16 מיני דורבנים חיים במרכז ודרום אמריקה, אך רק אחד בארה"ב ובקנדה. עדויות דנ"א מצביעות על כך שהדורבן מצפון אמריקה (סמרן מקריס - Erethizon dorsatum) שייך לקבוצה שמקורה לפני 10 מיליון שנה, בעוד שחקר מאובנים העלה טענה כי מקורה לפני 2.5 מיליון שנה, בתחילת עידן הקרח. כעת, עם ניתוח מאובן נדיר שהתגלה בפלורידה והשתמר כמעט בשלמותו, כחלק ממחקר שפורסם בכתב העת Current Biology, ייתכן שהמחלוקת הזו באה על פתרונה.
אבותיהם של הדורבנים הגיעו ככל הנראה מאפריקה, לפני יותר מ-30 מיליון שנה. צאצאיהם נדדו מאז לאסיה ולחלקים מאירופה דרך היבשה, אך מסעם לדרום אמריקה הוא אירוע מכונן והיסטורי במיוחד, עם חציית האוקיינוס האטלנטי בתקופה שבה אפריקה ודרום אמריקה היו הרבה יותר קרובות זו לזו מאשר היום.
דרום אמריקה הייתה מבוי סתום במשך מיליוני שנים רבות, שכן נתיב ימי עם זרמים מהירים הפריד בין צפון ודרום היבשת, כך שרוב בעלי החיים לא הצליחו לחצות - מלבד כמה יוצאי דופן. החל מלפני כ-5 מיליון שנים, מצר פנמה התרומם מעל פני הים, וניתק את האוקיינוס השקט מהאוקיינוס האטלנטי. גשר יבשתי זה הפך למקבילה העתיקה של כביש מהיר עמוס כמה מיליוני שנים מאוחר יותר, עם תנועה זורמת לשני הכיוונים.
פילים פרהיסטוריים, טיגריסים שנחרביים, יגוארים, לאמות, פקאריים, איילים, בואשים ודובים נעו מצפון אמריקה לדרומה, בעוד שאת המסלול ההפוך עשו עצלני קרקע, ארמדילים ענקיים, פורוסרקוסיים, קפיבארה מצויה ואפילו יונקי כיס - שתי קבוצות שנתקלו בגורלות שונים בתכלית. היונקים שנדדו דרומה הסתגלו בהצלחה לסביבה הטרופית החדשה ושרדו עד היום, בעוד שאלו שנעו צפונה לסביבות קרות יותר נכחדו (מלבד ארמדיל תשע-החגורות, אופוסום וירג'יניה והדורבן הצפון אמריקני).
הדבר קרה מכיוון שאת היערות החמים והטרופיים החליפו שטחי עשב פתוחים, מדבריות ויערות נשירים קרים. משמעות הדבר עבור הדורבנים הייתה התמודדות עם חורפים אכזריים, שינוי תזונתי והעתקת מקום המחייה מצמרות העצים אל הקרקע, שם סבלו ממהירות תנועה איטית במיוחד (כ-2 קמ"ש).
"בחורף, כשהמאכלים האהובים עליהם לא היו זמינים, הדורבנים בצפון אמריקה נגסו בקליפת העץ כדי להגיע לרקמה הרכה יותר שמתחת. זה לא היה המזון האהוב עליהם, אבל זה עדיף מכלום", אומרת ד"ר נטשה ויטק מאוניברסיטת סטוני ברוק, שנמנתה על צוות המחקר. "על כן, נדרשו התאמות של מבנה לסת מסוים שהקל על הדורבנים הללו להזין את עצמם".
למרות שדורבנים בצפון אמריקה עדיין אוהבים לטפס על העצים, זה לא הצד החזק שלהם. מדגימות של מוזיאון פלורידה להיסטוריה של הטבע עולה כי ישנן עדויות לשברים בעצמות שהתאחו, ככל הנראה כתוצאה מנפילה מהעצים.
על אף כל האמור, נוצר חוסר עבור פלאונטולוגים, שלא הצליחו לגלות מידע קריטי על התפתחות הדורבן הצפון האמריקני, בהתבסס על מאובנים קיימים. לכן, כשארט פויר, פלאונטולוג מהמוזיאון שבפלורידה, מצא שלד דורבן שמור להפליא (Erethizon poyeri) במחצבת אבן גיר בפלורידה, הייתה לו חשיבות רבה.
4 צפייה בגלריה
בחינת השלד המאובן הנדיר של מין הדורבן הנכחד מצפון אמריקה
(צילום: Florida Museum, Jeff Gage)
"נדיר לקבל שלד מאובן שהשתמר עד כדי כך, כולל הגולגולת, הלסתות ואף רבות מעצמות הגוף, אשר שופך אור חדש על הדורבן הצפון אמריקאי וסביבתו. מיד הבחנו בשוני בין המין הנכחד לדורבנים מודרניים שחיים בצפון אמריקה כיום, שכן היה לו זנב מיוחד בו השתמש לאחיזה בענפי העצים", אומר ד"ר ג'ונתן בלוך ממוזיאון פלורידה להיסטוריה של הטבע.
על ידי השוואת שלד המאובן עם עצמות של דורבנים מודרניים, גילו החוקרים מספר ממצאים מפתיעים נוספים. למאובן היו חסרות הלסתות לכרסום קליפת העץ, כשזנבו דמה לזנבם של דורבנים מדרום היבשת. יחד עם זאת, לתכונות אחרות שלו היה דמיון רב יותר לדורבנים מצפון היבשת, כולל צורת עצם האוזן התיכונה וצורות השיניים הקדמיות והאחוריות התחתונות. בסופו של דבר, קבעו החוקרים כי מדובר במין נכחד של דורבנים מצפון אמריקה, כלומר שלקבוצה זו יש היסטוריה ארוכה שהחלה כנראה לפני היווצרות מצר פנמה. "כעת, נותר לנו לפתור במחקר עתידי את השאלה האם המינים הנכחדים הללו היו אבותיו הישירים של הדורבן הצפון אמריקאי המודרני", אומרת ד"ר ויטק.
