בארון הבגדים של אילן גרינשטיין יש כמה חולצות של הרווארד. הוא קנה אותן כשהיה סטודנט לתואר שני בבית הספר למשפטים של האוניברסיטה היוקרתית. למעלה מעשור חלף מאז סיים את לימודיו, והחולצות כבר ישנות ובלויות. יותר מדי פעמים הן מצאו את עצמן במכונת הכביסה, אבל לגרינשטיין, בן 42, מעולם לא היה אכפת. כל השנים האלה הוא המשיך להסתובב איתן בגאווה לא מוסתרת, כמו לוחם ביחידה מובחרת שסיים את שירותו הצבאי. מאז טבח 7 באוקטובר וסערת הרווארד שהגיעה בעקבותיו, כל החולצות האלה נשארו עמוק בארון. הוא כבר לא מרגיש נוח ללבוש אותן. החולצות בהדממה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אנשים הולכים ללמוד בהרווארד כי זה המקום הכי טוב בעולם מבחינה אקדמית. עבורי, להגיע לשם היה משאת נפש, סוג של חלום. כשאתה חלק ממקום כזה, מתעוררת אצלך גאוות יחידה מאוד גדולה שאתה משמר שנים - ואז פתאום הגאווה הזו מתערערת. אתה שומע את האמירות המזעזעות של הנהגת האוניברסיטה, וכיהודי וכישראלי אתה פתאום חושב לעצמך - אני גאה שהייתי שם, אבל אולי הם לא גאים בי? זו פגיעה עצומה".
סאגת הרווארד התחילה יממה אחת בלבד אחרי מתקפת הטרור של חמאס על ישראל, בעצומה שעליה חתמו 34 ארגוני סטודנטים בקמפוס. המנסחים והחותמים טענו כי משטר האפרטהייד שמפעילה ישראל על הפלסטינים הוא האשם הבלעדי, ולפיכך יש לגנות את ישראל ולא את חמאס. תגובת האוניברסיטה - שעליה הייתה חתומה הנשיאה המכהנת, קלודין גיי, לצד רוב ראשי בתי הספר באוניברסיטה - הייתה רפה ומתחמקת. בהנהגה הרשמית של האוניברסיטה מספר אחת בעולם מיהרו "לקרוא לדיאלוג", וכמובן גינו את "הקיצונים משני הצדדים". יהודים וישראלים בוגרי הרווארד היו המומים. הם - שעושים לילות כימים למען האוניברסיטה שנים ואף עשרות שנים אחרי שסיימו ללמוד בה, שמייצגים אותה 7/24 בגאווה בכל מקום שאליו הם הולכים, שמסייעים לצעירים מוכשרים להירשם אליה ושתורמים לה ערימות של כסף מדי שנה - מגלים שלאוניברסיטה היקרה שלהם לא ממש אכפת מהם. מבחינתה, החברים והמשפחות שלהם שנרצחו בממ"ד בפיג'מה או כשיצאו לרקוד במסיבה הם "צד אחד", ואילו מחבלים חמושים בנשק ובשנאה אינסופית שהתאמנו שנתיים למסע הרג הם "צד שני". התגובות הנזעמות לא איחרו לבוא.
"מכתב הסטודנטים עורר הרבה תרעומת, אבל אצלי הנורה האדומה עדיין לא נדלקה כי בסופו של דבר אתה אומר: 'נו, סטודנטים, בסדר'", מספר שגיא מלמד (57), נשיא מועדון הבוגרים של אוניברסיטת הרווארד בישראל, "אבל התגובה הרפה והמבישה של האוניברסיטה הייתה כבר יותר מדי. כינסתי את הבורד של מועדון בוגרי הרווארד לשיחת זום עוד באותו הלילה, והחלטנו שחייבים להגיב".
