צוות של ארכיאולוגים, גיאולוגים והיסטוריונים מספרד מצא שדולמן מנגה - אחד המבנים המגליתים החשובים ביותר באירופה - מהווה את אחד מההישגים ההנדסיים הגדולים ביותר של התקופה הנאוליתית.
היכולות הטכניות והאינטלקטואליות של חברות העבר באות לידי ביטוי באנדרטאות שהצליחו לבנות לפני אלפי שנים. מעקב אחר מקורן של האבנים ששימשו לבניית מונומנטים מגליתים פרהיסטוריים, באמצעות מחקרים גיאולוגיים, הוא בעל עניין רב לפירוש ארכיטקטורות עתיקות וכן תורם להגנתן.
במחקר, שפורסם בכתב העת Scientific Reports, השתמשו חוקרים מספרד בטכנולוגיה שסייעה להם להרחיב את הידע על אודות האבן ששימשה ליצירת אתר הקבורה העתיק ולחקור כיצד עץ וחבל שימשו לבנייתו.
דולמן מנגה הוא תל קבורה עתיק, הממוקם ליד העיר אנטקרה (Antequera) שבמחוז מאלגה בספרד. הוא מתוארך כבן 5,700 שנה ונחשב לאחד מהמבנים המגליתים הידועים והגדולים ביותר שנבנו באירופה. יחד עם דולמן ויירה הסמוך אליו ותולוס אל רומרל, שמרוחק כ-1.7 קילומטרים משם, מהווים השלושה מכלול חשוב של האדריכלות הנאוליתית המכונה "אתר הדולמנים של אנטקרה", שנוסף ב-2016 לרשימת אתרי המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו.
דולמן מנגה הוא בפועל רוגם, דולמן גדול המכוסה בעפר תוך יצירת תל קטן, כשקוטרו של התל (טומולוס) של דולמן מנגה הוא כ-50 מטרים וגובהו מעל ארבעה מטרים. הוא נבנה ממספר אבנים גדולות, שהכבדות שבהן שוקלות יותר מ-100 טונות.
צוות החוקרים בחן מקרוב את הרכב האבנים ששימשו לבניית תל הקבורה, מהיכן הגיעו וכיצד הועברו ממקום למקום. כדי ללמוד עוד על הרכב האבנים, השתמשו החוקרים בטכניקות ניתוח פטרוגרפיות (מיון שיטתי והגדרה מדויקת של סלעים) וסטרטיגרפיות (בידוד שכבות לשם הבחנה בממצא הארכיטקטוני והחומרי שנמצא בכל שכבה ושכבה), וגילו כי מדובר באבני קלקרניט (Calcarenite) - סוג של אבן גיר, בה נעשה שימוש במשך שנים רבות, בין היתר גם לבניית הכותל המערבי וכיפת הסלע.
בעידן המודרני, האבנים הללו מוכרות כאבנים רכות בשל שבירותן, כשלטענת החוקרים, היה קשה לשנע אותן מבלי לגרום להן נזק - ממצא המצביע על רמה מסוימת של תחכום הנדסי. העברת והצבת אבנים כה גדולות, היו כרוכות בתכנון והנדסה, במיוחד עבור אבן הגג שמשקלה כ-150 טונות, אשר שימשה כגג למבנה הכולל מסדרון שמוביל אל חלל סגור גדול, שאורכו 27.5 מטרים, גובהו 3.5-2.7 מטרים ורוחבו מגיע עד לכ-6 מטרים.
לדברי החוקרים, הצבת סלעים כה גדולים הייתה כרוכה בשימוש בפיגומים וחבלים, בנוסף לכך שהובלתם הצריכה תנועה על פני כבישים סלולים ומפולסים. כמו כן, שטח הקבורה נבנה באופן שיצביע על כיוון רצוי. מיקומו מיישר קו עם ההרים הסמוכים באופן שיוצר דפוסי אור מורכבים בתוך החלל הסגור.
כיוון הפתח הוא 45 מעלות צפונית-מזרחית, כיוון הזריחה בנקודת ההיפוך של הקיץ - כיוון יוצא דופן, שכן 95% מהדולמנים, לבטח בחצי האי האיברי, מכוונים לדרום-מזרח. בנוסף, הכיוון פונה אל הרכס פניה דה לוס אנמורדוס (Peña de los Enamorados) - "סלע האוהבים" - שבנוי מסלעי אבן גיר, מה שמהווה גם כן תופעה ייחודית באירופה, שבה דולמן מכוון לנקודת ציון טבעית. עוד גילו החוקרים, כי מהנדסי המבנה מיקמו את האבנים בשולי חדר הקבורה בצורה כזו שסייעה לתעל את חלחול המים כאמצעי למניעת שחיקה.