יש שיאמרו שהחיים הם כמו משחק ארוך של בלאק ג'ק. בגרסה הנפוצה של המשחק כל משתתף מקבל שני קלפים, כשהמטרה היא להגיע לקלפים המסתכמים ל-21 או כמה שיותר קרוב לכך מבלי להיפסל. השחקנים יכולים לבחור אם "להיצמד" לקלפים שקיבלו או לעשות "טוויסט" – לבקש מהדילר קלף נוסף שיתווסף לסכום הכולל. במקרה כזה, הסיכון כמובן הוא שהסכום יעלה על 21 והם ייפסלו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
המשחק אולי נשמע רחוק מהבחירות שאנו עושים ביומיום, אבל רבות מהחלטות החיים החשובות ביותר שלנו דומות מאוד לדילמה של המשחק. האם להישאר לגור באותו מקום או להסתכן ולעבור דירה? האם להישאר בעבודה שלי או לעזוב ולפתוח עסק משלי? האם להשלים עם מערכת יחסים לא מספקת או לנסות שוב את מזלי בתקווה למצוא אהבה חדשה? בכל מקרה כזה עלינו לשקול את הביטחון של מה שיש לנו מול אלטרנטיבה, שיש בה יותר סיכון אך גם סיכוי להיות מתגמלת יותר.
חוסר הוודאות המובנה בדילמות הללו מותיר רבים מאיתנו כלואים בניתוח-יתר משתק, שבסופו של דבר משאיר אותנו לדשדש בסטטוס קוו ומונע הזדמנות לנסות להרוויח בגדול. מנגד, ישנם מי שנמשכים בקלות רבה לפיתוי של החדש והלא מוכר: הם נכונים מדי להמר, עד כדי לאבד הכול בהתנהגותם האימפולסיבית. אם אחד מהתרחישים הללו נשמע לכם מוכר, יש מה לעשות. הודות להבנה גוברת של ההטיות הקוגניטיביות החבויות שלנו וכיצד להימנע מהן, יש לנו כיום אסטרטגיות מבוססות ראיות כיצד להתלבט בצורה יותר רציונלית - וכך לשחק היטב עם הקלפים שהחיים חילקו לנו.
ואם נדמה לכם שהדילמות האלה ייחודיות לבני אדם, דעו שהחלטות דומות נמצאות בשפע בטבע. חיה המחפשת אחר מזון, למשל, חייבת לדעת לזהות מתי לטריטוריה הנוכחית שלה יש משאבים מוגבלים, ואם יש סיכוי לנווה מדבר פורה מעבר לפינה. "מגיע שלב שבו צריך להתמודד עם ההחלטה: האם להמשיך לנסות להפיק את המקסימום מהמקום הנוכחי או להסתכן ולעבור לחקור מקום חדש?", אומרת סמנתה פטריק מאוניברסיטת ליברפול שבבריטניה.
עבור הפרט, היתרונות היחסיים של כל אפשרות יהיו תלויים בהתנהגות של שאר חברי הקבוצה. "אם כולם יעשו בדיוק את אותו דבר, יהיה מחיר לכולם", מסבירה פטריק. יש בכך כדי להסביר מדוע בעלי חיים מפגינים רמות שונות של תעוזה. ניתן לראות במגוון מינים שיש מי שפחות מאוימים מהלא מוכר יחסית לאחרים. הנועזים יותר נוטים לצאת ולחקור, בעוד שהזהירים נשארים במקום וינסו להפיק את המרב ממה שכבר יש להם.
יחד עם חוקרים מאוניברסיטת לה רושל בצרפת, פטריק חקרה את הרעיון על אוכלוסיית האלבטרוס הנודד, שרגילים לנחות באוסטרליה כדי להתרבות. את התחנה שלהם הם עושים על האי פוזשן שבמיצר טורס, מול החוף הצפוני של קווינסלנד. כל ציפור בוחרת אם למצוא את מזונה בשטח המצומצם של האוקיינוס סביבה או לדאות עם הרוח למרחק מאות ואף אלפי קילומטרים מהאזור. לדברי פטריק, התלות של האלבטרוס ברוח לצורך ניווט פירושה שאין סיכוי רב שיוכל לחזור לאחור, לאזור שממנו יצא. במילים אחרות, היציאה לחקור היא אסטרטגיה עם סיכון.