שיחת הזום הזו הייתה הדבר הראשון שעשה מלמד אחרי שיצא מאשפוז. הדרמה הפרטית שלו התחילה שבוע לפני פרוץ המלחמה, באירוע בריאותי מסכן חיים שהתרחש ללא התראה מוקדמת במהלך חופשה משפחתית בחו"ל עם רעייתו וארבעת ילדיו. הבן הבכור, לוחם פרמדיק ב-669, והבן השני, סגן מפקד פלוגה בסיירת הנח"ל וחובש קרבי, יצאו שניהם יחד למבצע "הצלת אבא" שכלל חמישה אמבולנסים, שלושה בתי חולים והטסה רפואית לשערי צדק בירושלים. שם פגשה אותו המלחמה ב-7 באוקטובר. "שמעתי את האזעקה, פתחתי את הנייד והבנתי שקורה פה משהו חסר תקדים. התקשרתי מיד לשני הבנים ואמרתי להם: 'רק עכשיו הצלתם את אבא, בבקשה אל תרוצו למלחמה'. אבל הם רצו. שניהם עד עכשיו במילואים.
"אני שוכב באשפוז, והתגובות הזועמות מבוגרים מהארץ ומכל העולם לא מפסיקות להגיע אליי. יש בישראל כ-1,400 בוגרים, וכל אחד הוא ישות בפני עצמה. היו כאלה שבחרו להחזיר את התעודות שלהם, וגם כאלה שנשבעו שלעולם לא יתרמו יותר. המועדון שאני עומד בראשו הוא בעצם גשר בין ישראל להרווארד. במידה מסוימת אנחנו מייצגים את הרווארד פה ואת ישראל בהרווארד, אבל מבחינתי יש לנו אחריות קודם כל למדינת ישראל. אחרי יומיים של התלבטויות והתייעצויות ניסחנו מכתב מאוד חריף שבתמציתו נאמר שאנחנו הבוגרים הישראלים מאוכזבים, כועסים, נדהמים ומתביישים בתגובה של הרווארד. בהמשך הגיעו עוד שתי תגובות של הנשיאה שהיו מעין התנצלויות לתגובה המקורית. יש פתגם פרסי שאומר שלפעמים ההתנצלות גרועה מהחטא, והפתגם לצערי התאים פה מאוד. ההתנצלויות היו רפות, ורק העידו על כך שהאמירה הראשונה היא הדעה האמיתית".
לצד האמירות המכעיסות, האנטישמיות בקמפוס הרימה את ראשה הגאה וסטודנטים יהודים מצאו את עצמם בעמדת מגננה. כל אלה הולידו גינוי נרחב בקרב יהודים בכל רחבי העולם, שחלקם לא הסתפקו בהבעת זעם ותדהמה אלא עברו למעשים. המיליארדר היהודי-אמריקני ביל אקמן, בוגר הרווארד בעצמו תקף בחריפות את התנהלות הנשיאה והארגון הפילנתרופי היהודי-אמריקני קרן וקסנר הודיע על הפסקת תרומותיו לאוניברסיטה. הקרן תומכת בצעירים מהמגזר הציבורי בישראל אשר לומדים בבית הספר קנדי לממשל ציבורי בהרווארד. מעבר לתמיכה זו, וקסנר הוא אחד התורמים הבולטים לבית הספר קנדי, ובין היתר מימן בניין הקרוי על שמו. השותפות בין הרווארד לקרן נגדעה אחרי 35 שנה ומאות מיליוני דולרים. גם בתיה ועידן עופר, שחברים כבר למעלה מחמש שנים בוועד המנהל של קנדי, הזדעזעו מהתגובה הרפה. השניים ביטלו את חברותם בוועד והודיעו על נסיגתם מתרומה שהייתה אמורה להיחתם. במקום לתרום להרווארד הם תרמו 8 מיליון שקלים ל"אחים לנשק".
