בעקבות מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר מביאה הספרייה הלאומית את סיפורי הקמתן של יחידות צה"ל במיזם שנקרא "שומר ישראל". הנה סיפורה של חטיבת הצנחנים.
"חברים יקרים! בים, ביבשה, באוויר, במלחמה ובשלום, אנחנו כולנו הולכים למטרה אחת. כל אחד מאיתנו יעמוד על מקומו - אין הבדל בין תפקיד לתפקיד. אזכור אתכם הרבה, כי זה הדבר שייתן לי כוח". כך כתבה הצנחנית חנה סנש לחברי קיבוץ שדות ים בטיסתה מאיטליה ליגוסלביה ממנה לא שבה. גבורתה של חנה סנש קנתה לה מקום של כבוד במדף המיתוסים הישראלי, מדף שעמוס עד להתפקע בגבורתם של צנחניות וצנחנים, מאז ועד היום.
8 צפייה בגלריה
לימוד עברית וערבית. המחברת של חנה סנש
(ארכיון חנה סנש בספרייה הלאומית, באדיבות אורי ומירית אייזן)
סנש נמנתה על קבוצת הצנחנים הראשונה של היישוב העברי - "צנחני היישוב"- שהתגייסו באומץ רב למשימה כמעט בלתי אפשרית, לעזור לאחיהם באירופה הנאצית. בראשית שנות הארבעים של המאה הקודמת היו יהודי ארץ ישראל אחוזי אימה ודאגה למשפחותיהם וליהודי אירופה. השמועות על השמדה שיטתית של יהודים הפכו לעובדות מוצקות כבר ב-1942, ורבים מתושבי הארץ איבדו קשר עם יקיריהם, לאחר תבוסת הנאצים במלחמה הבינו כי משפחות שלמות נרצחו באירופה.
בתגובה למעשי הנאצים ועוזריהם ניסו חברי ההנהגה הציונית העולמית והמקומית וכן יהודי ארץ ישראל לייצר כוחות צבאיים ודיפלומטיים שישלחו לסייע לאחים היהודים באירופה הבוערת, כך הוקם ארגון הפלמ"ח שבו עסקנו בהרחבה בכתבה המספרת על חטיבת הנח"ל, וכך הוקמה גם יחידת הצנחנים היהודים שנקראה בפשטות "צנחני היישוב". מעל 200 צעירים וצעירות הגיעו למיונים, אולם פחות ממחצית התקבלו להמשך הקורס. בסופו של דבר הוכשרו כ-37 צנחנים ציוניים ויהודים בידי הצבא הבריטי ונשלחו למגוון משימות כמו איסוף מודיעין ומידע אודות הנאצים ועוזריהם.
שומר ישראל – סיפורן של יחידות צה"ל באתר הספרייה הלאומית:
גולני של כולנו: סוד המשיכה של הכומתה החומה
מי שחלם גבעתי: גלגוליה של החטיבה הסגולה
העיניים של המדינה: התצפיתניות שומרות הגבול
הנח"לאים חוזרים: סיפורה של החטיבה הירוקה
שניים עשר מצנחני היישוב שיצאו למשימה המסוכנת באירופה נפלו בשבי מדינות האויב ושבעה מתוכם נרצחו. הצנחנים הנופלים הפכו לסמלי המאבק הציוני של המדינה שבדרך והונצחו בדרכים שונות. המפורסמת ביותר היא כמובן חנה סנש, ולצידה גיבורי חייל נוספים כמו אנצו סרני וחביבה רייק.
בימי ראשית המדינה, כשישראל בעיצומה של מלחמת הקוממיות (כפי שהקפיד בן גוריון לקרוא לה), על אדמת הארץ, שוב הוקם כוח לוחם צונח. הפעם היה זה במסגרת צבא ההגנה לישראל ולא כחלק מהמחתרות או הארגונים הצבאיים שהתקיימו לפני קום המדינה. בשנים ההם היו הצנחנים ידועים כלוחמי הצבא המנוסים ביותר, ונשלחו אל משימות הקרב הנועזות ביותר, מצויידים בנשק הישראלי החדש והמסעיר "עוזי", תחת פיקודו של המח"ט האגדי אריאל שרון.