הצוות של פטריק העריך את התעוזה של כל אלבטרוס לפי תגובותיו להתקרבות בני אדם. ציפורים שהראו אותות מצוקה חזקים כשאדם התקרב לקן שלהם, כמו לעמוד או להשמיע קולות רמים, דורגו ברמת ביישנות גבוהה יותר ביחס לאלו שהפגינו תגובות שקטות יותר. מחקרים קודמים מצאו שמדד כזה נמצא בקורלציה עם מדדים אחרים של תעוזה, כמו נטיית ציפורים לחקור עצמים לא מוכרים. הצוות של פטריק גילה שהמדד מנבא גם את הנטייה שלהן לחקור טריטוריות חדשות, ולעוף בחיפוש אחר מזון שופע במקומות אחרים.
לבני אדם יש טווח רחב יותר של מצבים שהם ניתן לבחור אם למצות את הקיים או להתנסות בחדש, אך האופי הבינארי של ההחלטות נותר דומה: "לדילמות מסוג 'להתנסות-למצות' (explore-exploit) יש מנעד רחב במונחים של מורכבות ביולוגית", אומר דניאל יודקין, חוקר אורח באוניברסיטת פנסילבניה. דוגמה מתבקשת היא ההגירה: לאורך ההיסטוריה, יחידים וקבוצות נאלצו להחליט אם להישאר במקומם או שמא למצוא את מזלם במקום אחר. ואולם, בסיס ההחלטה רלוונטי באותה מידה לדילמות רבות אחרות, החל מהכמיהות הרומנטיות שלנו ועד לשאיפות המקצועיות. "אנחנו מקבלים ללא הרף החלטות אם להיצמד למה שאנחנו מכירים או לצאת לחפש אופקים טובים יותר, תוך סיכון מסוים שהדבר עלול להוביל לתוצאות שליליות, בזכות האפשרות שיצוצו גם הזדמנויות", אומר יודקין.
יש אנשים שנולדו נוטלי סיכונים. כמו האלבטרוסים הנועזים, גם הם חשים פחות פחד מחוסר ודאות. בקצה הסקאלה, אנשים כאלה יהיו מוכנים לסכן את חייהם עבור ריגוש חדש. עם זאת, לרובנו יש בעיה הפוכה. אנחנו שמרנים מדי גם כשההימור הוא הבחירה הרציונלית, בגלל מגוון הטיות קוגניטיביות.
חשבו על ההטיה שנקראת שנאת ההפסד. בעת נטילת סיכון, אנשים נוטים לתת משקל רב יותר למשאבים שהם עלולים לאבד מאשר לתגמול שהם עשויים לקבל. פסיכולוגים חוקרים את התופעה באמצעות הימורים על כסף. כך למשל, בניסוי התבקשו המשתתפים להניח שקיבלו 100 דולר, עם הזדמנות להשקיע אותם בחברה חדשה. להשקעה יש סיכוי של 50% לעשות רווח של 150 דולר, אולם אם החברה תיכשל הם יפסידו את כל הכסף.
