנחנו רואים ניבטים אלינו מהשלטים של המועמדים הרבים במרוץ לראשות העיר, בשלטים נרשם רוב לאיתן טייב. אני מביט באחד מהשלטים, השלט מביט בי בחזרה ונדמה שהוא ממש דוהה אל מול עיניי. רוח פתאומית מעיפה את הכובע מעל ראשי אל אמצע הכביש הראשי, אבל אין סכנה - שום מכונית לא עוברת.
התחושה בבית־שאן היא כמו בסרט מדע בדיוני פוסט־אפוקליפטי, בין עתיקות לבניינים מרוטים. מדי פעם עובר מישהו במרחק, אני קורא לו, או לה, אבל ללא מענה. עד שפתאום אנחנו מוצאים רמז לחיים. במרכז רסקו, מקום חינני בדרכו, אנחנו נכנסים ל"מפגש גיל", שבו יושבים ארבעה בית־שאנים חביבים וחייכנים שמביטים בנו משתוממים. כשאנחנו אומרים להם למה באנו הם צוהלים, "הייתם צריכים לבוא אתמול!"
הדס ושמעון פרץ, בעלי המקום, מנהלים את האופרציה בחיוך. לקוח נכנס. "מה תרצה?" שואל שמעון. "מה יש?" שואל האיש. "יש הכול", אומר שמעון, "אבל עכשיו יש שניצל". "אז תביא שניצל". אני קצת מצטער שאכלנו קודם כי נראה טעים וטרי. פרץ מפנק אותנו בארטיק דובדבן ומראה לנו צילום מאתמול: מד החום מראה 47 מעלות. "היום רק 43 מעלות - קריר!" הוא צוחק.
מה אתם חושבים על החום? "אנחנו רגילים", אומרים החברים, "תמיד זה ככה פה, מה שכן, נהיה יותר גרוע". אנחנו נוסעים לאילת, אומר פרץ - ושם קריר לנו". כל כך שומם פה, אני אומר, זה בגלל החום? "שומם פה בלי קשר", כך הדס, "פה זאת מערה". כמו לוקאל־פטריוטים טובים הם עוד מרחמים עלינו, תושבי המרכז שמזיעים. כל אחד מנסה לנחם את עצמו איך שאפשר.
השניים מספרים שלמרות שבית־שאן היא באופן קבוע המקום החם בארץ - אין בעיר אף בריכה כבר כמה שנים, "עכשיו פותחים אותה, לקראת הבחירות", אומר פרץ, "לנסות לגזור קופון". מי ינצח, אני מתעניין אצל הלקוחות, והדעה הרווחת היא שיש יותר מדי מועמדים. הולכים לסיבוב שני.
בחזרה במכונית, שהתלהטה בינתיים, אני תופס את ד"ר גרוס. "הרסת לי את מצב הרוח מקודם", אני אומר לו, כאילו שהוא לא הרוס מספיק. "אז יש משהו לעשות או שהכול אבוד?" אני שואל. "יש הרבה. קודם כל, להבין את גודל האירוע שהעולם נמצא בו עכשיו ולשים את זה בראש סדר העדיפויות. לא מזמן יצא סקר עולמי שמראה את העמדות בעולם - באירופה 80 אחוז מהאזרחים חוששים מהסכנות של משבר האקלים. בארה"ב בעיקר השמאל חושש, ובישראל - פשוט לאף אחד לא אכפת. חריגה בגרף. לא מעניין פה אף אחד. פחות מ־50 אחוז ענו שהם חוששים ממשבר האקלים. כרגע זו עוד לא סוגיה פוליטית בין שמאל לימין, ואני חושש שנלך בעקבות ארה"ב ונראה את הפיצול בישראל מגיע גם לסוגיות האקלים".
איך אתה מסביר את זה?