בראשית נובמבר הנשיאה ביקשה לשוחח עם מלמד בטלפון. הוא התעקש על פגישת זום. היא הגיעה עם שני בכירים נוספים בהנהלת האוניברסיטה. מלמד הגיע עם שני בוגרי הרווארד מהארגון ועם כוח עזר נוסף: בנו הבכור, שבמסגרת תפקידו כפרמדיק לוחם היה בין הראשונים שנכנסו לבתים בעוטף וראה במו עיניו את הזוועה. "הבאתי אותו במיוחד כדי שיספר לה מה הוא ראה, כדי שזה לא יהיה משהו שהיא קראה בעיתון אלא עדות בגוף ראשון. הוא ראה הוכחות חד-משמעיות לאלימות מינית מזעזעת, הוא ראה את מצב הגופות. רציתי שיספר לה מה חמאס השאירו שם".
ואיך הייתה השיחה?
"נוקבת וקשה. קלודין גיי מעולם לא הייתה בישראל. אני לא חושב שהיא אנטישמית אלא שהיא באמת לא מבינה. הסברתי לה בצורה הכי פשוטה שאם הם יניחו את נשקם - עזה תוכל להיות סינגפור, אבל אם אנחנו נניח אותו, נסיים כולנו כמו ביישובי העוטף. הסברתי לה מה זה אומר בפועל 'בין הנהר לים'. המשמעות של מדינת פלסטין אחת בין הנהר לים פירושה להרוג למעלה מ-7 מיליון יהודים שנמצאים בין הנהר לים. אחרי השיחה הזו היו עוד כמה חילופי מכתבים, ובאחד מהם גם הזמנו אותה לבקר בארץ".
הייתם מצפים שהשיחה הזו שהתקיימה ב-14 בנובמבר תטלטל קצת את הנשיאה, אבל היא לא. ב-6 בדצמבר, פחות מחודש אחרי השיחה, הגיעה עדותה הידועה לשמצה בקונגרס האמריקני. גיי הגיעה לשימוע (לצד שתי נשיאות נוספות של אוניברסיטאות מובילות: ליז מגיל מ-UPenn וסאלי קורנבלות' מ-MIT) בנושא תגובת המוסדות האקדמיים לעלייה בפשעי השנאה והאנטישמיות בקמפוסים מאז תחילת המלחמה בעזה. חמש שעות ארך השימוע הזה, ובמהלכו הנשיאות התקשו לגנות אנטישמיות בצורה ברורה. השיא הגיע כשהן נשאלו אם קריאות לרצח עם של יהודים הן בריונות והטרדה המפירות את הקוד האתי של מוסדות הלימוד שלהן. התשובה שהדהימה חצי עולם הייתה: "זה תלוי בהקשר".
העדות הזו הייתה הקש ששבר את גב הגמל, והובילה לקריאות רבות לפיטוריהן. ליז מגיל התפטרה. קלודין גיי הסתפקה בהתנצלות, וזכתה לתמיכה של כ-700 חברי סגל שחתמו על עצומה בעד השארתה בתפקיד. בשבוע שעבר החליט דירקטוריון אוניברסיטת הרווארד להמשיך לתמוך בנשיאה המכהנת. בשורה התחתונה, קלודין גיי כאן כדי להישאר.
אבל היא לא לבד.
גם מועדון הבוגרים של הרווארד בישראל, כך מתברר, כאן כדי להישאר. בהנהגה הרשמית החליטו לבלוע את העלבון ולא לשבור את הכלים.
"החלטנו כבר בשלב מאוד מוקדם שאנחנו פה לטווח הארוך, ואין לנו כוונות לעזוב את הזירה הזו", אומר מלמד. "מצאנו את עצמנו בנקודת זמן היסטורית, ויש לנו אחריות לנהל את המשבר בצורה הכי נכונה. אסור לנו לנטוש את הקמפוס של האוניברסיטה הראשונה בעולם, זו שמכשירה הן את מנהיגי העתיד והן מנהיגי ההווה, זו שבתחומיה מתהוות האג'נדות העולמיות הפוליטיות, הצבאיות, הכלכליות והחברתיות. רבים כבר עזבו: קרן וקסנר שעשתה עבודה מדהימה במשך שנים וגם עידן ובתיה עופר. השיקולים שלהם עימם, ואני יכול להבין את הפגיעה ואף להזדהות במידה רבה, אבל זה חד-משמעית פוגע בנוכחות הישראלית והיהודית בקמפוס. את מקומו של הישראלי יתפוס מישהו אחר, לא ציוני ולא יהודי.
