בשעות הערב יוצאים עופות הקיווי לציד. במבט ראשון, זה לא נראה כמו אירוע מרגש במיוחד: העופות החומים, שוכני הקרקע, לא רודפים בריצה מהירה אחרי הטרף שלהם או מזנקים עליו מהמארב, אלא נוברים באדמה בחיפוש אחר חרקים ותולעים באדמה. אך הם עושים זאת בעזרת חוש מתוחכם ויוצא דופן. חוקרים מדרום אפריקה טוענים במחקר חדש כי החוש הזה היה קיים כבר אצל ציפורים מוקדמות מאוד, עוד לפני הכחדת הדינוזאורים, ואולי אצל האב הקדמון של כל הציפורים המודרניות.
בקצה המקור הארוך של הקיווי (Apteryx) יש איבר מיוחד, שמסוגל לחוש בתנודות הזעירות שהטרף שלו יוצר כשהוא נע בתןך האדמה או בין עלים יבשים שנערמו עליה. האיבר הזה, שמאפשר את מה שמכונה "מגע מרחוק" (remote touch), מורכב מתאי עצב רבים הרגישים ללחץ, שממוקמים בחורים קטנטנים בקצה המקור. מחקרים הראו שהקיווי מסוגל למצוא את הטרף שלו בהסתמך אך ורק על אותו מגע מרחוק.
הקיווי אינו הציפור היחידה שיש לה איבר כזה: הוא נמצא אצל שתי קבוצות אחרות של ציפורים, הרחוקות אבולוציונית מהקיווי. הראשונה היא משפחת החרטומניים (Scolopacidae), שרבים מחבריה מחפשים אחר סרטנים קטנים, חלזונות וחסרי חוליות אחרים בבוץ לחופי אגמים, והשנייה היא תת-המשפחה מגלניים או איביסים (Threskiornithidae), שגם חבריה חיים לעתים באגמים ובריכות, ומחפשים טרף בבוץ ובמים רדודים. לציפורים בכל שלושת הקבוצות יש מקור ארוך, ובקצהו אותו איבר רגיש ללחץ ולתנודות.
לפני שנים אחדות גילו חוקרים שגם לאמו וליען יש איבר כזה. התגלית הפתיעה את החוקרים, שכן שתי הציפורים האלו הן צמחוניות, ואינן צריכות לחפש טרף באדמה או במים. ואמנם, אין שום עדות לכך שאף אחת מהן נעזרת במגע מרחוק, או משתמשת באיזושהי צורה בתאי העצב שבקצה המקור שלה. לעומת זאת, בניגוד למגלניים והחרטומניים, האמו והיען קרובות למדי מבחינה אבולוציונית לקיווי. האם יכול להיות שהאיבר הזה הוא פשוט שריד אבולוציוני, שנותר מהאב הקדמון המשותף גם לקיווי וגם להן? ואם כך, מתי באבולוציה שלהן התפתח המגע מרחוק?
חורים במקור מאובן
כדי לענות על השאלה הזו, "היינו צריכים לראות אם אנחנו יכולים למצוא מאובנים של ציפורים מוקדמות מאותה קבוצה", אמרה קרלה דה טויט (du Toit), שהובילה את המחקר החדש, בריאיון לניו-יורק טיימס. "והיה לנו הרבה מזל".
הציפורים המודרניות מתחלקות לשתי קבוצות עיקריות: ניאוגנתים (Neognaths), או "עופות חדשים חסרי שיניים", ופליאוגנתים (Paleognaths), או "עופות קדומים חסרי שיניים". למרות שמם, הפליאוגנתים כוללים כמה וכמה מינים של עופות מודרניים, ביניהם הקיווי, היען והאמו שכבר הזכרנו, עופות חסרי תעופה נוספים כמו הקזואר והננדו, וגם את הטימניים, משפחה של ציפורים מדרום ומרכז אמריקה, שכן מסוגלים לעוף, למרות שהם לרוב לא עושים זאת. הניאוגנתים כוללים את כל הציפורים האחרות, מהפינגווין ועד לעיט, מהדרור ועד לשחף, וגם את המגלניים והחרטומניים, בעלי המקור הרגיש.
