ב-2 ביוני 1972 פרסם המגזין הנחשב והמוערך "לייף" כתבה מצולמת של צלם המלחמות האמריקני האגדי יוג'ין סמית' על אסון הרעלת הכספת בכפר הדייגים מינמטה במחוז קומאמוטו באי קיושו ביפן. הכתבה המטלטלת והחשובה הביאה למודעות העולם הרחב את סיפור הזרמת השפכים התעשייתיים של מפעל כימיקלים של תאגיד "צ'יסו" למימי האוקיינוס ועשתה שינוי. מתיל כספית הצטבר בגופם של הדגים והאוכלוסייה המקומית שניזונה מהדגים נפגעה מהם. מתיל הכספית גרם למחלה נוירולוגית, שכונתה תחילה "המחלה המוזרה", אחר כך "קדחת החתול המרקד" ובסופו של דבר דבק בה השם "מחלת מינמטה".
טרילר לסרט חשיפה במינמטה
בין תסמיני המחלה: אברים מעוותים, פרכוסים, שיתוק, אטקסיה (חוסר קואורדינציה או תנועות מגושמות בגפיים), חולשת שרירים כללית, שדה ראייה מצומצם ופגיעה ביכולות השמיעה והדיבור. במקרים חמורים החולים לקו בשיגעון או שקעו בתרדמת. לא מעט תינוקות נולדו מעוותים ברמות נכות קשות ביותר, כיוון שהעובר ספג את הכספית במקום האם. הדייגים העניים לא יכלו לעמוד בהוצאות הטיפול העצומות הכרוכות בטיפול הילדים והילדות החולים.
למרות שהמחלה נצפתה לראשונה ב-1956 ולמרות שאנשי התאגיד היו מודעים להשלכות של מעלליהם, כולל מוות של בעלי חיים, הם המשיכו להרעיל את המים. בכפר נרשמה תנועת התנגדות, שיצאה למאבק בקברניטי "צ'יסו" ודרשו שייקחו אחריות על הרשלנות, ישלמו פיצויים - תשלום להוצאות המחייה וההוצאות הרפואיות ויחדלו מהזרמת הרעלים. התאגיד נקט במדיניות הפרד ומשול בקרב תושבי האזור, מה גם שהם העסיקו במפעל 60 אחוז מהתושבים - פרנסתם של הכפריים הייתה תלויה במפעל והם התנגדו לתנועת המחאה.
הדרך של סמית' עד לפרסום כתבה המיתולוגית הייתה כרוכה בהרבה קשיים, תלאות ומהמורות. התאגיד היפני עשה הכול כדי להפוך את השהות של סמית' ורעייתו היפנית איילין מיוקו לסיוט: איומים, התנכלויות והפחדות, הצעת שוחד נדיבה, ושריפת חדר החושך שבו סמית' פיתח את הצילומים. סמית', שהתמודד באותן שנים עם התמכרות לאלכוהול ואמפטמינים וממשבר כלכלי כולל חובות, כבר נואש מההתמודדות עם הכוח העצום של התאגיד. הוא התכוון להפסיק את עבודת התיעוד במינמטה, אבל למרבה המזל, עורך המגזין היה נחוש ודרש ממנו להרים את הכתבה ויהי מה. השיא של מאמצי ההשתקה של "צ'יסו" היה בינואר 1972, כשבמהלך הפגנה שנערכה בעת התכנסות בעלי המניות, סמית' הוכה קשות בידי בריוני יאקוזה שהתאגיד שכר - הפציעות החמורות ריתקו את העיתונאי למיטה, פגעו באחת מעיניו ובריאותו התדרדרה. אבל בסופו של דבר הפציעה הקשה לא מנעה ממנו להשלים את הכנת הכתבה.