"זה האירוע הכי מורכב בתולדות האדם, שמשפיע על כל הרמות של החיים שלנו. והוא מתרחש לאט, אז תמיד יש משהו שנראה יותר חשוב. עד שיהיה מאוחר מדי. הנקודה האופטימית היא שיש לנו את הפתרונות הטכנולוגיים לעבור לאנרגיות מתחדשות בסקאלה נרחבת, אבל אף אחד לא מיישם אותם - פוליטית וכלכלית זה לא בראש סדר העדיפויות, כי יש כוחות שפוחדים להיפגע. כשהציבור יבין וידרוש לתקן את זה, יש סיכוי, אבל אנחנו לא שם. הגנה על הטבע – האוקיינוסים והיערות – נמצאת בתחתית.
"בעולם", מוסיף גרוס, "ככל שאנשים מרגישים את השינוי קרוב לבית, כך הם מגויסים הרבה יותר. אולי זה יקרה גם בישראל, עוד גל חום או שניים כאלה, והם יכולים להיות הרבה יותר חמורים ולגרום גם לנזקים ולמוות, זה רק עניין של זמן. הייתי אומר שזה בעיקר פוקס שזה עוד לא קרה. תחשוב על גל חום ממושך; צריכת החשמל גוברת ומביאה להפסקות חשמל נרחבות, הרס של תשתיות, החום מוביל לשריפות נרחבות כמו שקרה באירופה לפני שנה, ויחד עם זאת בצורת ושיבושים באספקת מזון - הדברים האלה יבואו מתישהו, אולי יחד, ואנחנו לא ערוכים לזה. רק במקרה נחסכו מאיתנו מקרים קיצוניים. ואני לא נכנס בכלל לגלי הפליטים שצפויים מהמדינות השכנות, שהרבה יותר פגיעות מאיתנו".
אפשר להחזיר את המצב אחורה?
"בהחלט אפשר להאט, לעצור ואולי אפילו להחזיר את המצב לקדמותו. יעלה כסף, נכון, אבל זה איום משמעותי. אנרגיית שמש ורוח היא כיום הזולה ביותר להפקה, בכל העולם. גם נושא אגירת האנרגיה הולך ומתקדם. עם קצת השקעה ובניית תשתית, זה שם. רק עניין של החלטה. אין סיבה לא לבנות תשתית אנרגיה נקייה. לפי סוכנות האנרגיה העולמית זה עולה ארבעה טריליון דולר בשנה - ארבעה אחוזים מהתמ"ג העולמי. נשמע המון, אבל חמישה טריליון דולר בשנה אלה רק הסובסידיות שמקבלות חברות הדלקים בעולם, לפי קרן המטבע הבינלאומית. כלומר, אנחנו משלמים עבור הרס המערכות האקולוגיות. זה בלתי נתפס".
כשאתה מסתכל על התקשורת - איפה אנחנו טועים?
"משבר האקלים זה המחדל הגדול ביותר של התקשורת בעולם, בטח בישראל. האקלים מתערער באופן שישפיע על החיים של כל הדורות מעכשיו והלאה, ועבור התקשורת הישראלית מדובר בסיפור שמופיע בסוף החדשות פעם בחודשיים. בקושי מקשרים אותו לרמה הכלכלית והפוליטית. זה האירוע הכי גדול שקורה בעולם היום, אבל כשמזמינים אותי לדבֵּר זה בדרך כלל בדקה האחרונה, אחרי אייטם על נועה קירל (שאני דווקא מחבב אותה). התקשורת קובעת את סדר היום, והיא צריכה לשאת באחריות. אנחנו הדור הראשון שמרגיש את השפעותיו של משבר האקלים, והדור האחרון שיכול לעצור את זה. המיסקונספציה העיקרית היא שזה לא הדבר הכי חשוב לכתוב עליו".
5 צפייה בגלריה
''גלי חום יכולים להיות חמורים יותר גם בישראל, זה עניין של זמן''. שריפה באלפים בשווייץ
(צילום: EPA/JEAN-CHRISTOPHE BOTT)
אנחנו מגיעים לנחל הקיבוצים, לא רחוק מבית־שאן. המקום מלא בבני נוער דתיים וחרד"לים שמחים ועולצים, קופצים למים הקרירים. שלושה בחורי ישיבה עם קעקועי חינה מספרים לי על תהליך החזרה בשאלה שלהם. כאן יש לפחות צל, מה שמזכיר לי את פסקת הפתיחה. אני מרים טלפון אל פרופ’ נורית אלפסי, ראש המגמה לתכנון ערים ונשיאת האגודה הגיאוגרפית.
