אם תיתקלו ברחוב בטוביאס קרטר לא תראו על פניו שהוא ביקר ביותר מ-60 מדינות, וגמע מעל 85 אלף קילומטר בטרמפים, באופנוע, במטוסים - ובעיקר, דרך הים. לא תדעו שידיו השיטו ספינות מאוסטרליה ועד גרינלנד, ששיערו הארוך התנופף בחוג הקוטב הצפוני, שעיניו ראו נדודים.
המסע של טוביאס קרטר לגרינלנד
(צילום: Thomas bour ,Lucas bottier)
אני פוגשת את קרטר, בריטי רזה בן 33 עם צרפתית מצוינת, בגן הבוטני בירושלים. שם, הוא לוקח הפסקה מפגישות זום לקידום המיזם יוצא-הדופן שלו כדי לדבר איתי, ולוקח הפסקה למנוחה קצרה בישראל אחרי שנים מסביב לעולם – ושני מסעות ימיים אל האוקיינוס הארקטי, אל הקצה הצפוני של הפלנטה. טיוליו הרבים לימדו אותו דבר אחד באופן שלא משתמע לשתי פנים: משבר האקלים כאן, הוא אמיתי, והאופן שבו הוא יתפתח תלוי רק בנו. והוא חזר מהם עם שליחות ברורה: ליידע אנשים במצבו של כוכב הלכת שהם קוראים לו בית.
קרטר נולד בג'רזי, אי בריטי שצמוד לחופי צרפת, ובגיל צעיר עבר עם הוריו לאזור לה רושל שבמערב צרפת, שבו הוא מתגורר גם היום בהפוגות שבין מסע למסע. במקור הוא בכלל עבד כמנהל מיזמים של בניית בתים מעץ. "נכנסתי לתחום הבנייה בעץ כי במערב אירופה זו האפשרות הסביבתית יותר", הוא אומר. "אני מודע מאוד להשפעה שלנו על הסביבה כבר מגיל צעיר מאוד".
אבל יותר מכול, קרטר העביר את חייו בטיולים, בין דפי האטלס. הטיולים ה"קטנים" יותר שלו היו יכולים להיות בקלות טיול גדול אחרי צבא של בני אדם "רגילים": באחד הוא נדד במשך שלושה חודשים בקנדה, ובשני הוא העביר שבעה חודשים באוסטרליה, ניו זילנד, מלזיה וסינגפור. ב-2015, הוא החליט לצאת למסע ארוך יותר, שלקח לו בסופו של דבר ארבע וחצי שנים. במשך כ-9 חודשים הוא טייל בטרמפים מצרפת ועד אוסטרליה. ביבשת חיות הכיס, הוא הוציא רישיון לאופנוע ונסע על גבו לכל אורכה. כשהגיעה העת לחזור, קרטר החליט לנסות משהו חדש - ולשוב הביתה דרך הים.
ספינה אחת לעולם אחד
"לא ממש עסקתי בשיט לפני כן, עבדתי לתקופה קצרה כאיש צוות בסירה בטיול הראשון שלי לאוסטרליה, אבל אחר כך לא נגעתי בתחום במשך שמונה שנים", מספר קרטר. הדבר לא הרתיע אותו, והוא קנה סירה קטנה מאוד - באורך 6.6 מטרים, והשתמש בה במשך חצי שנה כדי לערוך אימוני שיט קצרים לאורך החוף הרגוע של העיר האוסטרלית בריסבן. לאחר מכן, הוא הצטרף כעובד לצוותה של סירה פרטית, שערכה שיט בן שבועיים מאוסטרליה לאינדונזיה.