אין צורך לבזבז יותר מדי מאמץ על החלטות קטנות, מכיוון שיש להן השפעה מועטה בלבד על שביעות הרצון הכללית מהחיים
עבור אנשים רבים, החשש לאבד את 100 הדולר המקוריים יהיה חזק יותר מהפיתוי לזכות ב-150 דולר, על אף שהרווח גדול מההפסד, ולכן הם יחליטו שלא ליטול את הסיכון. בטווח הקצר זה אולי נראה הגיוני, אבל אם נמנעים באופן עקבי מהימורים רבים כאלה, מפספסים את ההזדמנות להרוויח רווח נאה. " עם הזמן יש אפקט מצטבר", אומר קלן מרקווה מאוניברסיטת ביילור שבטקסס, שמחקריו האחרונים מראים כיצד שנאת הפסד היא תופעה עקבית להפליא גם בקרב אנשים בעלי הכנסה ורקע השכלתי שונים, ונראה שהיא עולה עם הגיל.
הטיה נוספת נקראת "אפקט ההוצאה האבודה". זו הנטייה להמשיך בפרויקט כושל שכבר השקענו בו משאבים, במקום לעצור וכך לחסוך את ההפסד בהמשך. אם אי פעם המשכתם לצפות בסרט שלא נהניתם ממנו פשוט כי לא רציתם "לבזבז" את הזמן שכבר השקעתם בצפייה בו, חוויתם דוגמה אחת קטנה לאפקט ההוצאה האבודה, אבל האפקט עשוי לחול באותה מידה גם על קריירה או על חיי האהבה שלנו.
גורם מניע שלישי בתת-המודע של החלטות כאלו נקרא "הטיית הסטטוס קוו" - הנטייה הכללית להעדיף את המצב הנוכחי על פני שינוי. למשל, אנו עשויים לבחור תמיד באותו מותג רכב פשוט כי הוא מוכר, ואנחנו לא אוהבים את חוסר הוודאות של לנסות משהו חדש.
בנפרד, כל אחת מההטיות הללו עשויה להיראות שולית למדי, אבל לאורך חיים שלמים, הן עלולות למנוע מאתנו מלבצע שורה ארוכה ומגוונת של קפיצות אל הלא נודע, גם כאשר היו סיבות טובות מאוד לעשות אותן. יתרה מכך, לאינרציה הפסיכולוגית הזו יש השפעה מתמשכת על האושר שלנו, כפי שגילה סטיבן לוויט מאוניברסיטת שיקגו בניסוי גאוני למדי.
בשלב הראשון של הניסוי, לוויט הקים אתר שבו אנשים הוזמנו לתאר התלבטות גדולה שלהם, כמו אם לעבור דירה, להתפטר מעבודה, להציע נישואין, להיפרד מבן/בת הזוג, לפתוח עסק או לאמץ ילד. לאחר מכן קיבלו המשתתפים אפשרות להטיל מטבע וירטואלי שינחה אותם איזו החלטה לקבל: אם הוא נחת על "עץ", הומלץ להם לעשות את השינוי הגדול בחיים, ואם על "פלי", הומלץ להם להישאר במצבם הנוכחי. בשלב הבא נערך מעקב של שישה חודשים אחר התקדמותם באמצעות שאלונים שנשלחו בדוא"ל.
אולי קשה להאמין שמישהו יסכים לתת להטלת מטבע לקבוע עבורו, אולם לאחר שנה רשם המטבע הווירטואלי יותר מ-22 אלף הטלות - והתוצאות אפשרו להסיק מסקנות מעניינות. בממוצע, אנשים שקיבלו "עץ" (שינוי) היו בסבירות גבוהה יותר ב-25% להפר את הסטטוס קוו שלהם ולבחור בהחלטה משנת חיים. יתרה מכך, נמצא כי מי שפעל על פי המטבע (לכאן או לכאן) היה הרבה יותר מאושר בהשוואה למי שפעל לפי ההימור של עצמו. לוויט עקב גם אחר אנשים שקיבלו החלטות בעלות סיכון נמוך יותר – כמו אם לעשות דיאטה, לשנות את צבע השיער או לעשות קעקוע – ושם התוצאה הזו לא באה לידי ביטוי. ניתן להסיק מכך שאין צורך לבזבז יותר מדי מאמץ על החלטות קטנות, מכיוון שיש להן השפעה מועטה בלבד על שביעות הרצון הכללית מהחיים.