"מבחינה היסטורית, במקומות שהיהודים קיבלו זכויות, אפשרות פעולה ומקום בשולחן מקבלי ההחלטות, הקהילות פרחו, זה היה עידן של שגשוג. במקומות שבהם הרגו את היהודים, טבחו בהם, גירשו אותם, עיין ערך מדינות ערב, המדינות נפגעו. בהרווארד יש מספר גבוה של פרופסורים וסטודנטים יהודים. זה אינטרס של הרווארד להתייחס אליהם בצורה מכילה, מגינה ושוויונית. המצב הזה, בו יהודים חוששים להראות את יהדותם בקמפוס, רע לא רק לסטודנטים היהודים אלא לאוניברסיטה עצמה. יש פה הלימה בין האינטרסים של האוניברסיטה לאינטרסים שלנו, ולכן למרות הכעס, האכזבה והתסכול חשוב להישאר ולהיאבק מבפנים. אנחנו לא שוברים את הכלים. אפילו להיפך. בעיניי, התשובה הציונית ההולמת למצב הזה היא לעודד עוד ישראלים להגיע להרווארד, לפתוח עוד מלגות, לתת עוד עזרה, להקים שם קתדרה ללימודי אנטישמיות. אנחנו צריכים לעשות כל מה שאפשר כדי לחזק את הקול הישראלי והיהודי שם".
"יש מועדונים אחרים של אוניברסיטאות אייבי ליג שנקטו בגישה אחרת, שהעדיפו 'להתגרש' מהאוניברסיטה שלהם", מוסיף גרינשטיין. "אנחנו בחרנו בהידברות ובהפעלת לחץ. בסופו של דבר כל ואקום שנוצר דינו להתמלא, ויש מספיק גורמים בעולם שישמחו למלא את הוואקום הזה".
אז בעצם אתם בוחרים להתגבר על העלבון האישי ולהמשיך לעבוד על מערכת היחסים הזו?
"כן, וזה לא פשוט. כרגע קשה להסתכל על הקונטקסט הרחב כי זה מאוד פוגע, זה מעליב אותך כאדם. קשה לקבל את העובדה שהמקום הזה, שאתה כל כך מתגאה בו ופועל עבורו, פתאום נחשף ככה במערומיו, אבל בסופו של דבר חשוב להסתכל על התמונה הגדולה. למקום הזה יש ערך עצום, לא רק לנו כאנשים פרטיים אלא לישראל באופן כללי. חייבים להבין שלהרווארד מגיעים האנשים הכי טובים בעולם כדי ללמוד, וחלק גדול מהם הופכים בסופו של למנהיגים ותופסים עמדות מפתח בשלל תחומים. כשישראלים הולכים ללמוד בהרווארד, הם לא רק רוכשים ידע ומיומנות שאין שני לו בעולם אלא גם מייצרים קשרים משמעותיים. אני, לדוגמה, למדתי עם 180 איש מכל העולם שנמצאים היום בעמדות מאוד בכירות במדינות שלהם. יש לי את האפשרות פשוט להרים אליהם טלפון או לשלוח וואטסאפ. לא כדאי לישראלים לוותר על זה. את המקום של ישראלי שבחר לא להגיע יתפוס מישהו מקטאר. זה נכון גם לגבי התרומות. הרי בסוף הכסף יגיע. הוא פשוט יגיע מהמקומות שהכי לא היינו רוצים שהוא יגיע מהם. אנחנו צריכים להיות גם צודקים וגם חכמים. מצד אחד לצעוק הכי חזק נגד העוול ואי הצדק שאנחנו מרגישים כבוגרים וכישראלים, ומצד שני כן להישאר שם ולנסות לתקן את זה מבפנים כדי להמשיך ליהנות ממה שיש למקום המדהים הזה להציע".