אך מסעו הימי התחיל באמת כשהוא הגיע לפוקט שבתאילנד - שממנה מפליגות ספינות שחוצות את האוקיינוס ההודי. הוא מצא את עצמו קונה שם ספינה באורך 11 מטר, תמורת 10,000 דולר אוסטרליים (כ-23 אלף שקל). ההשראה שלו לכך הייתה דסטין ריינולדס: אמריקני שאיבד את ידו ורגלו השמאליות בתאונת דרכים, שהפך לקטוע שתי הגפיים הראשון שהקיף לבדו את העולם בספינה - על אף שלא היה לו כסף או ניסיון קודם של ממש בשיט. "פגשתי את דסטין בפוקט, והוא הפך לאחד מהחברים הטובים ביותר שלי", מספר קרטר. "אמרתי לעצמי שאם הבחור הזה יכול לעשות את זה - אז גם אני יכול, ואין לי תירוצים".
קרטר קרא לספינה שקנה "Uno Mondo" - "עולם אחד" באספרנטו, השפה שנוצרה במטרה להיות בינלאומית - וכך נקרא עד היום גם המיזם שהוא מוביל. "רציתי שהספינה תייצג פילוסופיה: אנחנו תמיד מגדירים את עצמנו לפי המקום שבו נולדנו ולפי הלאומיות שלנו, ונוטים לשכוח שכולנו אומה אחת - יש רק מין אנושי אחד", הוא אומר. "אפילו האוקיינוס הוא אחד - אנחנו משתמשים בשמות שונים, אבל המים נעים ברחבי העולם עם הזרמים". לדבריו, שמה של הספינה רלוונטי גם ליחס שלנו לסביבתנו. "אדם אחד או מדינה אחת לא יכולים להילחם במשבר האקלים לבדם, חייב להיות כאן מאמץ עולמי – כולנו במאבק הזה יחד".
היעד: האוקיינוס הארקטי
במשך שנה וחצי, קרטר חצה את הימים על גבי "אונו מונדו". בדרכו המפותלת לצרפת הוא ביקר במקומות כמו הודו, מלזיה, אינדונזיה והאי ראוניון שליד מדגסקר. כששהה בקייפטאון שבדרום אפריקה, הוא פגש את סופי סימונין, מטיילת צרפתייה שהייתה אז בת 25, שהקיפה את העולם כאשת צוות בספינות שונות במשך שנתיים וחצי. בהתחלה, סימונין הצטרפה אל קרטר כדי "לתפוס טרמפ" לברזיל - אך דרכיהם בהחלט לא נפרדו שם. "עד שהגענו לברזיל, כבר החלטנו שנרים מיזם יחד", אומר קרטר. "עד שהגענו לאיים הקריביים, כבר הקמנו רשמית עמותה".
ביולי 2019, קרטר וסימונין הגיעו יחד חזרה לצרפת, עם תוכנית שאפתנית: להשיג ספינה שמסוגלת לעמוד בתנאי קיצון, לשוט מצרפת צפונה-צפונה אל האזור הארקטי, לאסוף עדויות ממקומיים וממדענים שפועלים באזור - ולחשוף אנשים בחלקים האחרים של העולם אל מה שימצאו. "לאנשים בצרפת, ואני בטוח שגם בישראל, קשה לראות שהאקלים משתנה", אומר קרטר, ומספר שהאוקיינוס הארקטי מתחמם בקצב מהיר פי 4 מאשר שאר העולם. הסיבה לכך היא שעליית הטמפרטורות העולמית ממיסה את הקרח הימי באזור, תהליך שחושף את המים שהיו מוגנים תחתיו. המים מאבדים חום לטובת האטמוספרה - שמתחממת מכך, וחוזר חלילה. "תיכננו להראות לאנשים מה קורה שם, ולשכנע אותם בחומרת המצב".
עם זאת, הגשמת תוכניתם של השניים הייתה רחוקה מלהיות פשוטה, קלה או זולה. ראשית, היה עליהם למצוא ספינה מתאימה: מצבה של הספינה של קרטר כבר לא היה טוב, והיא לא התאימה כלל למסע המפרך סביב הקוטב הצפוני הקפוא. בנוסף, לשניהם לא היה כסף, אחרי שנים של טיולים ארוכים בעולם. ומעבר לכך, אף אחד מהם לא היה מדען או מומחית לנושא. "ובכל זאת, רצינו להוביל משלחת מדעית לאוקיינוס הארקטי בתוך פחות משנה", אומר קרטר בחיוך.
