מחקר ראשון מסוגו, שתיעד את הנדידה השנתית של בעל חיים בודד מביתו (ממין נכחד), הראה כי לפני כ-13,200 שנה, מסטודון זכר מת בקרב עקוב מדם בעת עונת ההזדווגות, שהתנהל על שטח שנמצא כיום בצפון מזרח אינדיאנה, כמעט 160 ק"מ מהמקום בו הוא חי.
המסטודון הוא סוג יונק נכחד ממשפחת הממוטיים שבסדרת הפילאים, שחי מסוף תקופת המיוקן עד להכחדת המינים האחרונים בסוף הפליסטוקן. המסטודונים אכלסו את צפון ומרכז אמריקה לפני שנכחדו. למרות שכמה ראיות מצביעות על כך ששינוי האקלים תרמו להכחדתם, מקובל לחשוב שציד אנושי על ידי פליאו-אינדיאנים היה הגורם העיקרי להיעלמותם.
המסטודון שנבדק במחקר שקל 8 טון ונהרג לאחר שיריבו ניקב את הצד הימני של הגולגולת שלו עם קצה החטים שלו, פצע שהתגלה לחוקרים כאשר שרידי החיה נמצאו ליד פורט וויין, בירת מחוז אלן במדינת אינדיאנה, בשנת 1998. צפון-מזרח אינדיאנה הייתה ככל הנראה מקום הזדווגות מועדף בקיץ עבור המין הזה, שעשה את המסלול הזה מדי שנה במהלך שלוש השנים האחרונות לחייו, כשהוא יוצא צפונה בעונה הקרה ועוזב את המקום שבו חי.
"התוצאה הייחודית למחקר זה היא שלראשונה הצלחנו לתעד את נדידתו השנתית של פרט ממין נכחד. באמצעות טכניקות חדשות וערכת כלים גיאוכימית, הצלחנו להראות שמסטודונים זכרים גדולים כמו זה, היגרו מדי שנה לשטחי ההזדווגות", אמר הפליאוקולוג ג'ושוע מילר מאוניברסיטת סינסינטי.
הפליאונטולוג פרופ' דניאל פישר לקח חלק בחפירת ואיתור שרידי המסטודון לפני 24 שנים. הוא ניסר חלק דק וארוך ממרכז החט הימני של המסטודון, לטובת ניתוח איזוטופי ותולדות החיים של בעל החיים הקדום - מה שאפשר לגלות כי מת בקרב. "חיים שלמים פרוסים בניתוח החט הזה", אמר פרופ' פישר, שחקר מסטודונים וממותות במשך יותר מ-40 שנה ועזר לחפור ולאתר כמה עשרות מקרובי משפחתם של הפילים שנכחדו. "הצמיחה וההתפתחות של היונק הנכחד, כמו גם ההיסטוריה שלו בכל הנוגע לשימוש בקרקע ושינוי התנהגות - כל ההיסטוריה הזו נלכדת ומתועדת במבנה ובהרכב של החטים", אמר פרופ' פישר.
על פי המחקר, ביתו של המסטודון שאותר היה ככל הנראה במרכז אינדיאנה. בדומה לפילים, הזכר הצעיר נשאר קרוב לבית עד שנפרד מהעדר בהגיעו לבגרות, עדר שהובל על יד הנקבה. כשהיה בוגר מספיק, כיסה המסטודון מרחק רב ובתדירות גבוהה - כל זאת היה משתנה בהתאם לעונות השנה. תחת אקלים קשה בתקופת הפליסטוקן, נדידה הייתה קריטית להצלחת הרבייה של מסטודונים ויונקים גדולים אחרים. עד כה, מעט היה ידוע על האופן שבו הטווחים הגיאוגרפיים והניידות שלהם השתנו בהתאם לעונה ולבגרות המינית, אבל טכניקות ניתוח בהן נבחנים החטים העתיקים, מסייעות לחוקרים לגלות יותר ויותר עם הזמן.
למסטודונים, לממותות ולפילים מודרניים, ישנן מעיין שכבות בחטים, שדומות במידה מסוימת לטבעות של גזע העץ, כשהשכבות בחטים בנויות כך שזמן המוות מתועד בבסיס וזמן הלידה בקצה. המסטודונים ניזונו בעיקר מעלים וענפים. ככל שהם גדלו, יסודות כימיים במזון ובמי השתייה שלהם שולבו ברקמות הגוף שלהם, כולל החטים הגדולים והמחודדים. במחקר החדש, איזוטופים של סטרונציום וחמצן בשכבות צמיחת החטים אפשרו לחוקרים לשחזר את מסעותיו של המסטודון. 36 דגימות נאספו משנות ההתבגרות (במהלך ואחרי היציאה מהעדר המטריארכלי) ו-30 דגימות נאספו משנות חייו האחרונות. מקדחה זעירה, המופעלת תחת מיקרוסקופ, שימשה לדגימה בעומק של חצי מילימטר מקצה שכבות צמיחה בודדות, שכל אחת מהן כיסתה תקופה של חודש עד חודשיים בחייו של המסטודון. האבקה שהופקה בתהליך זה, נאספה ונותחה כימית. יחסי הסטרונציום סיפקו טביעות אצבע גיאוגרפיות שהותאמו והשתנו בהתאם לנופים. לעומת זאת, ערכי החמצן הראו תנודות עונתיות בולטות ובכך עזרו לחוקרים לקבוע את התקופה בשנה שבה נוצרה שכבת ספציפית בחטים.
4 צפייה בגלריה
החט הימני של המסטודון, עם המספרים במקומות בו הוא נדגם
(צילום: Jeremy Marble, University of Michigan News)
מכיוון שדגימות איזוטופי הסטרונציום והחמצן נאספו מאותן שכבות, החוקרים הצליחו להגיע למסקנות ספציפיות לגבי המקום שבו שהה המטסודון בתקופות שונות של השנה, ובן כמה הוא היה בכל מסע. לאחר מכן, הנתונים הוכנסו למודל תנועה מרחבית, שפותח על ידי מילר ועמיתיו, ואפשר לצוות החוקרים להעריך כמה רחוק הגיע המסטודון ואת ההסתברויות לתנועה בין מקומות - נתון שנעדר ממחקרים קודמים על תנועות של בעלי חיים נכחדים. פרופ' פישר ומילר אמרו שהשלב הבא בפרויקט המחקר של המסטודון הזה, יהיה ניתוח הניבים של פרט אחר, זכר אחר או נקבה.