התוצאות של לוויט מלמדות שרובנו נפיק תועלת מהערכה מחודשת של נסיבות חיינו ומנטילת סיכון מדי פעם, מקפיצה אל הלא נודע. אם נחזור לאנלוגיה של משחק הבלאק ג'ק, עלינו ללמוד כיצד לעשות "טוויסט" לעיתים קרובות יותר. אבל איך לומדים דבר כזה?
אולי נוכל ללמוד טריק מ"הממקסמים": אנשים בעלי דחף חזק למצוא את התוצאה האופטימלית לכל מצב. בשאלונים פסיכולוגיים, סביר להניח שהם יסכימו עם הצהרות כמו "אני אף פעם לא מסתפק באופציה הפחות טובה", או "בכל פעם שעומדת בפניי בחירה, אני מנסה לדמיין מהן כל האפשרויות האחרות, כולל כאלה שאינן לפניי כרגע". מחקר שנערך לאחרונה על ידי רפאלה מיזורקה ועמיתיה מאוניברסיטת פאלרמו שבאיטליה, מראה שהממקסמים בדרך כלל פחות רגישים להטיות קוגניטיביות, כולל לאפקט ההוצאה האבודה. ניתן להסיק מכך שתהיה להם מוכנות רבה יותר ל"טוויסט", אם האפשרויות הנוכחיות שלהם אינן מספקות. לגישה כזו לחיים יש בהחלט כמה יתרונות. לדוגמה, בקרב מדגם של סטודנטים שחיפשו עבודה, הממקסמים קיבלו שכר גבוה ב-20% בהשוואה ל"מרוצים" - אנשים שנוטים לקחת את האפשרות הסבירה הראשונה שנקרית בפניהם.
אולם יש בעיה עם האסטרטגיה הזו. לדברי מיזורקה, "המקסום הופך את תהליך קבלת ההחלטות למאוד מורכב, קשה, מלחיץ וסוחט רגשית". יש פשוט יותר מדי אפשרויות לשקול כדי לדעת מהם היתרונות והחסרונות של כל בחירה, והתוצאה עלולה להיות אינרציה פסיכולוגית: אנשים שהם ממקסמים מטבעם עלולים להרגיש כל כך מוצפים מהאפשרויות, שהם פשוט לא יחליטו כלום - וגם כאשר יחליטו, הבעיות לא ייגמרו. "הם (הממקסמים) יהיו רדופים על ידי הספק שאולי הסתתרה אפשרות טובה יותר בין האופציות שהם לא שקלו", אומרת מיזורקה. ייתכן שזוהי הסיבה לכך שהם נוטים מאוד לסבול מתחושות חרטה ו"פחד מהחמצה", שגובות מחיר משביעות הרצון הכללית שלהם מהחיים.
רובנו נפיק תועלת מהערכה מחודשת של נסיבות חיינו, ומנטילת סיכון מדי פעם - קפיצה אל הלא נודע
לכן, כאשר מתמודדים עם דילמת "להישאר או להתנסות", האתגר הוא למצוא נקודת איזון מסוימת בין כל הנטיות השונות הללו. רובנו נרוויח אם נהיה מעט יותר מוכנים להמר כאשר הסיכויים הם לטובתנו, אך מבלי להסתכן באופן שמתיר כל רסן של זהירות. עלינו להיות פתוחים לאפשרויות חדשות מבלי להפחית מהערך של מה שכבר השגנו, ועלינו להיות מסוגלים ליטול סיכון מסוים, מבלי לחיות כל חיינו בחרטה עגומה על הדרך שלא בחרנו.