הרווארד היא האוניברסיטה האמריקנית העשירה ביותר, עם הכנסות מתרומות בגובה 51 מיליארד דולר ועם זרוע גיוס המכניסה מיליארד דולר מדי שנה מאז 2014. במקביל היא גם הוותיקה ביותר: בספטמבר האחרון ציינה 387 שנים להיווסדה. מה שהתחיל ב-1636 כמוסד להכשרת כמרים פרוטסטנטים תחת השם "ניו קולג'", הפך שלוש שנים אחר כך ל"הרווארד קולג'" - על שם הכומר ג'ון הרווארד שתרם למוסד - וכ-140 שנים אחר כך לאוניברסיטה באופן רשמי. כיום הרווארד היא האוניברסיטה הבכירה באייבי ליג, ומדורגת ראשונה מאז 2003 בדירוג האוניברסיטאות הטובות בעולם. לומדים בה כ-6,650 סטודנטים לתואר ראשון ו כ-13 אלף סטודנטים לתארים מתקדמים, ותהליך הקבלה אליה ארוך ומפרך.
הרכב הכיתות באוניברסיטה השתנה ברבות השנים מן הקצה אל הקצה, והוא מהווה מעין תמונת ראי לשינויים ולמגמות שהתרחשו במהלך השנים בחברה האמריקנית. דוגמה מצוינת לכך ניתן לראות בתהליך האיטי וההדרגתי של הפיכת המוסד לשוויוני עבור נשים - תהליך שמשקף במידה רבה את השינוי ביחס לנשים בחברה כולה.
ב-243 השנים הראשונות נשים כלל לא הורשו ללמוד במוסד (כמו בכל מוסד אקדמי אחר). ב-1879 הוקם רדקליף קולג' כמוסד נלווה המיועד לנשים בלבד. במהלך מלחמת העולם הראשונה סטודנטיות מרדקליף זכו לראשונה ללמוד מספר קורסים בהרווארד הסמוכה, אבל לא ללמוד בה באופן רציף ורשמי. ב-1963 התארים של בוגרות רדקליף כבר קיבלו חותמת של נשיא הרווארד. 24 שנים אחר כך עברו כל תלמידות רדקליף להרווארד קולג', ורק ב-1999 הושג שוויון מלא כששני המוסדות התאחדו רשמית. ביולי 2007 המוסד האקדמי היוקרתי בעולם העמיד בראשו נשיאה אישה לראשונה. קלודין גיי, הנשיאה הנוכחית, היא הנשיאה השחורה הראשונה של האוניברסיטה מאז הקמתה.
גם היחס ליהודים ידע שינויים ותהפוכות. במהלך המאה ה-19 הרווארד אמנם הייתה מעוז המעמד העליון הפרוטסטנטי, אך יחד עם זאת היא הייתה הראשונה ממוסדות העילית בארה"ב שהסכימה לקבל יהודים.
עם תחילת המאה ה-20 עלה מספרם של היהודים בכל אוניברסיטאות האייבי ליג. היהודים בהרווארד שילשו את שיעורם ל-21% ב-1922, לעומת כ-7% בשנת 1900. יהודים זכו בחלק לא פרופורציונלי מהפרסים האקדמיים של אוניברסיטאות היוקרה, מה שהביא לפתחם הערכה וכבוד אבל גם רתיעה וכעס. היהודים נתפסו כתחרותיים, להוטים להצטיין מבחינה אקדמית וחסרי עניין בפעילויות חוץ-לימודיות כגון ספורט מאורגן. נאמר עליהם שהם חסרי כישורים חברתיים ולא מסוגלים "להשתלב".