החיפושים אחר כלי שיט מתאים חשפו את קרטר אל סיפורה של הספינה Northabout. "מדובר בכלי השיט היחיד בעולם שהקיף את הקוטב הצפוני פעמיים", הוא מספר. ההקפה הראשונה נערכה על ידי קבוצה אירית בין 2005-2004, וכללה לא מעט עיכובים עקב הקרח העבה. את השנייה ערכה קבוצה בריטית ב-2016 - ואז, המסע ארך שבעה שבועות בלבד. הסיבה להבדל בין אורכי שתי ההקפות ברורה: "הקרח נמס", אומר קרטר. "למעשה, הספינה עצמה מהווה עדות למשבר האקלים".
Northabout היא ספינה מחוזקת לקרח (Ice-Strengthened, כלומר נועדה למסעות בלב קרח ימי), אורכה עומד על 15 מטר, והיא יכולה לשאת עד שמונה אנשים. קרטר החליט לאתר את בעליה. "רשמית, הספינה לא עמדה למכירה", הוא אומר. ובכל זאת, קרטר מכר את ספינתו הוותיקה ולקח הלוואה מהבנק - ובסוף ינואר 2020, הוא וסימונין קנו אותה.
מצבה של הספינה בעת הקנייה היה רחוק מאידיאלי – בראש ובראשונה, היה בה חור משמעותי, שהוביל לכך שהיא כלל לא יכלה להיות במים מבלי לטבוע. "רצינו לצאת לדרך בתוך ארבעה חודשים - והייתה לנו הרבה עבודה", אומר קרטר. "היינו צריכים למצוא תקציב וציוד, ולשכנע אנשים לעלות על הספינה. כל זאת כשלא היה לנו שום ניסיון בשיט באוקיינוס הארקטי, וכשאני לא השטתי מעולם ספינה כה גדולה". ואם כל זה לא היה מספיק, מהר מאוד גם הקורונה התפרצה.
כל הקשיים הללו לא הרתיעו את קרטר וסימונין. הם צללו למאמצי גיוס כספים ומשאבים, שבזכותם נתרם להם ציוד טכני בשווי כולל של 60 אלף יורו. הם תיקנו את הספינה, גייסו אנשי צוות - וב-6 ביולי 2020, ברגע שהתיקונים הסתיימו והקורונה איפשרה, הם יצאו לדרך.
אם כל תושבי העולם היו מרוקנים אמבטיה לים
מלבד קרטר וסימונין, צוות הספינה כלל גם שני אנשי וידאו, צלם סטילס ומדען אחד - מייקל פונדר, מהנדס חשמל מאוניברסיטת לייז' שבבלגיה, ש"תפס טרמפ" עם הספינה כדי להתקין תחנות מזג אוויר באזור הארקטי עבור המחקר שלו, ושהשתתפותו סיפקה חלק מהמימון עבור המשלחת. "כשיצאנו לדרך, חצי מהצוות מעולם לא השיט ספינה", מספר קרטר.
לאחר שיט של 14 יום, קרטר וצוותו הגיעו אל האי הקפוא גרינלנד שבלב האוקיינוס הארקטי. הם ראיינו במשך חודשיים מדענים ומקומיים רבים, ואספו מידע על השפעת משבר האקלים על האזור. התמונה שאליה הם נחשפו זעזעה אותם.
"המספרים מטורפים", אומר קרטר. "ב-15 השנה האחרונות, 300 מיליארד טון של קרח הפשירו בממוצע בכל שנה בגרינלנד בלבד. אם מחלקים את זה באוכלוסיית כדור הארץ - 7.7 מיליארד איש - מדובר ב-150 ליטר לאדם ביום". כלומר, הדבר מקביל למצב שבו כל אחד ואחת מתושבי העולם היו מרוקנים אמבטיה מלאה במים אל הים - וחוזרים על כך שוב ושוב בכל יום ויום. "ואם זה לא מספיק, ההפשרה הולכת רק להאיץ".
חלק מהעובדות שחברי המשלחת גילו נגעו להשפעות מוכרות פחות של משבר האקלים. "כך למשל, ארכיאולוג מקומי סיפר לנו שהארכיאולוגיה בגרינלנד נפגעת בגלל הפשרת הקרח: הקרקע כבר לא קפואה באותה המידה, ואתרים ארכאולוגיים שנחשבו לשמורים היטב בקרח לפני 20 שנה - מרקיבים", הוא אומר. "מטורף לגלות דברים כאלה".
לדברי קרטר, המשלחת וממצאיה זכו לתהודה רחבה. "היה לנו אימפקט תקשורתי בצרפת ובאנגליה, דיווחו עלינו בערוצים כמו ה-BBC, וכמה מערוצי החדשות הגדולים ביותר סיקרו את השיבה שלנו לצרפת". עוד כשהיו בגרינלנד, הוא וצוותו יצרו סדרת רשת על מסעם, ובהמשך הם ערכו אותה לכדי סרט, שיצא לפני מספר חודשים ושזוכה לדברי קרטר להצלחה בפסטיבלים.
"לנסוך בתלמידים השראה"
ארבעה חודשים לאחר תחילת המסע, קרטר וסימונין שבו לצרפת - והייתה להם כמות גדולה של חומרים בנושא משבר האקלים, שנאספו מהשטח. הם החליטו למקד את מאמציהם בדור הבא - ולהרצות בבתי ספר, מתוך הבנה שהצעירים משפיעים הן על עתיד העולם שלנו והן על המבוגרים שמעצבים את העולם כיום. השניים חרשו את צרפת לאורכה ולרוחבה, ופגשו במשך חודשיים וחצי כ-7,000 תלמידים, מגיל 6 ועד 18.
"הרעיון בהרצאות הוא לנסוך בתלמידים השראה", מספר קרטר. "אנחנו מדברים על הטיולים וההרפתקאות שלנו, ועל האהבה שלנו למסעות ולפלנטה. אנחנו מנסים לגרום להם להיות מודעים להשפעה הסביבתית של האופן שבו אנחנו מטיילים. ואז אנחנו מספרים להם על המיזם שלנו ועל הסיבות שבגללן הקמנו אותו - וחלק גדול מזה הוא לדבר על אזורי הקטבים". קרטר וסימונין מסבירים לתלמידים על משבר האקלים ועל הפשרת הקרחונים, חושפים אותם למידע המטלטל שאספו ולעדויותיהם של המדענים והמקומיים. "בסוף השיחה אנחנו תמיד אומרים להם שכיום, ידוע בוודאות שמשבר האקלים הוא תוצאה של פעילות אנושית, שכבר אין ויכוח בנושא - אבל שזה טוב, כי אם אנחנו גורמים לבעיה, אנחנו יכולים גם להפסיק לגרום לה. אנחנו צריכים פשוט להיות מודעים לנושא, ולשנות את האופן שבו אנחנו משפיעים על הסביבה שלנו".
"ראינו שההרצאות בבתי הספר עובדות", מספר קרטר. עקב כך, הם החליטו להמשיך במיזם - ולצאת למשלחת נוספת. הפעם, עם הצלחה מוכחת ברזומה שלהם, הם השיגו מימון בקלות רבה יותר, כולל ממקורות ציבוריים וממשלתיים. במשלחת השנייה הם כללו גם מורים, במטרה לפתח תוכן חינוכי. ביולי 2021, קרטר וצוותו יצאו מצרפת על גבי Northabout למסע נוסף באוקיינוס הארקטי, של חודשיים וחצי, והפעם - הם שטו לאיסלנד.