זה אולי יפתיע אתכם, אבל למרות שמם המחייב, על אף העובדה שבית הספר לצניחה הוקם בצה"ל עוד בשנת 1949, וחרף קורס הצניחה שעברו כל לוחמי הצנחנים (ואפילו חלק מאורזות המצנחים בראשית שנות ה-50), למרות כל אלה - מאז ועד ימינו אנו ביצעו הצנחנים שתי צניחות מבצעיות בלבד, שתיהן במבצע קדש.
ב-29.10.56 הופיעו בשמי סיני 16 מטוסי דקוטה מתוכם צנחו 395 חיילי צנחנים שזוהי צניחתם המבצעית הראשונה, ולמעשה הצניחה המבצעית הראשונה בצה"ל, מבצע קדש נפתח. ימים ספורים אחרי שצנחו סמוך לאזור המיתלה, צנחנים נוספים ביצעו צניחה מבצעית באזור א- טור. "עוד מהאוויר", סיפר אורי גץ שהיה לוחם סיירת שהשתתף בצניחה בשדה התעופה בא-טור, "ראינו את הכוחות המצרים בורחים מפנינו. לאחר שהוצנחנו, לא התפתח קרב במקום, ולמחרת עלינו בחזרה על מטוסי הדקוטה הצה"ליים שהונחתו בא-טור וסיימנו את משימתנו ללא הרוגים".
אבל גם כאשר הם אינם צונחים, ליחידת הצנחנים היה, ועודנו, תפקיד מרכזי וחשוב בהגנה על ישראל.
בגבעת התחמושת ובעיר העתיקה
8 צפייה בגלריה
אנדרטה לזכרם של חיילי חטיבת הצנחנים שנפלו על הגנת גבעת התחמושת, ירושלים
(תוך אוסף עפרה קציר לבית ברכיהו. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל)
"בשתיים, שתיים ושלושים
נכנסו דרך הטרשים
לשדה האש והמוקשים
של גבעת התחמושת.
מול בונקרים מבוצרים
ומרגמות מאה עשרים
מאה וכמה בחורים
על גבעת התחמושת"
(יורם טהרלב)
בספר "הצנחנים בירושלים"- ספור המלחמה שנכתב בשיתוף מוטה גור, מפקד חטיבה 55, נכתב כך: "תוך חגיגות יום העצמאות תשכ"ז הגיעו ידיעות ראשונות על כניסת צבאות מצרים לסיני. אט אט התרוקן העורף. בבית נשארו נשים, ילדים ו…צנחנים! טלפונים עצבניים מחיילי היחידה - 'נו, מתי אנחנו?'. אולם הציבור ידע: אם לא קראו לצנחנים, לא חושבים ברצינות".
בקרב הצנחנים הצטבר תסכול של שבועות, טרם פרוץ המלחמה, הידועים כ"תקופת ההמתנה". ישראל המדינה הצעירה, שנהנתה משקט יחסי של עשור ללא מלחמות קשות, צפתה בנשימה עצורה בצבאות הענק של אויבותיה השכנות נערכים על הגבולות. לצד הצורך ההולך וגובר מצד הציבור והצבא לנקוט בפעולות מנע, ממשלתו של לוי אשכול התקשתה להורות על היציאה לקרבות. לאחר לחץ ציבורי והמשך הפרובוקציות והתוקפנות של צבאות מצרים וסוריה, הודיעה הממשלה על פרוץ המלחמה ששינתה את ישראל לנצח ב-5 ביוני 1967.
ביום זה חיילי הצנחנים כבר לא ישבו בביתם בהמתנה מורטת עצבים, אלא נלחמו בעוז מול שלושת צבאות הלגיון הערבי. הזירה הידועה ביותר הייתה העיר ירושלים, שלאחר קרבות עקובים מדם שוחררה מידי הירדנים ואוחדה לעיר אחת תחת ריבונות ישראלית.