במהלך מלחמת העולם הראשונה ואחריה, האנטישמיות הרימה את ראשה בעזרת מגוון קבוצות חברתיות, כולל הקו-קלוקס-קלאן ותומכים שונים בהגבלת הגירה. השינוי הזה הורגש היטב בהשכלה הגבוהה, ובשלב מסוים כמה נשיאים של אוניברסיטאות עילית ביקשו להגביל את מספר הסטודנטים היהודים במוסד. נשיא הרווארד דאז, לורנס לואל, היה אחד מהם. לואל טען שקיצוץ מספר היהודים בהרווארד למקסימום של 15% יהיה טוב ליהודים, מכיוון שהגבלות ימנעו אנטישמיות נוספת. הוא נימק: "התחושה האנטישמית בקרב הסטודנטים גוברת, והיא גדלה בהתאם לגידול במספר היהודים. אם מספרם יהפוך ל-40% מכלל הסטודנטים, תחושת המרוץ תהיה עזה".
בהרווארד מינו ועדה בת 13 חברים, שכללה שלושה יהודים, כדי לחקור את "בעיית היהודים" של האוניברסיטה. הוועדה דחתה את הרעיון של מכסה יהודית, אך הסכימה כי רצוי "גיוון גיאוגרפי" בגוף הסטודנטים. עד אז הרווארד השתמשה רק בבחינה תחרותית כדי לקבוע מי התקבל, והסטודנטים היהודים קיבלו ציון גבוה בבחינה. הוועדה המיוחדת המליצה להחליף את הבחינה התחרותית במדיניות שמקבלת תלמידים מהשורה הראשונה מרחבי הארץ, ללא קשר לציוני הבחינות. התוצאה הייתה שעד 1931 צומצם שיעור היהודים בהרווארד ל-15% מכלל הסטודנטים. לאחר מלחמת העולם השנייה גברה הרבגוניות של ציבור הסטודנטים, והאוניברסיטה משכה אליה גם מספר גדל והולך של סטודנטים בינלאומיים. ומה כיום?
"היום יש מעט יהודים בקמפוס באופן יחסי לשנים קודמות", אומרת טלי זינגר, שסיימה שלושה תארים בהרווארד. "בשנות ה-90 בלימודי תואר ראשון כרבע מהסטודנטים היו יהודים. היום מדובר ב-5% ואפילו פחות. השינוי הזה מתרחש לאט-לאט כבר 20 שנה, ולא רק בהרווארד אלא בכל אוניברסיטאות העילית בארה"ב. יש הרבה תיאוריות שמנסות להסביר את הירידה הדרסטית. להערכתי היא תוצר של שינויים בתפיסה החינוכית. עולם ה-DEI (קיצור של Diversity, Equity and Inclusion) הכתיב מחדש איך צריכה להיראות כיתה, ופחות רלוונטי מי כן או לא עבר את המבחנים. בעולם ה-DEI היהודים לא נחשבים כקבוצת מיעוט נדרסת שצריך לטפח או להגן עליה. האנטישמיות והאנטי-ישראליות שאנחנו עדים להן עכשיו היא תולדה של תהליכים שקורים כמה שנים טובות, והיא סימפטום של משהו אחר, רחב יותר, חלק מהתפיסה הבינארית שהשתרשה באקדמיה, בה האמת כבר לא במרכז. זו גישה בעייתית ומסוכנת שלא מעוררת חשיבה ועומק, ובשיח כזה אוניברסיטה לא יכולה להיות ברמה הגבוהה בעולם. זה לא קשור ל-7 באוקטובר, ובסופו של דבר זה גם לא ממש קשור למלחמה שמתנהלת כעת בעזה".
