ההפחתה המשמעותית במשלוחי המוצרים מחו"ל לישראל בעקבות משבר הקורונה צמצמה גם את המפגש שלנו עם הקלקר - החומר הפתיתי הלבן שמוכר לכולנו היטב מהאריזות שהוא מרפד, מהצידניות ומהג'ריקנים שבהם הוא משמש כמבודד תרמי ומשיעורי האמנות ביסודי שבהם הוא כיכב כחומר ליצירה.
חיפושית שאוכלת קלקר
(צילום: זווית, סוכנות ידיעות למדע ולסביבה)
הקלקר נתפס לרוב כחומר חד-פעמי, שאנחנו משליכים לפח אחרי שאנחנו מוציאים את המוצר מאריזתו, אבל האמת היא שהוא לא נעלם בתום השימוש – ועלולות לעבור מאות שנים לפני שהוא יתכלה. כעת, מחקר דרום קוריאני חדש מצא שזחלים של חיפושית מקומית מסוגלים לאכול את הקלקר, מה שעשוי לסייע בעתיד בהתמודדות עם בעיית פסולת הפלסטיק העולמית.
"קלקר" הוא שמו העברי הנפוץ של פוליסטירן מוקצף: פולימר שמיוצר מנפט וממולא באוויר. "קלקר הוא סוג של פלסטיק", מבהירה פרופ' אופירה אילון מהחוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה ומנהלת תחום איכות הסביבה במוסד שמואל נאמן. למעשה, פוליסטרן מהווה 6 אחוזים מכלל הפלסטיק שמיוצר בעולם, כך שתרומתו לבעיית פסולת הפלסטיק העולמית לא מבוטלת, וכמו סוגי פלסטיק אחרים הוא מצטבר במטמנות ובסביבה הטבעית ולא מתכלה במשך שנים רבות.
"היכולת הטכנולוגית למחזר את הפוליסטן המוקצף נמוכה בהשוואה לפלסטיקים אחרים", אומרת פרופ' אילון. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שכ-95 אחוז מנפחו של הקלקר הוא אוויר, מה שהופך את מיחזורו ללא משתלם מבחינה כלכלית.
קלקר לארוחת בוקר
במחקר החדש, שפורסם לאחרונה בכתב העת Applied and Environmental Microbiology, נבחנו זחלי Plesiophthalmus davidis: חיפושית ממשפחת השחרוריתיים, שחיה בעיקר באזורים מיוערים בצפון-מזרח אסיה ושניזונה מעצים רקובים.
במהלך המחקר, החוקרים האכילו במשך 14 יום 7 זחלים בקלקר בלבד. בתום התקופה נמצא שכל זחל אכל בממוצע 34 מילגרם קלקר. כל הזחלים הצליחו לשרוד למרות שתזונתם הוגבלה לקלקר. בהמשך גידלו החוקרים זחלים למשך תקופה ארוכה יותר, של 4 שבועות, וגם הפעם הזחלים זללו את הקלקר, ושרדו בהצלחה עד תום התקופה.
החוקרים בחנו גם את אוכלוסיית חיידקי המעיים שחיו בגופם של הזחלים שניזונו מהקלקר במשך 14 יום, וגילו שעיכול הקלקר מתבצע על ידי חיידקים מהסוג סרטיה (Serratia, חיידקים בצבע אדום בולט שגודלם 5-1 מיקרומטר - אלפיות המילימטר) ממין שלא היה מוכר בעבר, לו נתנו החוקרים את השם Serratia sp. WSW. ההאכלה בקלקר הובילה לכך שכמות חיידקים אלה במעי החיפושיות הוכפלה פי ששה, כך שבסיום התקופה הם היוו כשליש מכלל אוכלוסיית חיידקי המעיים של הזחלים.
החוקרים גם גידלו את כלל אוכלוסיית חיידקי המעיים של הזחלים בתרבית, מחוץ לגופן של החיפושיות, במשך 20 יום, וכן בודדו וגידלו בתרבית נפרדת את חיידקי ה-Serratia sp. WSW. הם גילו שגם התרביות הצליחו לכלות את הקלקר, כשהתרבית שכללה את כלל אוכלוסיית החיידקים הצליחה בכך במידה טובה יותר. על פי החוקרים, ייתכן שהסיבה לכך היא שהחיידקים האחרים שבאוכלוסיית המעיים משחררים חומרים מחמצנים שיוצרים חורים קטנים בקלקר, שבהם חיידקי הסרטיה יכולים להתמקם בנוחות ולעכל את החומר יותר בקלות.