למרבה המזל, מחקר מתפתח מתחום הפסיכולוגיה מציע טכניקה, שעל פניה עונה על כל הקריטריונים הללו. המחקר נקרא "הסקה חכמה" ("wise reasoning"), והאסטרטגיה מכונה "מרחק פסיכולוגי". הכוונה היא לנסות לאמץ נקודת מבט של זבוב על הקיר. ישנן דרכים רבות ליישם זאת. תוכלו למשל לדמיין שאתם מייעצים לחבר קרוב בדילמה דומה, או לנסות לחזות כיצד ייראו ההחלטה והשלכותיה בזמן כלשהו בעתיד הלא מאוד רחוק. אם במקרה אתם דוברים שפה נוספת, תוכלו להשיג מרחק פסיכולוגי אפילו באמצעות חשיבה על ההחלטה בשפה זרה. בכל מקרה, המטרה היא להסתכל על ההתלבטות שלנו מנקודת מבט רחבה יותר. "אנחנו מטבענו כלואים בנקודת מבט אחת", אומר יודקין. "תרגילים מסוג זה יכולים להוציא אותנו מהתלם הקוגניטיבי".
מחקרים קודמים הראו כי טכניקות של מרחק פסיכולוגי תורמות לענווה אינטלקטואלית, שבתורה מעודדת אנשים לשקול מקורות מידע נוספים לפני שהם מחליטים. כיום יש סיבה טובה להאמין שזו דרך לחלץ אותנו בעדינות מהאינרציה של דילמות "להישאר או להתנסות". לדוגמה, מחקרים מראים כי מרחק פסיכולוגי משפר את ההערכה שעושים אנשים לגבי הפוטנציאל להפסד או רווח בהחלטה מסוכנת. על פי מחקר עדכני של יודקין, מרחק פסיכולוגי גם מגביר את הנטייה שלנו לצאת לחקור שדות חדשים. בניסוי שערך, המשתתפים שיחקו במעין מרדף אחר המטמון שבמהלכו התבקשו למצוא מקומות נסתרים בסביבה וירטואלית, עם פרס כספי אמיתי למוצאים. כדי ליצור מרחק פסיכולוגי, חלקם התבקשו לדמיין שהם משחקים את המשחק כאילו היו אדם אחר. בדומה לאלבטרוסים הנועזים במחקר של פטריק, משתתפים אלה הפגינו סיכוי גבוה יותר לצאת לטריטוריות חדשות במקום להיצמד למוכרות.
מרקווה מסכים שריחוק פסיכולוגי יכול לעזור לנו להיות קצת יותר אמיצים בקבלת ההחלטות שלנו. הוא מציין שפעמים רבות התודעה שלנו מתקבעת על כישלונות העבר, ולכן אנו נרתעים מליטול שוב סיכונים דומים. אסטרטגיות להגדלת המרחק הפסיכולוגי יכולות לעזור לנו לשים את האכזבות הללו בפרספקטיבה, הוא אומר. "אנחנו צריכים להסתכל על התמונה הגדולה, לא רק על מצב בודד".
גישה כזו יכולה לעזור לנו גם בהתמודדות עם ההשלכות של ההחלטות הגדולות שעשינו. מחקרים מראים שכאשר משתמשים בטכניקות מרחק פסיכולוגי, אנשים מסוגלים לווסת טוב יותר את הרגשות שלהם – פעולה שדרושה לנו כדי לעבד את הבחירות שעשינו. בנוסף, הדיון באכזבות בחיים מנקודת מבט מרוחקת עוזר לנו להפיק משמעות מהחוויות שלנו. כך יש סיכוי שלא נשקע בתחושת החרטה שעלולה לצוץ בעקבות החלטות מסוג "להישאר או להתנסות".
כפי שכל מהמר יודע, יד המזל לא נמצאת שם לצידנו כל הזמן, לא משנה עד כמה קבלת ההחלטות שלנו היא חכמה. לכן צריך לנסות לחגוג את ההצלחות ובמקביל ללמוד מהטעויות. יישום התובנות מהמחקרים הפסיכולוגים יאפשר להפיק את המרב מהקלפים שהחיים חילקו לנו – ועדיין ליהנות מהריגוש של המשחק.
