"בראשית נשמעה השאגה. היא קמה ונישאה מעומק צוקי נחל הרדוף, שאגה עזה וקדמונית שהחרידה ארץ ותהום. כל שוכני המדבר, כל החי למינהו, השפילו עיניהם וראשם הורכן לעפר... עתה ידעו כולם למי הארץ". כך כתב הזואולוג גיורא אילני ז"ל ביומנו בשנות השבעים, כשהיה חבר במשלחת ארכיאולוגית החושפת את ממצאי מערות מדבר יהודה. השאגה איששה את קיומם הממשי של נמרי המדבר, הם לא רק אגדה.
לפני ארבע שנים נפטר אמציה שוחט, מנהל שמורת עין גדי בשנות ה-90 ומי שהיה בין הישראלים האחרונים שזכו לראות את נמרי עין גדי. הוא הכיר אותם בשמם - חריתון, שלומציון, אמרפל, בן אפלול, חומיבבה, ובבתא, כתושיון, הורדוס, תיהמת ונוספים - צילם ותיעד אותם. כמה שנים לפני מותו המיר את כל התמונות הישנות לפורמט דיגיטלי.
"הוא לא דיבר על התמונות יותר מדי", סיפר נכדו רון צור, צלם טבע בעצמו העוסק בסימני דרך וגששות וסטודנט להנדסת מזון. "הוא לא ייחס חשיבות לכך שתיעד את הנמרים. בכלל לא ידעתי שיש לו אוסף של תמונות של הנמרים. שמעתי ממנו הרבה סיפורים על הנמרים ובתור ילד הייתי מסתובב שם המון אבל אף פעם לא ראיתי את כל התמונות".
לפני כמה שבועות גילה הנכד את התמונות הסרוקות אצל סבתו, המתגוררת בעין גדי. "זה הפתיע אותי. כל תמונה של נמר הופיעה ברשת כל כך הרבה פעמים ובכל כך הרבה כתבות. פתאום לראות משהו חדש, זה מגניב". בבית של סבתא עדיין יש ארגז עם תמונות לא סרוקות. מי יודע אילו אוצרות נמצאים שם. התמונות של שוחט הם הזדמנות לחזור לעידן אחר, עידן שבו הנמרים עדיין התהלכו על אדמות עין גדי והסביבה.
עימות עם הקידמה
אמציה שוחט הותיר אחריו ארבעה ילדים ועשרה נכדים, וכאמור גם אוצר של תמונות שטרם נראו. חלק מהן של הנמרים, שבעבר היו חלק מהנוף המדברי של אזור עין גדי והיום נעלמו לחלוטין. "אני חושב שלאורך הרבה מהדרך, והוא כתב את זה, הוא היה אופטימי בנוגע לעתיד הנמרים", אומר רון. "אבל משלב מסוים הוא הבין שהם כבר לא ישרדו. אני זוכר שבתור ילד הכרתי את השמות של הנמרים והיחסים ביניהם כי הוא כל הזמן סיפר לי עליהם. הייתי די קטן כשהנמרים עוד הסתובבו שם. אותי שמו בהמתנה. אמרו 'כשתהיה גדול תלך עם סבא לראות נמרים בלילה'. זה לא קרה".
"אנו, אנשי הטבע שעסקנו במחקר ותושבי המקום, לא השכלנו לשמור עליהם", אומר אלון רייכמן, אקולוג טורפים ברשות הטבע והגנים. "לא שיערנו שהעימותים בין חיית הבר המפוארת לקידמה, ליישובים, לכבישים ולצפיפות האנושית יביאו כה מהר לסופם של נמרי מדבר יהודה ובהמשך גם להכחדת נמרי הנגב. היום מתעוררות שאלות ותהיות האם פעלנו נכון, וקשה לשפוט ממרחק עשרות שנים". יחד עם הנמרים נעלמו מאזורנו גם הנשרים הגדולים. אוכלוסיות הפרס, העוזנייה, הנשר המקראי והרחם הידלדלו.
"מה שאפיין את סבא שלי היה שהכל היה מאוד רגוע", מספר צור. "הוא לא עשה ביג-דיל משום דבר. יש לו סיפור שהוא היה בעין גדי, עלה לקומה עליונה של מבנה בבנייה, ואחת הנמרות ישנה שם בקומה העליונה. הם עברו אחד מול השני והיא התחככה לו ברגל בדרך למטה. זו סיטואציה כזו... סוריאליסטית משהו. לא היו הרבה פעמים שבהן מנהל שמורה היה בן קיבוץ. היה חיכוך גדול בין הקיבוץ לרשות הטבע והגנים. הקיבוץ רצה לחסום את הנמרים ורט"ג רצו שהנמרים יהיו חופשיים ויסתובבו. סבא שלי היה בתפר הזה והוא בחר בנמרים רוב הזמן. הוא ניסה שכולם יהיו מרוצים. זו הייתה תקופה מורכבת כי אנשים באמת פחדו להסתובב בקיבוץ. אם כי ברור היה שהנמרים הם ממש נכס שצריך לשמור ולהגן עליו".