הערכים התזונתיים של הקלקר
לדברי פרופ' אילון, הקלקר מהווה עבור זחלי החיפושיות מקור לפחמימות, שמהן הם יכולים להפיק אנרגיה. "כמו שאנחנו צריכים לאכול מאבות המזון כדי לבנות את גופנו, גם זחלי החיפושיות זקוקים לפחמימות – והם מוצאים אותן בקלקר", היא אומרת.
המחקר החדש הוא לא הראשון שבו מתגלים זני חיפושיות שמסוגלים לאכול קלקר. בעבר נמצא שזחלי חיפושיות משלושה מינים נוספים שמשתייכים למשפחת השחרוריות, חיפושית הקמח (Tenebrio molitor), Tenebrio obscurus ו-Zophobas atratus, מסוגלים גם הם לפרק קלקר כתזונתם. לדברי עורכי המחקר החדש, יתרונן של החיפושיות שהם חקרו הוא שאוכלוסיית חיידקי המעיים שלהן פשוטה מאוד בהשוואה לזו של החיפושיות האחרות, והיא כוללת רק שישה מינים של חיידקים.
החיפושיות שמפרקות קלקר הן חלק משורה של יצורים שנהנים לזלול פסולות מסוגים שונים, ושנחקרים כאפשרויות טיפול בחומרים הבלתי רצויים. יצורים אלה כוללים בין השאר חיידקים שמסוגלים לפרק נפט וגז טבעי, שעשויים לסייע בטיפול בדליפות נפט, וכן חיידקים שמוכרים למדע עשרות שנים רבות שניזונים מתחמוצות גופרית ומגז החממה מתאן.
25 מיליארד כוסות קלקר בפח
גם אם יום אחד הררי פסולת הקלקר שאנחנו משאירים אחרינו ייאכלו על ידי זחלי חיפושיות רעבים, עדיין מדובר בפסולת בעייתית מאוד. עם זאת, כבר היום קיימות מספר דרכים שבאמצעותן ניתן לצמצם את היקפיה.
דרך אחת היא עשיית שימוש חוזר בחומר. "ניתן להשתמש בפוליסטרן המוקצף בשנית כחומר מילוי, למשל בדלתות", אומרת אילון.
דרך אחרת היא לצמצם את השימוש בחומר מלכתחילה. "השימושים העיקריים של הקלקר הם באריזה", אומרת אילון. "בדרך כלל, כשאנחנו מקבלים משלוח של מוצר חדש, כמו מיקרוגל, מקרר או שולחן, הוא יגיע עטוף בקלקר".
עקב כך, חברות שונות בחרו להמיר את מארזי ופתיתי הקלקר שבהם עטופים מוצריהן בתחליפים ידידותיים יותר לסביבה, כמו פתיתי אריזה עשויי עמילן. פתיתים כאלה קיימים בשוק עוד משנות ה-90, והם מיוצרים מחומרים כמו הדגן דורה, חיטה או קורנפלור. הפתיתים הצמחיים אומנם יקרים ומעט כבדים יותר מפתיתי הקלקר המוכרים – אך הם מתכלים בקלות. פתרון אריזה סביבתי אחר הוא שקיות מנופחות עשויות חומרים מתכלים, שהאוויר שבתוכן מגן על המוצר שבחבילה מפני שבירה וחבלות.
הקלקר נפוץ גם כחומר שממנו עשויים כלים חד-פעמיים, ובעיקר כוסות לשתייה חמה (לצד כוסות הנייר החד-פעמיות, שגם הן בעייתיות מבחינה סביבתית מכיוון שהן מצופות בשכבת פלסטיק). למעשה, בארה"ב מושלכות לפח מדי שנה לא פחות מ-25 מיליארד כוסות קלקר חד-פעמיות. לכן, כדאי לצמצם את השימוש בכלי הקלקר – וכמו תמיד, להעדיף להשתמש בכלים רב-פעמיים.