בדרך לארקטי עוצרים בישראל
גם בשיט השני, חברי המשלחת ראיינו מדענים שפועלים באזור - כולל כאלה שחוקרים את הקרחונים האדירים של האי. "על פי התחזיות, הקרחונים שבאיסלנד ייעלמו לחלוטין בתוך 200-150 שנה בלבד", אומר קרטר. "מדובר בדורות בודדים". הם פגשו גם מדענים שחוקרים את הפעילות הגעשית הערה שבאיסלנד, שצפויה להתגבר מאוד בשנים הקרובות. לדבריו, לפי אחת התיאוריות שנחקרות כיום, הסיבה לכך היא הירידה במשקלם של הקרחונים שמכבידים על הקרקע, עקב הפשרתם - תהליך שגורם לתזוזה של הקרקע, ומכאן לפעילות געשית. "יש מחקרים שמעריכים שעקב הפשרת הקרחונים, הפעילות הגעשית באיסלנד עלולה להתגבר פי 50-30", אומר קרטר.
גם המשלחת השנייה כללה מדענים ששמחו על ההזדמנות לשוט צפונה. אחד מהם היה האוקיינוגרף הצרפתי סדריק קורסון, שהצטרף לצוות לעשרה ימים. קורסון בחן באיסלנד חיישנים זולים למדידת טמפרטורה ומליחות מים, שאותם הוא מפתח במטרה לאפשר למספר גדול יותר של כלי שיט להשתמש בחיישנים כאלה - וכך לאפשר איסוף נרחב יותר של נתונים בנושא. בנוסף, חמישה ביולוגים ימיים התארחו בספינה במשך שבוע, שבמהלכו הם התקינו מכשירי הקלטת שמע תת-ימיים באתר שבו צפוי להיבנות הנמל המסחרי החדש של איסלנד. בעזרת המידע מהמכשירים, הם מתכננים למפות את אוכלוסיות הלווייתנים באזור - במטרה להשפיע על טכניקות הבנייה של הנמל החדש, כך שהנזק שייגרם לבעלי החיים יהיה מינימלי ככל האפשר.
מאז שהמשלחת השנייה חזרה לצרפת, קרטר מעביר את זמנו ביבשה. בקיץ האחרון, הוא וסימונין החליטו שלא לצאת למסע, אלא להמשיך בפעילות החינוכית הצומחת. המיזם שהם הקימו התרחב, וכולל כעת ארבעה חברים קבועים, שאפילו מקבלים תשלום על עבודתם: קרטר, סימונין, שותף נוסף לדרך בשם בנג'מין לה בוטלנד (שלקח חלק במשלחת השנייה ומרצה גם הוא בבתי ספר) ואוקיינוגרפית בשם לוסי ויניה שמהווה את הסמכות המדעית במיזם.
אל ישראל קרטר מגיע בעקבות משהו אחר שמצא במסעו אל האזור הארקטי, שלא היה חלק מהתכנון: אהבה. בת זוגו, ששמה המתאים בהחלט הוא ים, היא ישראלית שקרטר פגש באיסלנד במשלחת השנייה, בעת שהיא התארחה במדינה במסגרת שהות אומן. בביקוריו כאן הוא מנצל את הזמן כדי להרצות למקומות עבודה ולארגונים על סיפורו המרתק של מיזם אונו מונדו, במטרה לגייס כסף עבור המשך פעולתו – הרצאות שהוא מעביר גם בזום כשהוא לא בישראל (ושאפשר להזמין דרך אתר המיזם, https://www.unumondo.org).
ב-2024, קרטר וצוותו ייצאו שוב למסע, כשהפעם הם מתכננים ללכת בעקבות שתי הקבוצות ההרפתקניות ש-Northabout למודת המסעות הייתה בבעלותם בעבר – ולהקיף את האוקיינוס הארקטי כולו, בפעם השלישית עבור הספינה.
ובינתיים, יש לו מסר עבור הישראלים. "משבר האקלים אומנם לא בהכרח ניכר בחיי היומיום שלנו", הוא אומר, "אבל הוא משפיע על העולם כולו - והוא ישפיע על ישראל הרבה יותר מהר ממה שרוב האנשים חושבים. אני יודע שישראל מסוגלת לדברים מופלאים בנושא - ויש המון מה לעשות. כמו במקומות אחרים בעולם, גם כאן - אנשים חייבים להיות מודעים יותר לנושא", הוא מסכם.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