"ב-5 ביוני היום הגדול הגיע. המלחמה החלה. ההתרגשות רבה, מנצלים רגע לכתוב הביתה. מכתב אחרון? השעות חולפות, משדה הקרב מגיעות ידיעות נהדרות. ב-14:30 מגיעה הפקודה. עולים לירושלים!!!.", נכתב ב"אחריי" ביטאון הצנחנים בעריכת שמעון גרא, "ירושלים עיר במלחמה, אנשי הג"א מתרוצצים בכל עבר ואמבולנסים מפנים את הפצועים. התושבים מקדמים את פנינו, פתחו דירותיהם, הוגשו מטעמים, הרגשת שמחה והקלה פרצה מהתושבים כשהם ראו את הצנחנים".
ערב המלחמה עוד היסס חוסיין מלך ירדן האם להורות לצבאו להילחם בישראל, אולם לאחר שהוטעה לחשוב כי המצרים נוחלים הצלחה מסחררת בקרבות סיני, החליט להורות לצבאו להשתלט על מבנה האו"ם בדרום העיר (הוא "ארמון הנציב" הסמוך לטיילת ארמון הנציב בירושלים), ולהצטרף למערכה.
ישראל המופתעת נקטה בתחילה בגישה הגנתית ועל כן סומנה גבעת התחמושת כאחד היעדים הראשונים לכיבוש. הגבעה, המשקיפה אל הר הצופים, הפכה לבונקר צבאי בימי המנדט הבריטי ושימשה כמחסן התחמושת של בית הספר לשוטרים. בימי מלחמת העצמאות נכבשה הגבעה בידי הירדנים ונשארה תחת שליטת הממלכה עד ליום ה-8 ביוני 67'. הירדנים ביצרו את גבעת התחמושת והפכו אותה לעמדת תצפית שניתקה את הר הצופים מירושלים המערבית.
הצנחנים בפיקודו של מוטה גור הוקפצו לעיר.
הגבעה הייתה מבוצרת וממולכדת, ושלוש תעלות קשר גדולות, מבוצרות ומוגנות בבטון ובאבנים ירושלמיות הקיפו אותה. על חיילי הצנחנים של חטיבה 55 הוטלה המשימה לכבוש את הגבעה, כשתוכנית החדירה למבצר הייתה להיכנס דרך תעלות הקשר כאשר כל מחלקה תיכנס מתעלה אחרת.
8 צפייה בגלריה
תעלות ובונקרים בגבעת התחמושת. שלושת התעלות היו צרות ומבוצרות והקשו מאוד על החיילים להגיע אל הבונקר
(רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל)
אלא שבפועל בחסות החשכה ותחת הכאוס השורר בשדה הקרב, לא הצליחו הכוחות להתנהל לפי התוכנית המקורית. תעלות הקשר היו צרות מאוד והחיילים עמוסי הציוד והנשק לא הצליחו לנוע בתוכן בחופשיות בטח לא לגבות ולחפות זה על רעהו. מתוך כך החליטו מפקדי הצוותים להוציא מחוץ לתעלות לוחמים אוחזי מקלעונים שיגבו ויחפו על החיילים שבתוך התעלות.
הראשון לצאת היה איתן נאוה, בן מושב מולדת, חבר היאחזות הנח"ל באלמגור ולוחם בצנחנים. בהיאחזות הכיר את רעייתו שלוה ובמושב מולדת נולד בנם הראשון דורון. ב-5 ביוני עוד הספיק איתן להתארח בביתם של אזרחים ירושלמים בבית הכרם ולשחק עם בנם שהיה בן גילו של דורון בנו.
במכתבו האחרון כתב לשלוה רעייתו , "אנחנו עומדים לצאת. אנחנו הצנחנים מוכנים לכל פקודה שתינתן לנו ומחכים לרגע המכריע. לא נבייש את הפירמה".
בליל הקרב היה זה איתן שמיהר לזנק מחוץ לתעלות. לאורך עשרות מטרים הוא גיבה את חבריו הלוחמים תוך שהוא רץ בשטחי האש ומפנה את הדרך לפניו, עד שנורה וצנח לתעלה, ימים ספורים אחרי שמלאו לו 23. על גבורתו העזה בקרב קיבל את עיטור הגבורה הבכיר מבין ציוני השבח בצה"ל.