החוקרים בחנו מאובנים של ציפורים שחיו זמן קצר מאוד לאחר הכחדתם של רוב הדינוזאורים, והיו שייכות לקבוצה בשם Lithornithids, שקרובה מאוד לאב הקדמון המשותף לכל הפליאוגנתים. מאובנים רבים של הציפורים האלו נמצאו באגמים או בסמוך אליהם. צורת המקור ואורך הרגליים שלהן מעידים שנהגו לשחר לטרף במים רדודים, כמו החרטומניים היום. בקצה מקור של הציפורים המאובנות מצאו החוקרים חורים קטנים, באותה תבנית שנמצאת אצל הקיווי והעופות האחרים הנעזרים במגע מרחוק. מכך הם הסיקו שהחוש הזה התפתח אצל הציפורים כבר לפני יותר מ-60 מיליון שנה.
"נראה שהיה להם את האיבר הזה והם יכלו להשתמש בחוש של מגע מרחוק כדי לאתר טרף", אמרה דו טויט. "זה ממש מגניב, כי זה מראה לנו שהתכונה הזו ממש עתיקה".
הקבוצה שהציפורים המאובנות היו שייכות אליה הופיעה זמן קצר לאחר ההתפצלות של שתי השושלות העיקריות של הציפורים, הניאוגנתים והפליאוגנתים. העובדה שהאיבר המאפשר מגע מרחוק נמצא אצלם מעידה על כך שהוא כנראה נמצא באב הקדמון המשותף לכל הפליאוגנתים , והיען והאמו אכן קיבלו אותו כשריד אבולוציוני מאבותיהם, שאינו משמש אותם יותר. אותו אב קדמון חי בתקופת הדינוזאורים, לפני פגיעת האסטרואיד - כלומר החוש המיוחד של הציפורים הוא בן יותר מ-66 מיליון שנה.
המקור של אבי כל הציפורים
אך מה בקשר לקבוצה הגדולה יותר, הניאוגנתים? החרטומיים והמגלניים, שיש להם את החוש הזה, נמצאים בקבוצה זו. ייתכן שהוא התפתח בשושלת שלהם באופן נפרד, לאחר ששתי השושלות נפרדו זו מזו. אך הדמיון הרב בין האיבר בקצה המקור שלהם לזה שבקצה המקור של הקיווי, השייך לקבוצת הפליאוגנתים, מצביע לדעת החוקרים על אפשרות סבירה יותר: שהוא התפתח עוד לפני הפיצול בין השושלות, ונמצא אצל האב הקדמון המשותף לכל הציפורים המודרניות. הממצאים החדשים, שמראים שהאיבר כבר היה קיים אצל ציפורים שחיו זמן קצר כל כך לאחר הפיצול, תומכים בהשערה הזו.
אם ההשערה הנכונה, אמרה אנוסוייה צ'ינסמיי-טורן (Chinsamy-Turan) החתומה גם היא על המאמר, "האיבר האחראי על מגע מרחוק במקור של הציפורים התפתח, בסבירות גבוהה, מהחוטם הרגיש של אבותיהן הדינוזאורים". ייתכן מאוד שהחוש כבר היה קיים אצל אותם דינוזאורים שוכני קרקע ועזר להם למצוא את טרפם, בצורה דומה לזו שבה עושות זאת הציפורים המודרניות. רוב הציפורים החיות היום, עם זאת, איבדו את היכולת לחוש בתנודות בקרקע בעזרת המקור: ככל הנראה היא הייתה חשובה לאב הקדמון שלהן, אבל כשהתפתחו מינים חדשים של ציפורים, המותאמות לאורח חיים שונה, אצל רבות מהן היא הפכה למיותרת. רק ציפורים שגם היום מחפשות אחר טרף בקרקע או במים רדודים שמרו עליה.
החוקרים ממשיכים לחפש ראיות לקיומו של מגע מרחוק אצל מאובנים קדומים אפילו יותר, כדי שיוכלו לקבוע בוודאות גבוהה יותר מתי התפתח לראשונה. הם בודקים את החוטם של דינוזאורים שונים, של תנינים מודרניים – בעלי החיים הקרובים ביותר לציפורים מבין אלו שעדיין חיים – ואפילו של פטרוזאורים, אותם זוחלים מעופפים קדומים שהיו קרוביהם של הדינוזאורים. אצל מי מהם ימצאו את החורים הקטנטנים, שבהם שכנו פעם תאי עצב רגישים ללחץ? נצטרך לחכות ולראות.
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי
