אקלים וכלכלה הם שני נושאים שבמציאות של חיינו קשורים הדוקות זה בזה עד שלא ניתן להפריד ביניהם. ההשפעה הדרמטית של הכלכלה מבוססת דלקי המאובנים על משבר האקלים, הרס המגוון הביולוגי והמשך הידרדרות הסביבה הטבעית כבר מוכרים היטב היום והלחץ לשנות את הכלכלה כדי להציל את האקלים והסביבה הולכים וגוברים. כך, למשל, פסגת המגוון הביולוגי, שבה ייצג את ישראל, הנשיא ראובן ריבלין, מסמנת את השינוי התודעתי בהקשר זה בקרב מדינות רבות בעולם, דבר שהתבטא גם בהצהרה של כ-80 מדינות לעצור את הידרדרות המגוון הביולוגי, שאליה הצטרפה ישראל. הקולות הקוראים לשינויי הולכים וגוברים.
צעד מרכזי בדרך לשינוי הנדרש הוא הגעה לאיזון בין קצב הפליטה של גזי חממה לבין קצב סילוקם מן האטמוספירה. הסכם פריז להתמודדות עם שינוי האקלים, שעליו ישראל חתומה ושאותו היא אשררה, קבע שעל האנושות להימנע מחצייה של התחממות של 2 מעלות צלזיוס, ואם ניתן, גם לא לחצות התחממות של מעלה וחצי. גבולות אלו נקבעו על בסיס מדעי שמראה שחצייתם תביא לנזק כבד ובלתי הפיך, מתמשך ורב עוצמה למערכת האקלים העולמית. נדגיש שאנו קרובים מאוד לחצות את הגבול של מעלה וחצי צלזיוס והטמפרטורה הגלובלית כבר עלתה במעלה אחת ואפשר אפילו כבר ב- 1.2 מעלות בחלק מהשנים האחרונות.
דל או מאופס?
גם ישראל נדרשת לתת את חלקה, כמו כל מדינה אחרת בעולם, במאמץ הגלובלי להפחית פליטות ולהגיע למצב של מאזן פליטות מאופס ב-2050. אלא שבישראל הדברים מתרחשים לאט. לאט מדי. כך, למשל, אצלנו מדברים במקרה הטוב במשרדי הממשלה על "משק דל פחמן" – כלומר, משק שיצמצם את פליטת גזי החממה שלו. זה שונה מאוד מהמגמה העולמית למעבר למשק שהוא "מאופס פליטות" – קרי, כלכלה שצמצמה דרמטית את פליטת גזי החממה שלה ואת היתר היא יודעת לסלק מהאוויר, לדוגמה באמצעות נטיעת עצים ושיקום מערכות טבעיות.
כך או כך, ישראל עדיין רחוקה שנות אור אפילו מהגעה למשק דל פחמן, זאת בעיקר בגלל המשך ההתבססות שלה על גז לייצור אנרגיה. למרבה הצער, לעובדה זו צפויה להיות השפעה שלילית לא רק על האקלים, אלא גם על הכלכלה המקומית, זאת משום שהעולם צועד בהתמדה ובמהירות לגמילה מדלקי מאובנים (פחם, נפט וגז) ומעבר לאנרגיות מתחדשות. במצב כזה, ישנו סיכון ממשי ויש מי שיאמרו אף וודאי, שהתשתיות והפרויקטים המתבססים על דלקי מאובנים יהפכו לפילים לבנים שאין בהם חפץ תוך כמה שנים.
יתרה מכך, המשך אחיזה ברעיונות מסוג אלו ופיתוח פרויקטים אנרגטיים המבוססים על דלקי מאובנים עלולים לסכן את ישראל ולגבות מאתנו מחירים כלכליים ומדיניים כבדים ביותר בעתיד: לנוכח המשבר האקלימי לא תהיה למדינות העולם ברירה אלא לשנות כיוון כדי להציל את עצמן. הלחץ להפחתת פליטות של גזי חממה יגבר מאוד ויתבטא בלחצים מדיניים ומדיניות סחר חוץ כלכלית כואבת. בקשות דיפלומטיות מנומסות ליישר קוו עם המאמץ הגלובלי להציל את כדור הארץ תומרנה בשנים הקרובות ללחץ מדיני מאסיבי. זה ילווה בצעדים כלכליים נוקשים כמו הטלת מס פחמן על מוצרים וסחורות לשווקי יצוא מרכזיים בעולם.
כך, למשל, האיחוד האירופי, שותף הסחר הגדול והחשוב ביותר של ישראל, כבר מצהיר על כוונתו למדיניות חוץ אסרטיבית בתחום זה באופן גלוי. מדינות נוספות בעולם צפויות להצטרף למגמה הזו ולהטיל סנקציות כלכליות קשות על מי שלא יעמוד בסטנדרטים המחמירים של הגנה על אקלים כדור הארץ. יש היום רשימה הולכת ומתארכת של עשרות רבות של מדינות שהכריזו על כוונתן להגיע בעתיד למצב של מאזן פליטות ניטרלי. ביניהן ענקיות כלכליות כמו גרמניה, צרפת ובריטניה, ומדינות מאמריקה הלטינית ואסיה. גם סין הודיעה לאחרונה על כוונה דומה עד 2060. מדובר בהכרזה היסטורית, לא פחות מכך, שכן סין בנוסף להיותה כלכלת ענק היא גם יצרנית גזי החממה הגדולה בעולם כיום.
חשוב שנבין: לא מדובר בשיגעון חולף, אלא במגמה משמעותית ביחסים הבינלאומיים, שאליה מצטרפות מדינות וערים גדולות, תאגידים גדולים כמו ענקית המזון נסטלה, חברת התעופה האוסטרלית קוונטס, איקאה, שהתחייבה להגיע ליעד זה ב-2030 ואפילו חברות נפט כמו ענקית האנרגיה TOTAL. כל השחקנים החשובים האלה בזירה הכלכלית הגלובלית מבינים שעידן דלקי המאובנים תם ושזאת שאלה של זמן קצר בלבד עד שהתהליך יושלם. תעיד על כך גם העלייה המטאורית במניות חברות האנרגיה המתחדשות והירידה הדרמטית בערך מניות חברות האנרגיה המיושנות. השוק כבר אומר את שלו. האם מקבלי ההחלטות בישראל מקשיבים לו?
נכון להיום, כבר כ-53 אחוז מסך הכלכלה העולמית נמצאת על הדרך לממש כלכלה מאופסת פליטות עד 2050 כאשר חלק מהמדינות אף קבעו לוח זמנים מזורז ושאפתני יותר: בוהטן וסורינאם שכבר עומדות ביעד, נורבגיה ב-2030 ושבדיה ב-2045.
חשוב מאוד שגם בישראל נזהה את המגמה העולמית הזו ושניערך אליה באמצעות קבלת החלטה אסטרטגית של מעבר למשק מאופס פליטות עד 2050 ואם אפשר – אף לפני כן. רק פעולה זו תמנע זעזועים כלכליים משמעותיים בעתיד, נזק ניכר לכלכלה ולחצים מדיניים. אסור שישראל תחמיץ את הרכבת הזאת.
הכותב הוא שגריר ושליח מיוחד לשינויי אקלים וקיימות במשרד החוץ