כ-50 שנה אחרי אותה הפגנה משמעותית ואחרי פציעתו של סמית' מגיע השבוע למרקע הבייתי, הסרט העלילתי "חשיפה במינמטה", המשחזר את השהות של סמית' (אותו מגלם ג'וני דפ) ורעייתו איילין בכפר הדייגים. העלילה עוקבת גם אחרי המאבק של התושבים. "חשיפה במינמטה" זמין בחינם החל מהיום (ה') ב-yesVOD ובשבת הוא יוצג ב-yes MOVIES DRAMA (בשעה 21:00). על הסרט חתום הבמאי-צלם-אמן-שחקן אנדרו לויטס. "אני מעורב מאוד באקטיביזם למען שימור בעלי החיים והסביבה ויצרתי את הסרט הזה, בגלל שמצאתי בסיפור של מינמטה מעשייה אנושית", אמר לויטס, בראיון שערכתי אתו, בפסטיבל ברלין ה-70, שם הוצג הסרט. "גם בצילומים הכי קודרים של יוג׳ין סמית׳, בהם רואים את החלקים האפלים ביותר, הוא עדיין דואג להציג את החלקים הכי בהירים. סמית' יכול להציג דברים מפחידים, נוראיים, את הנקודות הכי חשוכות בחברה שלנו - ובאותה התמונה בדיוק גם לתת תקווה והשראה, שיזכירו גם את כל הדברים הטובים הגלומים באנושות.
"בסרט הזה ראיתי הזדמנות ותקווה לספר סיפור על בני אדם - לא משנה באיזו מדינה או באיזו עיר אתה חי, וללא קשר לנסיבות האישיות שלך, אתה יכול להזדהות ולהתחבר ולהבחין בקשר בין הסיפור של מינמטה לבין מה שקורה אצלך בחצר האחורית. אישית אני מקווה שהסרט יפנה את הזרקור לחולים ולקורבנות במינמטה, שעוד מתקשים לקבל הכרה ולשרוד. דרך הזרקור שאני מפנה אליהם ניזכר כולנו שלחיות בעולם לא מזוהם זו לא סוגיה פוליטית. כולנו בני אדם ומגיע לכולנו את אותן הזכויות וההזדמנויות. זו אמורה להיות הזכות הבסיסית שלנו".
לויטס סבור שבמיוחד כיום כשעולמנו מתמודד עם אסונות אקולוגים ומשבר אקלים, הטרגדיה של מינמטה רלוונטית מתמיד. "דברים כאלה קורים כיום ברחבי העולם. הסרט מדבר על הכמויות המותרות של חומרים מזיקים ועל ממשלות ותאגידים שמחליטים כמה מותר שרעלים יהיו בפחית, באוכל או בחומרים שנפלטים לסביבה. ואין אדם כיום שתשאל ויאמר לך שלא מגיעה לך הזכות לשתות כוס מים נקיים, או שמותר להשליך כספית למאגרי מים, או שמותר לקחת סיכונים מסוימים שיזהמו את הסביבה. אף אחד לא יסכים שמדובר בדברים טובים. מה שקורה הוא שפוליטיקאים ותאגידים הופכים את כל זה לפוליטי - הם מקבלים החלטות על סמך מה שאולי ישרת ואולי לא ישרת את טובת הכלל, אבל בסופו של דבר סוגיות כאלה עוברות פוליטיזציה. והאוכלוסייה הכללית משוסעת מבלי שהיא יכולה לעמוד על שלה, אבל כל הזיהום התעשייתי אינו מקובל".
אחד הצילומים בכתבה של סמית' זעזע במיוחד את האנושות, הפך לאייקוני, ונחשב לאחד הצילומים החשובים בתולדות הצילום העיתונאי: "טומוקו ואמא שלה באמבט". זהו צילום "פייטה" בשחור-לבן המראה אם - Ryoko Kamimura הנושאת בידיה את בתה טומוקו העירומה באמבט יפני מסורתי. הילדה המשותקת סבלה מעיוותים אחדים ועצמותיה בולטות מבעד גופה המצומק. אחת הסצנות החזקות בסרט היא זאת שבה לויטס משחזר איך הצילום הזה נולד. ולמרות שזאת סצנה מצמררת וטורדת, לויטס עשה זאת ברגישות, בהומניות ובעדינות. "רציתי ליצור סרט בר צפייה ושקהל כמה שיותר גדול יראה את 'חשיפה במינמטה'", אמר לויטס. "הסרט הוא כלי נהדר לדבר דרכו עם ילדים על כל מיני סוגיות, ובתקווה גם לתת השראה למבוגרים. ולכן שקלנו בכובד ראש מה נראה, ומה שהיה הכי חשוב להראות לא היה בהכרח התוכן, שהיה הכי קשה לראות. היום אנחנו חיים בעולם שמקדש את ההזדעזעות, ולכן מראים לך את הדימויים הכי מחרידים שיש, אבל אלה בדיוק סוג הדימויים שאתה מפנה להם עורף. הגישה לחולים שמתגלה ביצירה של יוג'ין סמית' - ואני מקווה שגם בסרט - מכוונת שאנשים ירצו לראות את מה שאנחנו מראים ולא להסיט את המבט".
