שמי דניאל, אני מעצב ומאייר. בשנים האחרונות אני מתגורר בלונדון ומאייר לעיתונים, בהם סאנדיי טיימס ופייננשל טיימס, ולמגזינים כמו אסקווייר, ניו יורקר וטיים מגזין. במקביל, אני מלמד ומקיים שם סדנאות בבתי ספר. בימים אלה אני בארץ, סועד את הוריי בבית גיל הזהב ביד אליהו.
לפני פחות מעשור התיידדתי לראשונה עם הסמארטפון ואפשרתי לו להיכנס לתוך חיי. כמו רבים, גם אני דילגתי על השלב ההכרחי של היכרות מסודרת עם הפונקציות השונות וקריאת מדריך ההוראות - ופשוט התחלתי לצלם. המודלים שנבחרו בתהליך ההתנסות היו מונחים שם בחוץ, כברירת מחדל: בהתחלה היו אלה פרחים - בתוך הבית, ליד הבית, רחוק מהבית, ובהמשך גם חרקים – בתוך הפרחים, ליד הפרחים, בדרך אל הפרחים.
כך נולד הפרויקט הזה, על פרחיו וחרקיו הרבים. עשרות שנים כמעצב גיבשו אצלי אינסטינקטים בריאים לקומפוזיציה, וכך גיליתי שקל לי למסגר את המציאות המזדמנת בדרכי לכדי פריים סביר. עם זאת, לקח לי קצת זמן להבין שיש מצב שהחלון שדרכו אני רואה ומשקף את המציאות קצת שונה מהמקובל – פחות זגוגית רגילה, יותר זכוכית מגדלת.
שיתוף התמונות ברשתות החברתיות היה זרז יעיל לשיפור באיכויות הצילומים ובבחירת המצולמים. התגובות של קהל העוקבים עודדו אותי להמשיך ולפתח את הכיוונים האלה. הרעיון שעמד מאחורי השיתוף היה להציע קונטרה צנועה וצבעונית שתאזן את שגרת הפוליטיקה המדכדכת. להעמיד חלופה יומית אסתטית ושלווה להתלהמות ולאלימות המילולית והוויזואלית, שמציפה את הרשתות. הנחתי שפורטרטים של פרח או חרק זעיר לא יגררו תגובות קשות, ואולי אף יעוררו נחת רוח אצל הגולשים, הרף עין של נעימות.
כל לייק מבחינתי היה הפתעה נעימה – מעין אישור מחברים וגולשים אקראיים שהם מבינים את הרעיון. בפייסבוק חזרו אלי כך החברים מהצבא, מהלימודים בבצלאל ואפילו נציגים של לקוחות מהעבר. אמני קעקועים החלו לעקוב בקביעות אחרי העמוד שלי באינסטגרם. החשובים לי – איתי פרוסט, אפרת גורמן ואבי וורצל - ידעו לקרוא בצילומים את הלך הרוח שלי באותו יום, מה אני חושב, מרגיש ורואה, רק מהתבוננות בצילום היומי. וכשפנינה רוזנבלום עשתה לייק ושושקה אנגלמאייר הוסיפה לב – הייתי מאושר. המסר עבר.
"כל לייק מבחינתי היה הפתעה נעימה – מעין אישור מחברים וגולשים אקראיים שהם מבינים את הרעיון. בפייסבוק חזרו אלי כך החברים מהצבא, מהלימודים בבצלאל ואפילו נציגים של לקוחות מהעבר. אמני קעקועים החלו לעקוב בקביעות אחרי העמוד שלי באינסטגרם. וכשפנינה רוזנבלום עשתה לייק ושושקה אנגלמאייר הוסיפה לב – הייתי מאושר. המסר עבר"
החיים בזום-אין
בעבר האיורים שלי היו פורטרטים עשויים מגזרי נייר. יצרתי דמויות תוך שימוש בנייר, מספריים, סכין חיתוך וסלילי דבק דו צדדי. הטכניקה הזו אפיינה את העבודות שלי, וחיפשתי דרכים לשמר את הגישה הזו גם בצילומים. האסטיגמטיזם שלי בעין ימין "משטיח" את מה שאני רואה, ולכן לא מאפשר לי ראיית תלת-ממד. לשמחתי, המחשב, בעיקר פוטושופ על שכבותיו (וזיכרון שיעורי הרישום), מאפשרים לי להעביר את אשליית העומק, דבר שתרם לריאליזם בעבודותיי הדיגיטליות.
את הפרחים בגינות הנהדרות של לונדון התחלתי לצלם בטלפון הסלולרי ללא תכלית, להנאתי בלבד, אך בהמשך גם להנאת נתיני האינטרנט. כמו האיורים, אלה הם צילומי פורטרט לכל דבר. אמנם של פרחים וחרקים, אך הם עונים לקודים ברורים של קומפוזיציות קלאסיות בתולדות האמנות.
בשונה מצלמי טבע מקצוענים, מצוידים בעדשות אינסופיות, שיושבים וממתינים בסבלנות עד שהאובייקט יתעופף לתוך הפריים - השימוש שלי בסלולרי (מכשיר Huawei מדגם Mate20Pro) מאפשר לי תנועה וניידות. על כן, אין מצב שאצא מהבית ולא אשוב עם יבול של פורטרטים, פרחים וחרקים שנקרו בדרכי. המוטו שלי הוא שבכל מקום יש חיים. כמעט בכל מקום שבו יש חיים יש גם פרח. בכל מקום שיש חיים וגם פרח - במוקדם או במאוחר ינחת עליו חרק.
אני לא אוהב בהכרח את הצילומים שמציגים חרקים כמו איור ממוחשב: צילומי תקריב, שמתמקדים בעין של החרק, והכול נקי וגיאומטרי מדי. אני מעדיף לצלם פורטרטים של החרקים במקומם הטבעי; לבצע מעין האנשה של החרק, כאילו נשברו בינינו המחיצות, והחרק מודע לנוכחותי; מאפשר, אפילו משתף פעולה בתהליך היצירה. אין לי ספק שהחרקים למיניהם יודעים לזהות היכן בטוח להם לנחות, ואם גוף מסוים עלול להוות להם סכנה. עובדה, בכל הפעמים שזחלתי והתקרבתי לטווח אפס אל דבורים וצרעות וזבובים - מעולם לא נעקצתי.
בשנים האחרונות אני מוזמן להעביר סדנאות קולאז' ואנימציות דיגיטליות בבתי ספר. לרוב אני משלב בסדנה תרגילים בצילום פרחים וחרקים, במטרה להדגיש בפני התלמידים את חשיבות הראייה, לעודד אותם לפתח תקשורת עם הסביבה ולחשוף אגב כך את הכישרון שקיים בראייה האובייקטיבית של כל אדם. אין זה מתפקידי ללמד אותם טכניקה, הן ממילא ילדים וצעירים מיומנים ממני בטכנולוגיות דיגיטליות.
לפני סגר הקורונה הראשון הרציתי בפני אגודת הצילום המלכותית בלונדון והגישה הזו עוררה בנוכחים מעט תרעומת. הם רגילים לעבודות שהופקו במצלמות גדולות ובעדשות מורכבות, ואיכשהו, שימוש בסלולרי בלבד נראה להם מעין חוסר כבוד אולי אפילו שרלטנות. כך או כך, על הפרק השתתפות של העבודות האלה בתערוכה קבוצתית בלונדון ואולי – טפו חמסה – גם ספר צילומים, יוזמה שקצת נתקעה בינתיים, בגלל הקורונה.