חוקרי מאובנים מאוניברסיטת קורק שבאירלנד גילו מדוע מאות צפרדעים מאובנות מתו בביצה עתיקה לפני 45 מיליון שנה: זה קרה במהלך ההזדווגות. הניתוח של ביצה בגרמניה עוזר להבין טוב יותר את התפתחות הצפרדעים לאורך הדורות, באמצעות ההקשר למאובני צפרדעים קדומות.
'מלכודת המוות המימית' באזור גייזלטל (Geiseltal) במרכז גרמניה גבתה את חייהם של למעלה מ-50 אלף בעלי חיים קדומים, כולל ציפורים, סוסים, עטלפים, דגים ומאות צפרדעים. בגלל המאפיינים הגיאולוגיים הייחודיים שלו ואלפי המאובנים שאותרו בו, שדה הפחם לשעבר של גייזלטל (כיום זהו אגם גייזלטל) בסקסוניה-אנהלט, בו כרו ליגניט (פחם חום), נחשב לאוצר מדעי, המספק צוהר ייחודי לאופן שבו הצמחים ובעלי החיים של כדור הארץ התפתחו במשך מיליוני שנים.
לפני כמעט 50 מיליון שנה - עידן האאוקן האמצעי - כדור הארץ היה חם הרבה יותר, ואזור גייזלטל היה יער סובטרופי טובעני, שאוכלס על ידי אבות קדמונים של הסוס, תנינים גדולים, נחשי ענק, לטאות, עטלפים, עופות יבשתיים ושפע של חסרי זנב, סדרת דו-חיים שכללה צפרדעים וקרפדות.
מחקרים קודמים אמנם שיערו כי צפרדעי גייזלטל מתו במהלך ייבוש אגמים או דלדול חמצן במים. אבל התעלומה מה בדיוק הרג את היצורים נותרה פתוחה - עד עכשיו. על ידי בדיקת עצמות הצפרדעים המאובנות, צוות חוקרים מטעם אוניברסיטת קורק הצליח לצמצם את האפשרויות.
"לפי מה שאנחנו יודעים, הצפרדעים המאובנות היו בריאות כשהן מתו, ועצמותיהן לא מראות שום סימנים של פגיעה על ידי טורפים או אוכלי נבלות. בנוסף, אין גם עדות לכך שהן נפגעו כתוצאה משיטפונות או שמתו בגלל שהביצה התייבשה", אמר דניאל פאלק, חוקר מאוניברסיטת קורק ומי שהוביל את המחקר שפורסם בכתב העת Papers in Palaeontology. יתרה מכך, רוב הצפרדעים המאובנות הללו הן ממשפחת החפריתיים (Pelobatidae), מין המעביר את חייו ביבשה (מתחפר במחילות), ומגיח אל המים רק כדי להתרבות.
"ההסבר ההגיוני היחידי הוא שהן מתו במהלך ההזדווגות", הוסיף פאלק והסביר כי מדובר בתופעה נפוצה כיום בצפרדעים. "נקבות הצפרדעים נמצאות בסיכון גבוה יותר לטבוע מכיוון שלעתים קרובות הן שוקעות בגלל שזכר אחד או יותר מזדווג איתן או שהן תשושות מהמאמץ שהשקיעו בתהליך ההזדווגות - זה קורה לעתים קרובות במין מסוג זה במהלך עונת הרבייה הקצרה", אמרה פרופ' מריה מקנמרה מאוניברסיטת קורק. "מה שבאמת מעניין הוא שגם צפרדעים מאובנות מאתרים אחרים מציגות את התכונות הללו, מה שמרמז על כך שדפוסי ההזדווגות של צפרדעים מודרניות הם באמת עתיקים למדי, שכן הם קיימים לפחות 45 מיליון שנה".