אתה חושב שבעולם של היום צלם יכול לעשות שינוי חברתי כמו שעשה בשעתו יוג'ין סמית'? האם זה קל יותר היום מבעבר?
"היום זה כמעט בלתי אפשרי לצלם. אנחנו חיים בעולם שבו יש תמונות מזויפות, חדשות מזויפות. יותר מזה, לכל אחד כמעט יש מצלמה - אז יש המון רעשי רקע. האמת היא שאני חושב שאם יוג׳ין סמית׳ היה חי היום הוא היה עושה סרטים. היכולת לפרסם תמונה אחת או לקט - ושאנשים באמת יראו אותן, יעצרו ובאמת יסתכלו ומתוך כך ישכילו וירצו ללמוד עוד - נעלמה. יש כל כך הרבה רעש היום. פעם הייתי מקבל את ה'ניו יורק טיימס' למפתן הדלת וזה היה העיתון שקראתי. היום יש כל כך הרבה מקורות זמינים, וזה רק באייפון שלי - יש לי 30 אפליקציות חדשות שאני אוהב וקורא, כולן מזוויות שונות ועל נושאים שונים. כך אני מפסיד חלקים שלמים מחדשות העולם, כי ברור שכמות הזמן שברשותי מוגבלת.
"חשוב לציין שגם בתקופה של יוג׳ין היית צריך לשים את כוכבת הקולנוע ראקל וולש דוהרת על גלגיליות על השער של המגזין לייף, כדי לגרום לקוראים לדפדף בו, חרף כל הפרסומות ואז להיחשף לכתבה על מינמטה. וזה למעשה מה שקורה היום עם תופעת הקליקבייט והכותרות המפוצצות. זה מרחיק אותנו מהסיפורים המהותיים וזו חלק מהסיבה שבחרתי לספר את הסיפור של מינמטה".
באביב 1973 הסכים תאגיד "צ'יסו" לפצות את המשפחות ולממן את ההוצאות הרפואיות של קורבנות המחלה. אמנם ההכרה הזאת הביאה הקלה מסוימת עבורם, אבל תאגיד צ'יסו וממשלת יפן לא קיימו במלואה את המהות המוסרית והכספית של ההסכם. בשנת 2013 ראש ממשלת יפן הצהיר שיפן התאוששה מהרעלת הכספית והכחיש את קיומם של עשרות אלפי קורבנות, שחלקם ממשיכים לסבול עד היום. ב-1975 יצא הספר "מינמטה" שקיבץ את צילומיו של סמית' מהכפר. הוא גם נפרד מאיילין והשתקע באריזונה. ב-15 באוקטובר 1978 סמית' בן ה-59 מת משבץ מוחי ומהסיבוכים מהחבלות שחטף בהפגנה. אגב, סמית' אחראי לעוד צילומים אייקונים וביניהם "הליכה לגן עדן" מ- 194,6ש בו נראים שני ילדיו מגבם פוסעים לעבר האור כשהם יוצאים מתוך יער חשוך לכיוון האור ועתיד מבטיח.
במסגרת ההכנות לסרט, הגיע לויטס למינמטה ו"נפגשתי עם חולים, הורים של קורבנות, קרובי משפחה שכולם מאוד התרגשו ותמכו מאוד בפרויקט. המסר הקבוע שקיבלתי בשיחות היה: 'אל תעשה את הסרט בשבילנו' - אפילו שברור שהם היו חלק מהסיבה שעשינו את הסרט – 'תעשו את הסרט כדי שזה לא יקרה לאחרים'. כמובן שדברים כאלה קורים בכל העולם. למסע שלי הצטרפה איילין שממשיכה להיות פעילה בקהילה של מינמטה ובכלל פועלת נגד זיהום סביבתי. היא הייתה מאוד מעורבת מאחורי הקלעים ועזרה. איילין לא נתנה לי רק הערות - היא סיפרה לי את סיפור החיים שלה והייתה מאוד כנה איתי".