כשהגיעו לוחמי הצנחנים אל לב הגבעה ואל הבונקר המרכזי הם נוכחו לגלות כי קשה לחדור את הקירות המזוינים של הבונקר. כעבור שעות, כשהכוח ששרד את הקרב מונה כשבעה חיילים סך הכל (!), הצליחו הכוחות לפוצץ את הבונקר ולהכריע את הקרב לטובת ישראל.
36 צנחנים נהרגו בקרבות גבעת התחמושת, חמישה עשר חיילים קיבלו ציוני שבח בדרגות שונות.
הקרב ההירואי על גבעת התחמושת, והאבדות הרבות של הצנחנים בעיר, משתלבים בזכרון הלאומי על חזרתו של הכותל המערבי לעם היהודי. ב-7 ביוני כבשו הצנחנים את הר הזיתים ומשם ההשתלטות על "העיר העתיקה" על רובעיה השונים הייתה קצרה. המערכה על ירושלים, שכלל לא הייתה מתוכננת בימי תקופת ההמתנה, הפכה לאחת החזיתות הבוערות והמדממות, מעל 180 חיילים נהרגו במהלכה ועוד רבים נפצעו. כ"ח באייר, היום בו כבשו הצנחנים את הכותל המערבי הפך ליום חג, "יום ירושלים", בו מציינים את איחודה של העיר ונכסיה הדתיים והתרבותיים של ישראל והעם היהודי.
8 צפייה בגלריה
הרב גורן תוקע בשופר על מול הכותל המערבי. "אני האלוף שלמה גורן, הרב הראשי של צבא ההגנה לישראל, הגעתי למקום הזה כדי להישאר בו לנצח!"
(צילום: דוד רובינגר. מתוך ארכיון התצלומים הלאומי)
כמובן ששום כתבה על הצנחנים בששת הימים אינה שלמה בלי התמונה הזאת:
התמונה, שצולמה על ידי דוד רובינגר מנציחה את שלושת הלוחמים: ציון כרסנטי (משמאל), יצחק יפעת (במרכז) וחיים אושרי (מימין), ומאחור בקטן הצנחן חיים כהן. "הצנחנים הבוכים", הייתה לאחת התמונות המפורסמות ביותר מהמלחמה ובכלל, התמונה פורסמה בין היתר גם ב"ניו יורק טיימס", ימים ספורים לאחר תום המלחמה וכן במגזין "לייף".
חטיבה קטנה עם שפם
קשה לנתק את מורשת הצנחנים מכיסא המפקד הבכיר בצה"ל. עשרה מרמטכ"לי צה"ל צמחו בחטיבת הצנחנים ביניהם: מוטה גור, בני גנץ, אביב כוכבי, משה 'בוגי' יעלון, דן שומרון, משה לוי ('מוישה וחצי') והרצי הלוי. חיילי הצנחנים שהיו לוחמי העילית של צה"ל מרגע היווסדה של החטיבה, הפכו עם השנים לחוד החנית של צה"ל. גדודי הלוחמים "אפעה", "פתן" ו"צפע" וכן סיירת הצנחנים והיחידות המיוחדות של החטיבה, מציבים סטנדרט לחימה ופיקוד שהצמיח את הטובים במפקדי צה"ל.
במהלך מתקפת הפתע והטבח של חמאס בשבעה באוקטובר, פעלו סיירת הצנחנים וגדוד 890 לשחרור קיבוץ בארי וקיבוץ כפר עזה. בקרבות, שנמשכו כיומיים, טיהרו הלוחמים את הקיבוצים ושיחררו את המשפחות שהיו נצורות במקלטים שעות ארוכות. במהלך קרבות אלה איבדה החטיבה שישה עשר לוחמים.
עם הנעליים האדומות והמדים המשונים, עם פלאט טופ או נגב, לוחמי הצנחנים ממשיכים להיות מטובי הלוחמים של צה"ל, או במילותיו של הצנחן איתן נאוה ז"ל, "אנחנו הצנחנים, לא נבייש את הפירמה".
עוד סיפורים על ההיסטוריה של יחידות צה"ל באתר הספרייה הלאומית: www.nli.org.il