מלמד, שלמד בהרווארד באמצע שנות ה-90, מספר שלא נתקל באנטישמיות בקמפוס, אך גם הוא מאמין שמה שאנחנו רואים כיום התחיל מזמן: "זה תהליך ארוך שהלך והחריף של חלוקת העולם למדכאים ולמדוכאים, כאשר המדכאים הם בדרך כלל לבנים, עשירים, חזקים ובעלי השפעה פוליטית, והמדוכאים הם לא לבנים, לא עשירים ונטולי השפעה פוליטית. החלוקה השטחית הזו שמה את היהודים בכלל ואת ישראל בפרט בצד המדכא, וגם אם הם עורפים ראשים, שוחטים אנשים ואונסים, אנחנו עדיין המדכאים.
"במקביל לחלוקה הזו, ישנה עוד מגמה עולמית של חוסר רצון וסבלנות לרדת לפרטים. לאף אחד אין סבלנות לקרוא טקסט של יותר מ-40 מילים. אנשים לא נכנסים לעובדות. באופן אבסורדי אפילו ארגוני להט"ב הצטרפו לתמיכה בחמאס. אלה אנשים שלא ישרדו שעה אחת בעזה רק בגלל מי שהם, אבל הם מסתובבים בהפגנות עם דרישה 'לשחרר את פלסטין'. זאת התנתקות של ממש מהעובדות. מעין תנועה גלובלית של רדיקל-ליברליות שמבוססת על אי ירידה לפרטים ועל העדר האמת. בלוגו של הרווארד מופיע המילה הלטינית VERITAS שפירושה 'אמת', אבל בימים אלה האמת מסתתרת בהרווארד. היא כמובן לא הכי גרועה - אבל היא הכי מפורסמת כי כשאתה מספר אחת, רוב תשומת הלב מופנית אליך".
"התיאוריות של מנצל-מנוצל, קולוניאליסט-יליד תפסו מקום מרכזי בשיח האקדמי, ובסוף זה מתחבר לפשטנות", מסכים גרינשטיין. "מצד אחד, בהרווארד נמצאים אנשים סופר-אינטליגנטיים וזה מקום של ידע עצום וחוכמה גדולה. מצד שני כולנו בתוך גל של פשטנות, והדרך שבה אנשים צורכים מידע הפכה לרדודה: סרטונים קצרצרים בטיקטוק, דעות נחרצות בארבעה משפטים ברשתות החברתיות... הכול אינסטנט, מהיר, בלי להתעמק".
אני מצפה למשהו אחר מהסטודנטים באוניברסיטה הכי טובה בעולם.
"זה נכון שהם באמת הכי טובים בעולם, אבל גם הם ניזונים מפלטפורמות שמציעות מסרים רדודים וקצרים, שבהם אנחנו מתויגים כקולוניאליסטים וכמשעבדים והפלסטינים הם ילידים מסכנים שהשתלטו עליהם. עכשיו צריך לעשות דה-קולוניאליזציה כדי לייצר צדק. צריך להבין שהם מגיעים עם התפיסות הבינאריות האלה מבית הספר היישר לתוך הקלחת האקדמית, ושם מלבישים עליהם את כל התיאוריות של ההוגים הגדולים. ברמה האינטלקטואלית התיאוריות האלה מרתקות, אבל כשאתה מלביש אותן לא נכון על מציאות שאתה לא מכיר, ושאתה לא מבין את המורכבויות שלה, אתה מסיים עם 'היהודים הם האויב וצריך לנקות את ישראל מהם', מציאות שבה גם כשאתה נשחט אתה עדיין השוחט".
מה יעלה בגורלה של האוניברסיטה הכי טובה בעולם? כבר עכשיו פורסם כי חלה ירידה חדה של כ-17% בשיעור הנרשמות והנרשמים לאוניברסיטה לשנת הלימודים הבאה. האם היא תמשיך להיות סמל למצוינות ולחקר ותספק לעולם מנהיגים שיצעידו אותו קדימה, או שאנחנו חוזים בתחילתו של הסוף?
"אנשים מתוך האוניברסיטה אמרו לי שזה אחד המשברים הגדולים בתולדות הרווארד", אומר מלמד. "זה מפלג גם את הסטודנטים, גם את המרצים וגם פוגע ביח"צ. באופן כללי, המותג הזה שנקרא האייבי ליג נפגע קשות בטווח הקצר".