"אמציה היה קיבוצניק ואחראי על שמירת הטבע. למרות שהיה ניגוד עניינים פוטנציאלי הוא היה מחויב לרשות", סיפר עזרי אלון, מי שהיה סגן מחוז אילת בתקופתו של שוחט. "ביום הראשון שנכנסתי לעבוד בעין גדי עליתי לסיור היכרות בשמורה עם אבי שחר, מנהל השמורה. בעודנו צועדים לכיוון המעיין ראינו נמרה, כנראה בבתא. ניסינו לא להפחיד אותה. היא הלכה לשתות מים במעיין וירדה לבריכה. זה היה היום הראשון שלי בשמורה. היא שאגה וזינקה עם ציפורניים שלופות. אנחנו קפצנו וצעקנו חזרה כדי להיות מפחידים. היא הגיעה מטר מאיתנו, הסתובבה וברחה. אחר כך היו עוד המון מפגשים עם נמרים".
עין גדי חגגה רק לאחרונה 50 שנה להכרזתה כשמורה. בשנות ה-80 ניתן היה לראות שלטים המזהירים מטיילים מנמרים במקום, ומורים להם להתנייד בשטח בקבוצות של חמישה אנשים לפחות. באותן שנים תושבי קיבוץ חששו מהנמרים, וגם ברשות חששו כי הנמרים יפגעו באנשים.
"היו לזה תקדימים. הנמרים לא פחדו מבני אדם. הרבה יותר קל לטרוף חתולים בעין גדי מאשר שפני סלע ויעלים", אומר רייכמן, ומפרט לגבי חלק מהמהלכים שהובילו להיעלמותם של הנמרים מהנוף הישראלי: "עשינו גדר חשמלית. הרשות לא רצתה לחכות לקיבוץ. על הגדר ההיקפית של הקיבוץ נוספה גדר חשמלית. אבל הנמרים אתלטיים והם היו נכנסים. לכדנו שתי נמרות אחת אחרי השנייה במלכודות. העברנו אותן לגן הזואולוגי בתל-אביב בשנות ה-80. ראינו שהנמרים מתפשטים דרומה לדרום מדבר יהודה. הם נראו גם ברמון ובמדרשה, ולפי התצפיות הגיעו עד צפונית ליריחו. בשיא של הנמרים היו כ-25 פרטים בשנים 1983-1982. ואז החלה המפולת כשלכדנו את הנמרות הפוריות. נמרה אחת הורעלה. באחרת ירו. הגידול של האוכלוסייה נעצר והידרדר. הנמרים נכחדו. הסברה היא שאין נמרים".
רק 200 בכל העולם
הנמר שחי בעבר בישראל הוא הנמר המדברי, תת-מין קטן של הנמר. למרות גודלו הקטן הוא טורף העל במדבריות שבהן הוא חי. ככל הנראה נותרו ממנו בכל העולם בסך הכל 250-200 פרטים, רובם הגדול בתימן, עומאן וסעודיה. בישראל כבר לא נותרו נמרים, שכן לא נרשמו עדויות לנוכחותם בנגב ובמדבר יהודה.
בשנת 1993 כתב אמציה שוחט על הנמרים: "בשמורת עין גדי מצויה אוכלוסיית קבע של נמרים, הגדולה והמוכרת ביותר בארץ ומכאן חשיבותה. אוכלוסייה זו קטנה מאוד ונמצאת בסכנת הכחדה. יש בעין גדי שתי נקבות, חמויבבה ושלומציון, ושני זכרים, אמרפל והורדוס. ונוסף אליהם פרט צעיר שעליו ידובר בהמשך. שתי הנקבות מבוגרות, גילן מעל 14 שנה. חומיבבה יצאה ממעגל הרבייה ואינה ממליטה יותר. שלומציון שעדיין בגיל הפוריות, המליטה בין השנים 1989-1987 חמישה גורים (שני זוגות תאומים וגור אחד בודד) - כולם מתו. הסברה הרווחת הייתה שהזכרים מבין הגורים נטרפו על ידי זכר מתחרה שאיננו האב הביולוגי שלהם כדי שלא יהוו גורם תחרותי לזכרים הבוגרים וכדי לנתקם מהאם על מנת שתקדים להתייחם. שלומציון נתפסה, הוכנסה להסגר ואף ברחה ממנו (סיפור מרתק בפני עצמו) לאחר שהתעורר חשש שטרפה יעל נגוע בכלבת. הנמרה ניתקה עצמה מחברת בני אדם והסתגרה במעמקי נחל צאלים לאחר הטיפול האגרסיבי שקיבלה".
שוחט המשיך וכתב: "ב-1991 הופיעה שלומציון באפיק נחל ערוגות בחברת צאצא חדש לאחר שנעלמה לתקופה ארוכה יחסית. לאחר שנצפתה לראשונה עם גורה הוחלט להימנע מכל התערבות בחייהם. בבוקרו של יום שישי ה־4.12.1992 צפינו סמוך למעיין עין גדי באמרפל, שלומציון והפרט הצעיר ניזונים יחדיו מבשרו של יעל טרוף. הארוחה המשותפת של גרעין משפחתי זה מעידה, אולי, על המשכיותו של מין נדיר זה כאן".