לויטס קיווה שהעובדה שג'וני דפ מגלם את סמית' תעזור בהפניית זרקור מחודש לטרגדיה של מינמטה ולעוול שעדיין נעשה, אבל "חשיפה במינמטה" הפך קורבן של "תרבות הביטול" המשתוללת כעת. ההאשמות מצד האקסית אמבר הרד על התעללות ואלימות מצדה והמשפט המתוקשר שהתנהל ביניהם, גרמו לאולפני MGM ל"קבור" את הסרט. אחרי הבכורה בברלין 2020, ההפצה שלו נדחתה שוב ושוב והוא לא הופץ באופן נרחב (גם מגפת הקורונה והסגרים לא עזרו בנושא). דפ הפך לרעיל כמעט כמו אותה כספית קטלנית. וכפי שאמר אחד מראשי האולפנים בהוליווד: "אי אפשר לעבוד עכשיו עם ג'וני דפ – הוא רדיואקטיבי".
לויטס מצידו שיגר מכתב לאולפני MGM בו התלונן על קבירת הסרט, שאמור להאיר מחדש את הסבל של קורבנות אחד הזיהומים התעשייתיים החמורים בהיסטוריה. בפגישתנו לויטס הרעיף שבחים על דפ, שהיה הכוח המניע הדוחף מאחורי עשיית "חשיפה במינמטה" ואף הפיק אותו. "הסיפור של מינמטה עניין את ג'וני תקופה ארוכה והוא חשב שאני אהיה האדם המתאים לביים אותו. אני לא יכול להעיד איך הוא עובד עם אנשים אחרים או איך הוא על סט אחר, אבל איתי ג׳וני היה מדהים. הוא הגיע בבוקר ולא עזב את הסט גם אם אין לו סצנות. ג׳וני היה שותף תומך ונדיב והוא הסיבה שהסרט נוצר מלכתחילה - הוא באמת יצר אותו איתי. ג'וני הוא כוכב ענק עם לב ענק, בחור כארז עם תשוקה לנושא. באמת איכפת לו".
דפ שהגיע לבכורה בברלין העיד במפגש העיתונאים בו נכחתי ש"תמיד היה לי עניין מוזר ביוג׳ין סמית׳, בהתחלה בגלל הצילומים שלו ואחר כך, כשקראתי על החיים שלו ועל מה שהוא עבר והקריב כדי לתפוס את הרגעים האלו בראי העדשה, העניין שלי גדל. הפרויקט שלו ושל איילין במינמטה הוא מונומנטלי – זו הייתה ללא ספק הרפתקה לא קטנה בשבילם. מסע מסוכן מאוד שרק מציג את המסירות שלהם. הם לא נטשו את הספינה. כשקראתי את הסיפור לראשונה על הסיוט שהתרחש שם, היה קשה להאמין שמשהו כזה יכול להתרחש. חשבתי על תושבי המקום שנאלצו לעבור גיהינום, שאני יכול רק לדמיין.
"לכן אני יודע להעריך את החשיבות של המאבק של תושבי הכפר ואת הנחישות והעיקשות של סמית' להביא את סיפורם. כולנו, מעצם היותנו בני אדם, ניצבים בפני בעיות עצומות בחיינו - בין אם מדובר במחלה מחרידה דוגמת המינמטה ובין אם מדובר בשריפות והתרסקויות. בספר 'התמורות' של קונפוציוס יש סמל אחד יפיפייה שמייצג את 'כוחו של האחד הקטן'. אז כשניצבים מולך מכשולים ענקיים לצעוק עליהם זה חסר תועלת. לנסות למוטט את הבניין הענק גם הוא חסר תועלת. כוחו של האחד הקטן הוא הרעיון שאנחנו מכירים בבעיה, ואדם יחיד מתחיל לחצוב בה, קצת בכל פעם. כך אפשר למוטט אותה. אנחנו גרגירי אבק - אנחנו הקטנים, אבל אם יש משהו כל כך גדול שצריך להתמודד אתו, צריך להתחיל לחצוב בו - בתקווה שאחרים יעשו כדוגמתך".
ודפ חותם את השיחה, "עצם העובדה שהתקרית במינמטה קרתה בכלל היא מזעזעת. והעובדה שהמאורע הזה ממשיך להתגלגל ומזעזעת אף יותר. לכן האמנתי שמדובר בסיפור שצריך לספר. לכן בכל פעם שאתה יכול לגייס את כוחה של התקשורת והקולנוע, או של כל מדיה אחרת, ולהשתמש בה כדי לפתוח את עיני הציבור למשהו שקרה וקורה היום, חייבים לעשות זאת. חשוב להראות להם מה קרה ואולי להצית מידה של עניין או אכפתיות לסוגייה שאנשים היו עיוורים אליה. לכן עשיית הסרט הייתה הגשמת חלום אישי שלי".