ובטווח הארוך?
"האוניברסיטאות האלה מצוינות כבר מאות שנים, והן ימשיכו להיות מצוינות. בגלל האנשים, בגלל המסורת, בגלל המשאבים, בגלל היכולות. אני מאמין שבטווח הארוך הרווארד לא תיפגע. זה קצת כמו פגיעה במניות של חברה שעוברת איזו שערורייה, תהיה נפילה ואחריה יהיה טיפוס. אז נכון, היא חוטפת עכשיו מכה גדולה בכנף, אבל אם מישהו רוצה להמר על מניות - לא הייתי ממליץ לו להמר נגדה. מה שכן, זו עת תיקון. אני מאוד שמח ומרוצה מגל ההדף הנגדי, שבו לא רק יהודים וישראלים זועקים. הרבה אנשים אחרים מבינים שההתנהלות הזו פוגעת באחד הדברים הכי חשובים בחברה ובכלכלה האמריקנית - באוניברסיטאות שלה. הן נחשבות כרגע לטובות ביותר בעולם, ואם הן ילכו בכיוון לא נכון אמריקה היא הראשונה להיפגע".
"מנקודת הראות של ישראל, הפגיעה במותג היא אנושה", אומר גרינשטיין. "גם בארה"ב יש פגיעה, והיא באה לידי ביטוי בתרומות. אם פעם כל אחד שרצה לשפר קצת את התדמית שלו רץ לתרום כסף להרווארד כדי להיקשר לשמה, היום חלק גדול, בטח יהודים וישראלים, לא חושבים שזה רעיון טוב לקשור את עצמם למותג הזה. זו בעיה גדולה כי בסופו של דבר, חלק גדול ממה שמאפשר להרווארד להיות הרווארד זה כסף. אחד הדברים שהדהימו אותי כשלמדתי שם, מעבר לסטודנטים שרמת הדיון שלהם גבוהה מאוד, זה תשתיות הלימוד המטורפות. יש שם עושר מאוד גדול. אני מאמין שעם עבודה קשה ועשייה נכונה אפשר לתקן".
"אצל יהודים אמריקנים אני בטוחה שנראה שינוי, כי בתור הורה אתה דואג לחוויה ולביטחון של הילד שלך", מוסיפה זינגר. "אתה לא רוצה שהוא יחיה מתחת לרדאר בקמפוס או שיחשוש להיכנס לספרייה או לחבוש כיפה. אצל ישראלים זה יהיה אחרת, כי ללמוד באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב עדיין יביא להם הרבה ערך. אולי אנשים יבחרו באוניברסיטאות אחרות, שמתמודדות קצת יותר טוב כרגע עם המשבר. השאלה היא אם זה בר-תיקון. אני לא משוכנעת שכן, אבל כדאי לנסות כדי שזה לא יידרדר עוד יותר. זה תהליך ארוך שכל הקמפוסים היוקרתיים בארה"ב צריכים להיות חלק ממנו. כבר עכשיו רואים התקדמות מסוימת: יש סנקציות כנגד סטודנטים שהפרו את כללי ההתנהגות בקמפוס, ויש אנשים בהנהגת האוניברסיטה שהולכים להכשרה על אנטישמיות. הספקנו לראות מספר גרסאות של מכתבים מהנשיאה, וכל אחד מהם היה קרוב יותר ויותר למה שהיינו רוצים לראות. בסופו של דבר היא הודתה ש'מהנהר לים' זו אמירה אנטישמית. לקח לה חודש, אבל אפשר לראות פה תהליך של למידה. זה לא ישתנה בדקה, ויכול להיות שזה לא ישתנה בכלל. יכול להיות שנמצא את עצמנו עוד 20 שנה ונבין שצפינו בהידרדרות של המקום, לא רק כלפי יהודים וישראלים אלא בכלל כמוסד אקדמי מהשורה הראשונה. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה".