למה אין צל בישראל?
"זה נכון. על חשיבות הצל אין טעם להרחיב - העץ מוריד טמפרטורות, קולט פחמן דו־חמצני, משפר את מצב הרוח ועוד. הבעיה היא שאין הנחיות מחייבות לצל במרחב הציבורי. זה תלוי ברצון טוב. מה גם שקשה מאוד לגדל עץ בעיר, אבל מצד שני - היד תמיד קלה מאוד על עקירת עצים".
פרופ’ אלפסי מספרת שבאופן כללי, התכנון בישראל לוקה מאוד, עד כמעט ולא קיים, בכל מה שקשור במחשבה אקלימית. "תכנון קדימה ומחשבה קדימה - זה דבר שלא קיים פה", היא אומרת.
בישראל, על פי אלפסי, שולטת פילוסופיית, או יותר נכון רפלקס, ההתיישבות, מאז קום המדינה. מקימים ערים, יישובים ושכונות חדשים - במקום לחזק את הקיים. "מצאנו תוכניות ל־131 שכונות חדשות עם אלף יחידות דיור ומעלה שהמדינה מתכננת, משנות ה־90 ועד היום. כולן מתוכננות בצורה לא אקלימית שאבד עליה הכלח. רמת התכנון וההקמה מאוד ירודה. חוזרים על אותו דפוס של שכונות מנותקות מהסביבה, עם תחבורה ציבורית בעייתית, מה שמכריח שימוש ברכב פרטי ואיכות חיים נמוכה. לצפיפות יצא שם רע, אבל בנייה אקלימית היא לחסוך בקרקע". בסך הכול, היא מסכמת, יש לנו משבר אקלים פלוס חוסר תכנון קדימה, וזה שווה עתיד מדכדך.
תחנה שלישית, טבריה. השעה 17:00 אחר הצהריים, הטמפרטורה יורדת ל־39 מעלות וזה כמעט נעים. די ריק בחופים, עד כמה שאני רואה. טבריה מכוערת וחסרת חן כרגיל - הכיעור פה הוא צורה מיוחדת של אלימות. צריך כישרון ושנאת יופי אמיתית כדי להגיע להישגים כאלה. אחרי הכול, יש לנו כל כך הרבה אגמים במדינה, אז בסדר שסביב אחד מהם תהיה עיר מכוערת.
אנחנו הולכים לראות בני נוער קופצים למים מרציף מתכת ישן. כמו תמיד - בטבריה, כמו בים המלח, כמו בתל־אביב - אני מרגיש האיש הכי לבוש. בכל מקום אני האיש הכי לבוש, במכנסיים וחולצה ארוכים ובכובע. מה לעשות, כמושתל כליה יש לי פי 50 סיכוי מכם לקבל סרטן העור, אז זה מה יש. אולי בגלל זה אני חש יותר בנוח בטבריה, בחברת החרדים הלבושים, מאשר בחברת הצעירים החשופים. קצת מביך. אני לא יודע מה הם חושבים כשהם רואים אותי, אבל כשאני רואה אותם אני ממש יכול לשמוע את הטסססס של העור הנשרף.
כמה שעות אחר כך אני שוב בתל־אביב. אם לא הלחות, 31 המעלות בערב היו מרגישות לי כל כך נעים, ממש סתווי. למחרת אני הולך לקפלן, ופה - עם חום של 33 מעלות, לחות גבוהה, צפיפות עצומה וכעס - חם לי הרבה יותר. הביאו את הסתיו, ובעיקר: הביאו את הצל ושנו את התודעה. אפשר לדחות את העתיד שראינו השבוע. אבל בשביל זה צריך לנסות.
פורסם לראשונה: 07:34, 21.07.23
